“ימי הקורונה

אני חושב שעוד רבות נספר לעצמנו על ימי הקורונה, כמיתולוגיה משפחתית, רבת פנים בה כל אחד מאתנו מתעקש לספר את הסיפור שלו.

את הסיפור שלנו אני מבקש לספר באמצעות שני בניי, לכל אחד מהם חוויה אישית שונה המבטאת את האופן בו הוא חווה את קורונה על רקע השקפת עולמו לגביה.

בני הבכור מתמחה ברפואה פנימית, מראשוני הרופאים שהוסבו לטיפול בחולי הקורונה, מאלה שלבשו חליפות לבנות כמו אסטרונאוטים מכוכב אחר. הוא ביקש להציל את העולם מקטסטרופה לא ידועה. בלילות הוא חיפש במנועי חיפוש רמזים לטיפול מועיל, ולבסוף הוא אימץ טיפול מתחום אחר והתאים אותו לקורונה, הליך שהקל על חלק ממצוקות החולים. בשבילו כל חולה הוא עולם ומלאו. הוא הביט לקורונה בגובה העיניים והקשיב לנשימות ההולכות וכלות של קורבנות המחלה שחלו באופן קשה, חלקם צעירים. מה שרואים מפה לא רואים משם הוא טען.

בני השני הוא כלכלן ואנליסט במקצועו, כל העולם מבחינתו מתפרש דרך טבלאות אקסל ודרך ניתוח מגמות. הוא היה מוטרד בטירוף מהחתונה שלו שנדחתה למועד לא ידוע, לעובדה שאולי הוא כמו אחרים יפגע כלכלית משמעותית. הוא ישב בלילות וניתח נתונים עולמיים, וזעק שהקורונה אצלנו יצאה מפרופורציה, אולי נדביר אותה כמחלה אמר, אבל אין ספק שנפגע קשות באנשים רבים, שיאבדו את מטה לחמם, או יפגעו נפשית מתוצאות הסגרים והמגבלות שהוטלו על כלל התושבים, במשק ובחברה שקפאה באחת.

בוויכוח הזה אין אמת אחת, היא מורכבת ומעוררת חשיבה. במצב של אי וודאות חיפשתי אמירה שתאפשר לי לגבש תובנות לגבי הקורונה, ממבט המבוסס על ניסיון אנושי ותרבותי למה שאנחנו בני אדם האמורים ללמוד מאותה חוויה מפתיעה וכאוטית, שבאחת הוכיחה עד כמה אנחנו פגיעים. האם נשתנה, האם נהייה טובים יותר, האם נוכל להביט בפרופורציה לדברים החשובים?

ג'ינה קולטה, בספרה וירוס עולם בצל מגפת השפעת בשנת 1918, כתבה על מגפה איומה שגרמה למותם של יותר מ - 40 מיליון אנשים ברחבי העולם, ומשום מה העדיפה דווקא לקפח את חייהם של צעירים, ובכך למחוק משפחות שלמות באחת, ולהטיל אימה על העולם, שלא סיים את מלחמת העולם הראשונה ונקלע להרג חסר רחמים, אפוקליפטי במושגים תנכיים.

יש לספר הזה פתיחה מעניינת המבטיחה חוויית קריאה מכמירה. הוא מתאר תיאור חובק עולם של היקף המגפה שהיגיע אף למקומות הנדחים ביותר כמו החוג הארקטי, את האירועים שבוטלו, את החרדה שירדה על העולם, את הגיבורים האלמונים שלקו במחלה, שתסמניה בצורה מפתיעה דומים לאלה של הקורונה, מוות בחנק מעורר פלצות.

קולטה מציבה שאלה גדולה ומעניינת, מדוע אנו יודעים כה מעט על המגפה, מדוע כה מעט נכתב אודותיה?

הספר שהחל להיות מעניין, איבד את המיקוד שלו, הוא החל לקפוץ בין תקופות, והחל בכתיבה היורדת לפרטיו של כל חוקר שניסה להבין את פניה של המחלה ולחפש לה מזור.

בשלב מסוים איבדתי את הריכוז והפסקתי לקרוא בספר, זה היה ביום מטורף שביטא גל הדף של הקורונה, הצורך להחזיר את החיים לשגרה, שזה מה שאני עוסק בו כעת במסגרת עבודתי. הוראות והנחיות של משרד החינוך יצאו בווצאפים בצורה לא ברורה. התחלנו להיכנס למתח הכרוך באי הוודאות, לעתים צעקנו אחד על השני ועל המפקחים, בשלב של אובדן הסבלנות.

בערב הכל נרגע, בפעם הראשונה מזה חודשיים ישבנו סביב לשולחן עם ילדנו, בני ובנות זוגם, והרמנו כוס לחיים, לציון מועדים אישיים, את החזרה ללימודים של בתנו, את חזרתה לסט הסרט בו היא לוקחת חלק, ולחיי בננו הבכור שהתבשרנו על כך שהמאמר הרפואי שלו על הליך רפואי בקורונה התקבל לכתב עת רפואי מכובד, ולחיי החתונה הקרבה של בני השני ובת זוגתו.

אולי לא ספרתי לכולנו ממש על הספר, אבל לעתים החיים שלנו חזקים מכל תיאור של ספר המנסה לצייר מציאות. לעתים די להביט במספר דפים בו, ולהבין את התקופה שהייתה, ולהדהד אותה לתוך ההווה שלנו להתנחם ולקבל פרופורציות. קריאה בספר, שהוא תיאור היסטורי למחלה, לא חייבת להגיע לסיומה. אפשר לעיין באחדים מפרקיו, ובהחלט לקבל תובנות על תקופה האיומה שהתרחשה, ולהגיד לעצמו תודה, עם כל הקשיים את הקורונה עברונו יחסית בשלום.”

“טוב שישנם ספרים, טוב שיש תיעוד.
כל כך הרבה ניסיון, ושכל והבנה יש למין האנושי וכל כך מעט אנחנו משתמשים בהם.
הספר מעולה משום שהוא מגלה את ההיסטוריה החלקית של המגפות הגדולות במאה וחמישים השנים האחרונות. אז מעבר לעובדה שהוא דן בנושא "קטן" של המגפה הספרדית שהרגה בין 20 ל 100 מיליון איש ובאופן מפתיע לא ניתן למצוא כמעט התייחסות אליה, יש כאן הבנה של תהליכים לאיתור מגפות שיכולות להשמיד את האנושות.
אז נכון שאפשר בקלות להגיע למסקנה שמה שהיה הוא שיהיה - הפוליטיקאים ימשיכו להיות מטומטמים, המדענים ימשיכו לגלות באיחור והגזע האנושי ימות ויסבול. אבל אפשר לקרוא וללמוד ולהזהר ממה שבטוח יגיע שוב ובקרוב.
לעניות דעתי - חשוב לקרוא את הספר וללמוד ממנו. לטובת כולנו.”