1


רמירז אלכסנדר מונטגובה, נסיך הכתר של ממלכת מונטגובה, עצר לפני הדלתות הכפולות, אגרופו המורם קפוא כמו שאר גופו.
לא נעלם ממנו, שכל מי שהכיר אותו היה המום מהפגנת הססנות לא אופיינית זו. מאז ילדותו, זכה לשבחים על היותו חסר מורא, נועז, על שיום אחד ינווט את עמו לגבהים גדולים יותר מכל מה שאיש מאבותיו דמיין.
אבל הנה הוא היה, מבוהל משתי דלתות.
אך הן לא היו סתם דלתות. הן היו שערים לייעודו הסופי. על אף יומרנותן, היו המילים נכונות.
הוא חשש מיום זה.
האמת הפשוטה היא שהוא לא רצה להיכנס פנימה. לא רצה להתמודד עם אימו המלכה. כל אינסטינקט הזהיר אותו שהוא לא יצא משם אותו אדם.
מתי זה שינה? הוא מעולם לא היה שייך לעצמו. הוא השתייך להיסטוריה. לגורל שחישלו אינספור לוחמים מונטוגוביים, שנלחמו בקרבות עקובים מדם, כדי לסלול את הממלכה המערבית הים תיכונית הזו במו ידיהם.
כל עוד תהיה נשימה באפו, הוא יהיה שייך לאנשי מונטגובה. חובה וגורל. שתי מילים, צרובות בדיו בלתי מחיק על עורו.
כמו משקולות תואמות, הן התיישבו כמו גלימה כבדה על כתפיו, דבר שהפך את נשימתו הבאה למטלה מענה.
"הוד מעלתך?" עוזרו הבכיר פנה, בעצבנות אך בתקיפות, מאחוריו. "הוד מלכותה מחכה."
קול אחד מני רבים, שתיבל את חיי היומיום שלו. קול שזירז ושידל, וכשהוא הסתגר כנגד זה, כפי שהתמחה בזה כעת, דרבן ודחף.
אולם זימון הבוקר היה מוחלט.
אימו ביקשה את נוכחותו, בשעה תשע בדיוק. השעון העתיק מזהב, שעמד בגאווה במסדרונות השיש המקודשים הרבים של הארמון הגדול של מונטגובה, הכריז בחגיגיות כי הוא במרחק של חמש שניות מאיחור.
בנשימה נכנעת, הוא שחרר את אגרופו הקפוץ, דפק בחדות על הדלתות הממוסגרות בזהב והמתין לפקודה להיכנס.
היא הגיעה, נמרצת ויציבה, ועם זאת עטופה בשכבה של חמימות, שאין לטעות בה.
הקול שיקף במדויק את האישה, שישבה בכיסא דמוי כס המלוכה, מתחת לסמל המשפחה הגדול שהבהיר את מעמדה המלכותי בלטינית, מבטה האפור כצור עוקב אחריו במשרד העצום.
היא הנהנה בהסכמה, כשהוא קד קידה מכבדת לפני שהתיישב מולה.
"תהיתי כמה זמן תישאר מאחורי הדלת. האם אני באמת כל כך מפחידה?" הגתה, עם עצב בעיניה.
עצב זה צרם לו, אך רמי סירב להראות זאת.
הוא היה רגיל לאנשים המביטים בו בהבעה זו. הוא היה רגיל לעוד כמה הבעות נוספות, אך צער ורחמים היו הצורמים ביותר. אבל הוא הניח שזה היה עדיף, מאשר שיתייחסו אליו כאילו היה עשוי מזכוכית שבירה.
הוא התעלם מהרגש וחיפש בפניה סימנים לכך שרק הפעם, האינסטינקטים שלו היו מוטעים. אך החל משיערה המסודר בקפידה והאיפור ללא רבב, ועד לחליפת השאנל הקלאסית שהיא בחרה לתפקידים רשמיים, וסיכת היהלום והברקת שהייתה עשויה בדמות הדגל המונטגובי, לרמי לא נותר ספק, כי המפגש הזה היה בדיוק מה שחשד שהיה.
הגרזן באמת עומד ליפול מעליו.
"לא מפחידה, לא. אבל אני חושד שהסיבה לזימון זה, תותיר אחד מאיתנו פחות מאושר."
שפתיה של אימו התהדקו לפני שקמה. כאישה גבוהה ומרשימה, היא משכה תשומת לב ללא מאמץ, גם אם לא הייתה השליטה המונטגובית המכהנת. הרבה לפני שהפכה למלכה, היא זכתה בשלוש תחרויות יופי ברחבי העולם. כשמצאה לנכון להעניק את חיוכה, הייתה יכולה לגרום לגבר בוגר לקפוא במקומו – רמי ראה זאת ממקור ראשון. השיער, שהפך כסוף כמעט בן לילה לפני עשר שנים, אחרי מות אביו, היה פעם כהה כשלו, אבל היה בה הסימן הברור מאוד של כאב וצער, באותו כוח עוצמתי שעצר את ממלכתה מליפול לתוהו ובוהו, לאחר מותו הפתאומי של המלך והשערורייה שהגיעה אחריו. בגיל עשרים-ושלוש, נחשב רמי לצעיר מדי לקחת את כס המלוכה ולכן אימו תפסה את מקומו כשליטת ביניים. הוא היה אמור לקחת את הכס, ביום הולדתו השלושים. אך אז, אירעה טרגדיה נוספת.
אימו הייתה האישה החזקה ביותר שהכיר. זו הסיבה שהכול בתוכו התכווץ, כאשר לאחר מספר דקות של בחינת הנוף המרהיב מחלון משרדה, היא חזרה לשולחן העבודה שלה, נטעה את כפות ידיה על עץ הדובדבן העתיק והמלוטש ונעלה את מבטה עליו.
"הגיע הזמן, רמירז."
בטנו התכווצה חזק יותר. לעיתים רחוקות מאוד, השתמשה בשמו הפרטי המלא. כילד, זה מעולם לא בישר טובות עבורו. כאדם בוגר בן שלושים-ושתיים, זה עדיין משך את תשומת ליבו.
אינו מסוגל לשבת, בגלל התחושה המוקדמת המבשרת רעות על גורלו, הוא נעמד וצעד לפני שולחנה. "על כמה זמן אנחנו מדברים כאן? שבועות? חודשים?"
זה לא יהיה שנים. היא כבר נתנה לו שנתיים. ולאחרונה ציינה, ללא אכזריות, שהגיע הזמן להניח את צערו האישי מאחור.
"ברצוני להכריז כי אני פורשת, בפסטיבל ההיפוך הבא."
השבוע השני בחודש יוני.
"זה... בעוד שלושה חודשים." זה היכה כמו גל קר בפניו.
"כן," היא ענתה בנחרצות. "ופירושו שהזמן הוא מהותי. עלינו לסדר את הכול לפני שנצא בהכרזות."
"הכרזות? ברבים?"
מבטה של אימו צנח לרגע אל שולחנה. "אני לא סתם פורשת, רמי. אני פורשת מכל שאר התפקידים הרשמיים."
איזדורה מונטגובה לא הייתה רק המלכה השלטת, היא הייתה גם חברת פרלמנט פעילה.
"את פורשת? מדוע?"
שפתיה התכווצו – סימן שהיא לא אהבה להודות בכל מה שעמדה לומר. "השנים האחרונות היו קשות עבור שנינו. אני צריכה קצת... זמן, הרחק מהכול."
היא לא הייתה יורדת נמוך כל כך לקרוא לזה זמן, כמו שאחרים עשויים לעשות, אבל אם מישהו הרוויח את הזכות לסגת ולמלא מצברים, זו הייתה אימו.
לא זו בלבד שהיא נשאה את מותו הלא צפוי של בעלה, בכוח בלתי פוסק, היא אף צלחה את השערורייה שפרצה לאחר מכן, בעקבות גילוי הסוד בן עשרות השנים של בעלה, בכבוד ובפליאה.
עם זאת, מאחורי דלתות סגורות, קלט רמי הבזק של המחיר האמיתי שזה גבה ממנה. הוא עצמו בקושי הצליח לעצור את זעמו, כשגילה שהאב שהעריך כל כך התגלה כחסר אמונה. במהלך השנים, הצטמצם זעמו לטינה מבעבעת, אך היא מעולם לא התפוגגה. משום שאביו לא רק גרם לאימו קושי עצום במעשיו, אלא אף השליך את הממלכה לתוהו ובוהו, למשך שנים. שנים שגבו מאימו מחיר כבד. ממנו ומזאק, אחיו הצעיר.
סודות ושקרים. זו הייתה קלישאה, עד שזה קרה על סף דלתך והוצג אל מול העולם.
הוא דיכא את זעמו, כשאימו הרימה את ידה.
"וזה מביא אותי לבעיית משק הבית הבאה." היא פתחה תיקייה דקה והחליקה אותה מעבר לשולחן העבודה.
ושם, מוצג בצבע מלא, היה המקור האחרון לחרדה של אימו.
ז'ול מונטגובה.
האח למחצה, שהוצג בפניהם רגעים אחדים לאחר קבורת אביו. הילד בן העשרים-ושמונה, שהוכח באמצעות בדיקת די-אן-איי דיסקרטית שהוא איש מלוכה, באדיבות רומן אסור שבו אביו השתעשע, כאשר הוצב לזמן קצר בפריז בתפקיד דיפלומטי.
ז'ול היה השערורייה שכמעט ערערה את הממלכה. צלמי הפפראצי נתקפו בבולמוס במשך חודשים ארוכים, וחפרו בכל מקום בתקווה לחשוף שלדים נוספים.
זה היה קל יותר לעיכול, לולא התגלה ז'ול כעצם בגרון מהרגע שהגיע למונטגובה, לפני עשר שנים.
רמי בחן את התמונה, לסתו קפוצה כשראה את העיניים הזגוגיות, את השיער הסתור, את הבעת השכרות. "מה הוא עשה עכשיו?" הוא פלט.
פיה של המלכה איזדורה התעוות. "שאלה מכעיסה פחות תהיה, מה הוא לא עשה? לפני שלושה שבועות, היה מדובר בהימור פזיז במוטנה קרלו, ואז הוא טס לפריז והמשיך להמר, במשך ארבעה ימים נוספים. הגזבר המלכותי קיבל שבץ, כשראה את החשבון. לפני עשרה ימים, הוא הגיע לברצלונה והתפרץ למסיבה פרטית, שדוכס ארמנדו ערך לאחייניתו. מאז הוא בלונדון, ובימים האחרונים היה בחברת האישה הזו," היא אמרה, החליקה הצידה את התמונה הראשונה וחשפה עוד כמה תמונות.
כולן הראו גרסאות של אותה אישה. שיער בלונד כהה. ארוכת רגליים. עיניים ירוקות בוהקות וגזרה שיכולה לעצור את התנועה. היא הייתה מהממת. והחיוך שלה יזכה בתחרות, נגד נורה של אלף וואט.
אבל היו כמוה למכביר, בעולמו של רמי. כולה זוהר ובלי תוכן.
לעזאזל, בתמונה אחת היא ממש חשפה את תחתוניה, אדישה לעובדה שהעולם יכול לראות את חוטיני התחרה שלה, כשזרקה את זרועותיה סביב צווארו של אחיו למחצה. בכל התמונות, בגדיה כמעט ולא כיסו את נכסיה המופלאים, ובוהק המצלמה חשף כל קימור ברזולוציה גבוהה.
רמי בחן אותה בקפידה, מחפש אחר חולשות. מבטו מצא את אפה הקטן והסולד, את פיה הרחב והחושני, את עצמות הלחיים המפוסלות על ידי אומן ואת קו הלסת העדין שנועד לסגידה.
קו צווארונה צנח על כתפיים דקיקות ושזופות. עצמות הבריח שלה נחשפו על ידי חולצה נטולת שרוולים, ומשכו את תשומת הלב לגרונה הרך ולתפיחה המרשימה של שדיה. בטן שטוחה וחטובה, ירכיים מעוגלות ואותן רגליים אינסופיות השלימו את החבילה.
היא הייתה חסרת כל פגם. פיזית, לפחות. היה לו מעט מאוד ספק, שהיא לוקה בחסר בתחומים אחרים. למעט אולי ב –
"מי היא?" הוא ירה, עצבני מאוד מכיוון מחשבותיו. למי אכפת, איך הפרחה הייתה במיטה?
אימו חזרה למושבה, מבטו פוגש את מבטו. "הפרטים שלה מופיעים בעמוד האחרון, השאר עדיין מעורפל, אבל ראיתי די והותר, כדי לדעת שהיא מהווה בעיה אפשרית. ראשית, ז'ול לעולם לא נשאר במקום אחד יותר מכמה ימים. הוא בלונדון כמעט שבועיים. ולצערי, אלה התמונות הפחות שערורייתיות. מה שקורה ביניהם מוכרח להסתיים. עכשיו. המעבר המלכותי חייב להיות חלק ככל האפשר. עד כה, הוא סירב לזימון שלי לחזור למונטגובה. מלבד לאפשרות ששומרי הראש ימשכו אותו בכוח למטוס – ויסתכנו באישום חטיפה – אני מוכרחה למצוא דרך לגרום לו לציית."
מבטו של רמי נמשך, בניגוד לרצונו, אל התמונות. הוא הגיע לעמוד האחרון. האישה שהתרועעה עם אחיו למחצה סוכמה בארבע שורות.


מדלן מאיירס
מלצרית
בת עשרים-וארבע
נשרה מהקולג'


סלידה מילאה את פיו. "את רוצה שאדאג לזה?" למען המוניטין של הממלכה שלו, היה צורך לרסן את התעלולים של אחיו למחצה, לפני שהם ימשכו תשומת לב לא רצויה.
המלכה איזדורה שילבה את אצבעותיה והניחה אותן על השולחן. "אולי לז'ול אין שום עניין להתנהג כמו בן מונטגובה, אלא אם זה מקל עליו להיכנס לקזינו ולמסיבות, אך אי אפשר לאפשר לזה להמשיך. הוא מעמיד פנים שלא כך, אך הוא קצת ירא ממך. אני מעזה לומר שאתה מפחיד אותו קצת. הוא יקשיב לך. ואתה היחיד שאני בוטחת בו, שיתמודד עם זה בדיסקרטיות." היא כחכחה בגרונה. "עם הידיעה על פרישתי ועלייתך לכס המלכות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שערורייה נוספת כעת. במיוחד, כשתכריז שתינשא בסוף הקיץ."
הלם קפוא שטף את עורקיו והותיר אותו חסר מילים, לשנייה אחת המומה. "אני מה?" דרש כשמצא את קולו.
"אל תיראה כל כך המום. בטח שזה לא מפתיע? היית מוכן לעשות זאת, לפני שנתיים."
רגשות שונים זינקו בתוכו – ערבוב מוזר של כאב, כעס חסר תוחלת, מרירות ואשמה. הראשון היה טבעי – כאב על אהובה שאבדה, שלעולם לא עזב אותו. אם כי לאחרונה, הכאב פחת והרגשות האחרים בלטו יותר.
כעסו נבע מהחיים הקצרים. מכל התוכניות שתוכננו ושלעולם לא יתממשו. והמרירות הייתה מכוונת באופן ישיר לגורל ולאכזריות הזמן.
העובדה שארוסתו הייתה בדרכה לרופא שלה כשהטרגדיה הכתה, הייתה אירוניה בהתגלמותה.
דבר שהביא אותו לתחושת אשמה. שיא האירועים היה באשמתו שלו בלבד. לכן היה עליו המשקל המוחץ על נפשו.
"אתה היית המלך ונשוי עכשיו, לולא היינו מאבדים את סלסט," אמרה אימו, בעדינות אך בתקיפות.
שיניו חשקו לתזכורת המיותרת. "אני מודע לכך היטב." כמו שהיה מודע לכך שקולו הדהד עכשיו את קור הרוח שזרם בדמו. "אבל תגידי לי, אימא, מהיכן בדיוק אצליח למצוא כלה, תוך שלושה חודשים?"
אם הוא קיווה להבהיל אותה עם הטון החריף של קולו, הוא היה צריך להיות חכם יותר.
מבלי לפספס פעימה, היא פתחה מגירה זעירה היישר מול כיסאה והוציאה פיסת נייר. "רשימת המועמדות שהרכבנו עבורך לפני חמש שנים עדיין בתוקף – פרט לאחת. היא התחתנה עם רוזן, וכבר הרה עם ילדה השני."
שמץ הכמיהה בקולה הרגיז את רמי עוד יותר, אך הוא שלט ברגשותיו ביד רמה.
"לא התכוונתי לשלוף את אשתי לעתיד מהרשימה שהרכיבו יועצים חסרי פנים לפני חמש שנים, ולא אעשה זאת עכשיו."
המלכה איזדורה סטרה על דף הנייר שעל השולחן. "טוב, זה חבל. הפעם, אין לך את המותרות של זמן או התפנקות. אולי זו הדרך הטובה ביותר. אני נישאתי מאהבה. אתה עמדת להינשא עם בחירת ליבך. תראה לאן זה הביא את שנינו!"
רמי התקשח. אימו קפאה בכיסאה, עיניה התרחבו בהלם מההתפרצות שלה. דממה סמיכה שררה ביניהם, כשרמי בחן אותה מקרוב, מבחין בחיוורון שמתחת לאיפור, קווי הלחץ סוגרים על עיניה.
הוא לקח על עצמו עוד מתפקידיה בשנה האחרונה, אך הוא עדיין יכול היה לראות את המתח השורה על פניה.
משא כבד היה הכתר, זמני או לא.
לפני שהספיק להגיב, היא אספה את עצמה וחזרה לקור הרוח המלכותי שלה, גבה זקוף כשנעצה בו את מבטה.
"הרשה לי להיות ברורה, רמירז. אני לא אשב ואצפה בכל מה שבניתי בקפדנות בעשר השנים האחרונות נופל ונהרס שוב, כי הרגישויות שלך לא יאפשרו זאת. אתה תיסע ללונדון, תפריד את אחיך למחצה מהפרסום הרע ותביא אותו הביתה. אז תבחר כלה ותודיע על אירוסיך, שבוע לפני פסטיבל ההיפוך. בפסטיבל, ניתן תאריך רשמי לחתונה שלך, שתתרחש שלושה חודשים לאחר האירוסין שלך. זה נותן לך חצי שנה להתרגל לרעיון הנישואין. אני אהיה לרשותך, לעזרה בהכנות, אם תזדקק לי. אני מצפה להיות האם המאושרת של החתן, בספטמבר הקרוב."
היא סגרה את התיקייה ודחפה אותה סנטימטר נוסף לעברו, לפני שיישרה את העטים, שנשאו הקדשה מיוחדת והיו שייכים לאביו.
כשסיימה, היא הביטה בו היישר בעיניים. "הגיע הזמן לתפוס את מקומך האמיתי, כראש הממלכה הזו. אני יודעת שלא תאכזב אותי."
דקה לאחר מכן, יצא רמי החוצה. כפי שחזה, הכול השתנה.


חמישה שבועות נוספים.
מאדי מאיירס התנגדה לדחף לבדוק את הטלפון שלה, לבדוק את השעה והדקה המדויקת, לפני שהסיוט הזה ייגמר.
היא לא הייתה צריכה להסכים להצעה המופרכת הזו. עד כה, כל שנייה הייתה גיהינום.
אבל האפשרויות שלה היו מוגבלות מאוד. וכאשר מכונית למבורגיני פוגעת בצידך וגורמת לך לשמוט את שקית הקניות שקנית בכסף האחרון שלך, את מבינה שהמצב באמת נורא.
במזל, שהיה מוגבל מאוד בעולמה, היא הודתה לאל על שיצאה מאותה תקרית מחרידה, רק עם כמה חבורות לא נעימות למראה, דקירה מזדמנת קטנה בצלעותיה, שהקשתה לה לקחת נשימה מלאה, וזרוע כואבת.
למען האמת, מאדי הייתה בטוחה שההלם על כך שכמעט נדרסה גרם לה להסכים לתוכנית של ז'ול מונטיין, מלכתחילה. אבל כשגמעה את כוסית הברנדי המחזקת השנייה, היא הייתה בבור הייאוש האפל ביותר, כזה שאף אלכוהול יקר אפילו לא יכול היה להרים אותה ממנו. אז כאשר הבעלים של למבורגיני המוות הציע לה פתרון לבעיותיה...
למען האמת, בשלב זה היא שקלה ברצינות את הלוגיסטיקה של מכירת אחת מכליותיה, כך שתוקף עשיר עם כסף נדמה היה כתשובה לתפילותיה.
אף על פי כן, לקח לה ארבעים-ושמונה שעות להסכים לעסקה שלו. ככל הנראה, משום שהיה כה זהיר כשהסביר לה מדוע הוא צריך אותה בכלל. אם מאדי למדה דבר אחד או שניים בחייה, זה היה לבדוק לפני שקפצה. אמון עיוור כבר לא היה פגם שיכתים אותה.
היא בטחה באימהּ, שתישאר ותעזור למשפחה שהיא עזרה לפרק. היא בטחה באביה, בכל פעם שאמר לה שההתמכרות שלו בשליטה. וגרג... הוא היה הנוכל הגרוע ביותר.
לכן, כשז'ול הביט בה בפנים קפואות כאבן ובמבט של 'אל תשאלי שאלות', האינסטינקט הראשוני שלה היה לצאת מבר היין המפואר, שאליו לקח אותה אחרי שכמעט דרס אותה, ולעולם לא להביט לאחור.
אבל לא משנה כמה פעמים בדקה את חשבון הבנק הדל שלה, או פשפשה בין חפציה למצוא משהו ראוי למשכנו, היתרה הייתה קטנה מדי.
כשהזמן נגמר לאביה, לא הייתה לה ברירה, אלא להתקשר לז'ול מונטיין.
כמובן שעזרתו לא ניתנה בחינם. זאת הסיבה שהיא שוב הייתה לבושה כמו נערת ליווי ברמה גבוהה, מקשיבה לו משעשע את מעגל חבריו ואנשי המלוכה הזוטרים בטרקלין וי-איי-פי אחר, כשהם צורכים שמפניה בשווי אלפי ליש"ט.
מזמן התגברה על העובדה שהחיים אינם הוגנים ולמה אני? ואחרי העריקות המזעזעת של אימהּ, כבר לא חשבה שתמיד יש גם תקווה.
"היי, מאדי, חייכי! לפי איך שאת בוהה בכוס שלך, אפשר לחשוב שמישהו מת."
היא העלתה על פניה חיוך מזויף, בזמן שהדחף לצרוח בער בגרונה. נכון, אף אחד לא מת. אבל האיש שהיה פעם אב חזק ותומך – גבר שהיה עכשיו שבור מעצב, בגלל הכישלונות שלו – בהחלט יעשה זאת, אם לא תבצע את ההצגה הזאת בהצלחה ותגבה את התשלום המגיע לה.
שבעים וחמישה אלף ליש"ט.
הסכום המדויק, הדרוש לניתוח הכליות הפרטי של אביה והטיפול שלאחריו בצרפת.
הסכום המדויק שז'ול הסכים לשלם לה, אם תעמיד פנים שהיא החברה שלו, במשך שישה שבועות.
היא הרימה את מבטה מכוסהּ והביטה בעיניו האפורות של חברה המדומה. האיש שבקושי דיבר איתה, ברגע שהיו הרחק מעיניים חטטניות של צלמי הפפראצי, שעקבו אחר כל תנועה שלו.
"חייכי, שרי," הוא התעקש, אור קשה ועז בעיניו.
היא שוב ניסתה, מכוונת הפעם לאותנטיות. נראה שהצליחה. הוא הנהן בראשו במהירות והרים אליה את כוסו, לפני שפנה בחזרה לבדיחה שהפסיק באמצעה.
מאדי התנשמה בהקלה, מתכווצת כשצלעותיה מחו, ואז חזרה לתהות כמה זמן תוכל לשרוד במצב זה.
בפעם הראשונה שהם יצאו, היא שמעה כתב צהובון שצעק שאלה על משפחתו של ז'ול – במיוחד איך הרגישה המלכה, על התנהגותו. מאדי שאלה אותו על זה. הוא ענה לה בתשובה מהירה, שהייתה בטוחה שהיא שקר, והזכירה לה את הכלל שלה – לא לשאול שאלות.
האפשרות שהיא עשתה עסקה עם איש מלוכה זוטר עוררה בה אי שקט. תשומת לב בתקשורת הייתה הדבר האחרון שרצתה.
על אף הצורך הנואש בכסף, היא הביעה את דאגותיה. ההצעה של ז'ול, שהיא תלבש אוזניות עם מוסיקה בווליום גבוה כדי להימנע משאלות הפפראצי, ותשאיר את ראשה למטה כדי להימנע מהבזק המצלמה, עבדה כמו קסם. אחרי הכול, היא לא יכלה לענות על שאלות שלא יכלה לשמוע.
מאדי הייתה בטוחה שגסות הרוח שלה זיכתה אותה בתווית מזלזלת במדיה החברתית. אך הדבר הנהדר במכירת המחשב הנייד שלך, כדי שתוכלי לקנות אוכל והשימוש בטלפון שלך רק לשיחות חירום כדי להימנע מחשבונות יקרים, היה היעדר מבורך של נטל המדיה החברתית.
אז הנה היא כאן, שמורה בביטחה בארץ הפלאות, בלי שמץ של מושג מדוע היא משחקת את תפקיד חברתו המדומה של איש נאה, מפונק, אולי בן מלוכה זוטר, שנסע עם שני שומרי ראש.
היא ראתה אותו קורא לאחד מהם. ז'ול לחש באוזנו ואז הזמין בקול רם עוד חצי תריסר בקבוקי שמפניה, כששומר הראש הצעיר פנה לחלק האחורי של מועדון הלילה.
במהומה העליזה, שהגיעה בעקבות הגעת אלכוהול נוסף, מעט מאוד אנשים הבחינו בז'ול, הפונה בעקבות שומר ראשו.
ההבנה הפתאומית, שהיא חברה לצידו של גבר שהלך באותו מסלול התמכרות כמו אביה, הספיקה להניע את מאדי לרגליה. היא לא הייתה בטוחה בדיוק איך תתמודד עם ז'ול מונטיין, אם תתפוס אותו לוקח סמים, אך לא יכלה להכיל את הכעס והחרדה שבערו בתוכה.
היא הייתה באמצע הדרך אליו, כאשר מהומה בדלתות הכניסה משכה את תשומת ליבה.
אלא שזו לא הייתה מהומה. זה היה יותר כמו כוח טבע, שפלש למועדון הלילה המפואר בסוהו.
שני שומרי ראש, גבוהים וחדים וגדולים יותר מאלו שסבבו את ז'ול, חילקו את הקהל.
האיש שפסע בנחת קדימה ונעצר תחת האורות המוזהבים כמעט גרם למאדי לבלוע את לשונה.
קפואה במקומה, היא נעצה מבט ללא בושה, בטוחה כי קנוקנות העשן המלאכותיים והבזקי האור גרמו לה להזות את הפאר העצום של היצור הדומה לאל שלפניה.
אבל לא.
הוא היה אמיתי.
הזעם השקט והאנרגיה החשמלית שעטפו אותו שודרו בבירור, דרך העצב הפועם בלסתו.
הוא היה בשר ודם.
דם מלכותי, אם הסמכות היהירה, המלכותית, איתה נשא את עצמו ואת ארבעת שומרי ראשו הנוספים שייצרו סביבו מחסום, היו אינדיקציה כלשהי.
היה בו משהו מוכר במעורפל, אם כי היכן יכלה לקבל הצצה קודמת ללסת המרובעת והמחוספסת, לעצמות הלחיים החדות ולשפתיים החוטאות האלה, חמק ממנה.
עיניים מבריקות ככסף נצצו מתחת לגבות כהות, סורקות את ההמון, כשהוא ממשיך לשוטט בחלל החשוך למחצה.
כשהתקרב, מאדי ידעה שעליה להסיט את מבטה. לא מתוך בושה או אי נוחות, אלא מתוך שמירה עצמית מוחלטת. הוא הקרין חושניות, שדחקה בה להימנע מקשר עין. להוציא את עצמה ממסלולו הממגנט לפני שתיבלע במערבולת שלו.
אך היא לא הצליחה לגרום לרגליה לזוז. למעשה, היא הייתה בטוחה למדי שאף הריאות שלה הפסיקו לעבוד, עכשיו משהייתה עדה לאופן בו נע. כמו חתול בר משחר לטרף... כל צעד, סימפוניה של חן וסימטריה ועוצמה.
מרתק לגמרי.
מהפנט לחלוטין .
היא התבוננה ללא בושה, כאשר עיניו ננעצו בעיניה. במשך כמה פעימות לב, הוא בהה.
קשה. עוצמתי. כמו קרח לוהט.
ואז, בצעדים ארוכים, הוא הגיע אליה. ניחוחו פלש לחושיה, באותה עוצמה כמו האיש עצמו. הוא הריח מקרח ומאדמה, ניחוחו ארצי וייחודי כל כך, עד שהיא הייתה יכולה לעמוד שם ולנשום אותו לתוכה לנצח, ולעזאזל עם צלעותיה הכואבות.
"איפה הוא?" הוא התנשם וצליל קולו מחשמל דיו לשלוח עקיצות של מודעות צורבת על עורה.
בין אם לפי פקודה אילמת, ובין אם משום שכולם בחדר ידעו שהם בנוכחותו של איש נעלה, ווליום המוזיקה נמך. זו הייתה הסיבה ששמעה אותו וידעה שקולו היה עמוק ובעל מבטא, מילותיו עטופות בחושניות, שעוררו בה כמיהה לשמוע אותו מדבר שוב, רק בשביל העונג שבזה.
מאדי ידעה שזה לעולם לא יקרה. כשהאיש הזה דיבר, זה נועד לאפקט מידי ומיומן, בלי צורך במילים מיותרות.
שניות חלפו. נחיריו רשפו קלות. היא קלטה שלא ענתה.
"אני..." היא בעלה את רוקה בחוזקה. "איפה...? למי אתה מתכוון?"
"הגבר שאיתו את כאן. ז'ול – "
"מה אתה עושה כאן?"
השאלה הגוערת מז'ול אצרה בתוכה כעס, בהלה והתרסה, מפלחת את מאדי בהבנה כי הזר – מי שהוא לא יהיה – הכיר אותה, ידע שהיא עם ז'ול.
הוא לא ענה מיד. במקום, הוא בחן את ז'ול מכף רגל ועד ראש, גורם לו להתנועע בעצבנות ולסדר את בגדיו הפרועים.
"מה חשבת שיקרה, כשאתה מסרב להיענות לזימונך?" שאל באדישות. "האם חשבת שתורשה להמשיך במעשיך, באין מפריע?"
ז'ול פתח את פיו, אך האיש השני עצר אותו בהניף ידו האלגנטית, שהיה יכול להיות פואטי לולא מילא בתחושה מבשרת רעות.
"אני לא אקיים איתך את השיחה הזו, כשאתה במצב זה. בוא למלון שלי מחר בבוקר. נאכל יחד ארוחת בוקר."
כל הצהרה הייתה הנחיה נוקשה, אינה מאפשרת אי הסכמה וציות.
זה הרגיז את ז'ול. "פה פוסיבלה. יש לי תוכניות למחר בבוקר."
רעם נמוך עלה על פני הזר. "לדברי העוזר שלך, הדבר היחיד שמתוכנן לך, הוא לישון עד שיעבור ההנגאובר שלך. אתה תהיה נוכח, בסוויטה שלי, בשעה תשע בבוקר, בדיוק. האם זה מובן?"
הם עמדו פנים אל פנים פחות מעשר שניות, אבל נדמה היה שחלפה שעה.
הנהונו הפתאומי של ז'ול גבל בחוצפה, אך למבט הנוקב והישיר שהופנה אליו, ראשו צנח, כמו שכלב היה עשוי להתמודד עם אי ציות לאדונו.
האיש המבוגר יותר הביט אליו עוד רגע ארוך, לפני שעיניו החליקו לצדדים, לקבוצה הרועשת שז'ול חגג איתה, ששתקו עכשיו מתוך כבוד.
ואז עבר מבטו למאדי. הוא הקדיש את זמנו לבחון אותה, מהקשר הרופף של שיערה העבה ועד לציפורני הבהונות הצבועות בלק שהציצו מנעלי העקב שלה.
כל סנטימטר של עור חשוף שמבטו נגע בו – ולמרבה הצער, היה הרבה ממנו – בער באש זרה ומלהיבה, אפילו בקצות אצבעותיה. היא רצתה להירתע. לסגת. אך היה משהו מהפנט באופן מוזר בעיניו על עיניה שהחזיק אותה במקומה, גורם לה להתקשות לנשום.
ז'ול עקב אחר מבטו ועיניו התרחבו מעט, כשהבחין במאדי. ברור שהוא שכח שהיא קיימת. הוא יישר את הבעתו והושיט את ידו לזרועה. "ויה, מון אמור, בואי נלך הביתה."
מאדי התקשחה, מדכאת רתיעה נוספת.
אפילו בצרפתית המצומצמת שלה, היא הבינה את מילות החיבה. בכל הזמן שהם העמידו פנים, ז'ול מעולם לא כינה אותה כך. הוא אף לא הזמין אותה לדירתו. השגרה שלהם, ברגע שיצאו ממועדון או מסעדה וצלמי הפפראצי איבדו עניין, הייתה שאחד משומרי ראשו הכניס אותה למונית.
לפני שהספיקה להגיב, הניד הזר בראשו.
"השעה שתיים לפנות בוקר. חגגת מספיק ללילה אחד. לך הביתה. אני אדאג שמיס מאיירס תגיע בבטחה לאן שהיא הולכת."
עיניו של ז'ול הבזיקו מכעס. "אתה מניח שהיא לא חוזרת לדירה שלי. אתה מניח שהיא לא גרה איתי."
"היא כן?" מבלי לחכות לתשובה, הוא פנה אליה בחדות, עיניו הכסופות מצמידות אותה למקום. "זה נכון?"
שתי המילים היו חדות כסכין.
"זו לא הנקודה," התערב ז'ול באגרסיביות.
"או שהיא כן או שלא. עני על השאלה," הוא דרש, מבלי להוריד את עיניו מעיניה.
בהיותה מודעת מאוד לכך שלא היה לה מושג מה קורה, בחרה מאדי באמת. "לא, אנחנו לא גרים ביחד."
לסתו של ז'ול התהדקה, אבל היא משכה בכתפיה. אם הוא רצה ליצור רושם שהם רציניים יותר, הוא היה צריך לומר לה. כבר כך, היא לא הרגישה בנוח לגבי התחבולה שלהם.
"הנהג שלך ייקח אותך למלון שלך, ז'ול," אמר הזר והציץ במבט מודגש אל ידו של ז'ול על זרועה.
ז'ול מלמל קללה גסה מאוד בצרפתית. כזו שהוא התכוון שהאיש ישמע. שהפיקה הבזק של כעס בעיניו הכסופות, לפני שהבעתו נאטמה באכזריות.
מבלי אזהרה, משך אותה ז'ול אליו, חפן את גב ראשה לפני שהטיח את פיו על פיה.
הנשיקה הסתיימה תוך שניות, אך הפלישה המזעזעת הותירה את מאדי קפואה למשך זמן רב יותר. המומה, ויותר ממעט נסערת, התבוננה בז'ול עוזב בלי מבט לאחור, מתנגדת לדחף להחליק את ידה על פיה.
היא ידעה שהוא נישק אותה בשביל הרושם, כדי לעצבן את הגבר השתלטני שעמד מולה, שמבטו כעת היה בצבע כסף כהה יותר מעל ללחיים שהחווירו לפני שחזרו לפיה. והיא ידעה, למרות הדחף הבוער לנגב את העקבות האחרונות של הנשיקה הזו, שזה יסגיר מדי ועלול לעלות לה ביוקר, בטווח הרחוק.
על כן היא הרימה את סנטרה, ופגשה בעיניו שבערו באור עז שלא יכלה לזהות.
"בואי," הוא אמר בפתאומיות. ואז, כמו ז'ול, הוא פנה ויצא החוצה.
מאדי הנידה בראשה, כדי לנקותו. כששום דבר לא שינה את התחושה – שחוותה עכשיו כמו סערה חשמלית זועמת – מעדה על רגליים רועדות בחזרה למושבה.
לא הייתה לה שום כוונה ללכת אחרי אותו גבר יהיר ומסוכן, לשום מקום. המקום היחיד אליו תלך הוא ביתה, לדירה שחלקה עם אביה. לביטחון ולאי הנוחות של מיטתה הקטנה.
פטפוטים נרגשים ומצלמות של טלפונים כיוונו את דרכה וזירזו את תנועותיה. עדיין לא היה לה מושג מה התרחש לפני מספר דקות, אבל היא לא מתכוונת להישאר בסביבה ולהיות מוקד תשומת הלב.
היה לה מספיק עם מה להתמודד. היא הייתה צריכה להבטיח כי אביה יעבור יום נוסף, מבלי להיכנע להתמכרות שהרסה לא רק את חייו, אלא את חיי המשפחה חסרי הדאגות שלקחה כמובן מאליו.
היא דחפה הצידה את המחשבות המחרידות, על התמכרותו של אביה ועל עריקתה של אימהּ, קמה – ונתקלה בקיר שרירים.
"מיס? בואי איתי בבקשה."
זה היה אחד משומרי ראשו. רחוק מלהניח שהזר קיבל את העובדה שהיא לא מתכוונת לצאת אחריו, הוא השאיר מאחוריו מאבטח, שיבטיח שהיא תציית לפקודתו.
הפטפוט גבר, מבטים סקרניים ואצבעות כיוונו אליה, כשמוחה מתרוצץ בראשה למצוא דרך לפתור את הדילמה שלה.
להישאר כאן ולהתמודד עם ההמון הרעב לרכילות, או לצאת החוצה ולהתמודד עם הטורף המסוכן עוד יותר, שגרם לכל עצב בגופה להשתלח לחיים?
"או, אלוהים אדירים, ממש ראית אותו?"
"הוא כמו... אל!"
"יכולתי למות במקום, מכמה שהוא משגע!"
"מי היא בכלל?"
השאלה האחרונה הזו הובילה את כפות רגליה קדימה, מונעת על ידי הרושם המובהק, כי שומר הראש היה מסוגל להרים אותה ולמסור אותה לאדונו.
בחוץ, הלימוזינה השחורה והמבריקה עמדה על שפת המדרכה. הצמרמורת שחלפה בה כשהבחינה בה לא הייתה קשורה לאוויר הצונן של סוף מרץ.
כשהתקרבה אל הנהג, הוא נעמד דום ופתח את הדלת האחורית.
האור בפנים היה כבוי ולכן, כל מה שמאדי ראתה בעזרת פנסי הרחוב היו רגליים גבריות ארוכות עטויות במכנסיים גבריות ונעליים מלוטשות.
"היכנסי, מיס מאיירס." ההוראה ניתנה בקול עמוק, נחוש וקצר רוח.
היא הייתה כמה עשרות מטרים טובים מהרחוב הראשי ההומה של סוהו. רגליה היו חזקות דיין לברוח משומרי ראשו...
"שמעי לעצתי ואל תטרחי." הוא הציע בקול איטי ויהיר, עטוף בפלדה.
מאדי רצתה לסרב, עם כל סיב וגיד בהווייתה. אבל היא ידעה שזה יהיה חסר תוחלת. מי שהוא לא יהיה, כוח וסמכות חד משמעית בעבעו ממנו. שומרי ראשו היו בכושר גופני מעולה.
לכן, בנשימה חטופה, היא נכנסה אל המכונית. ככל שתגמור עם זה מהר יותר, כך תוכל ללכת מהר יותר הביתה, אמרה לעצמה. היא צריכה להיות בעבודה, בעוד כמה שעות.
ברגע שנכנסה למכונית, הדלת נסגרה מאחוריה.
במשך כמה שניות מתוחות, היא עמדה בפני העיניים המפחידות האלה שנצצו לעברה, התנגדה לצורך להביט בו והעמידה פנים שהיא מתעניינת בפנים המכונית היוקרתית ובמושב הארוך והרך. אך באופן בלתי נמנע מבטה נמשך אליו, כמו עש שלא מסוגל לעמוד בפני להבה. שוב צנח מבטו אל פיה לפני שעלה אל עיניה, מותיר אותה שוב מעורערת ומעקצצת.
מספיק עם זה.
"מי אתה, ואיך אתה יודע מי אני?" דרשה, כשהתברר שהוא רק מתכוון לבהות בה בעיניים המחשמלות האלה.
נראה שהשאלה הבהילה אותו. אז ראשו עלה, בדרך שניתן היה לכנות רק כמלכותית בצורה יוצאת דופן.
"שמי רמירז אלכסנדר מונטגובה, נסיך הכתר של ממלכת מונטגובה. אני יודע מי את, כי יש לי צוות מצוין של חוקרים פרטיים, שתפקידם לספק לי מידע מסוג זה. עכשיו את תגידי לי, כמה זה יעלה – לגרום לך להתרחק מאחי."