פתח דבר


ברשימה שכותרתה “כשפים והשבעת־רוחות”, רשימה שקיבלה מעמד מכונן בקהילייה הספרותית המקומית (עוז, 1982 (1979): 23-21) תיאר עמוס עוז את האדם הכותב בדמות מכשף השבט, משביע הרוחות הרעות. עוז מרחיק את עדותו עד לימים רחוקים, לאנשי המערות ה”שעירים וגסי הלסתות”, שהתקבצו סביב לאש המדורה בלילות אפלים ומזרי אימה, מחכים למוצא פיו של “מספר הסיפורים” – “מכשף השבט” (שם: 21). “סיפוריו אפשר שהיו נוראיים ומבהילים לא פחות מן הכוחות הסובבים בחוץ בחושך, ואפשר שהיו אף נוראים יותר”, הטעים, אך יחד עם זאת ובה בעת סימנו אפשרות של מוצא, וכך סיפקו קורטוב של נחמה. שכן, “בסיפורים הללו האימה נלכדה בתוך מילים, והשדים נסגרו בין סורגים של צורה, והמפלצות אולפו ללכת בדרך שכפה עליהם המספר, התחלה אמצע וסוף, מתח והתפרקות, עורמה, לגלוג, ובקצרה – סדר” (שם). כך הבהיר עוז בהצביעו על מאפייניו המובהקים של הטקסט הפואטי, הכופה ארגון, סדר ותבנית בדיוניים על מציאות כאוטית, וכך יוצר מסגרת בעלת משמעות המאפשרת התמודדות. “רשת של שפה ושל תכלית” נכפתה על מציאות האימים, הטעים, וזו אפשרה לבני השבט הקדום “לעמוד במצור הנצחי” של הקיום האנושי.


תיאורו של עוז משמש בחיבור זה, המתחקה אחר הזיקה שבין מיתוס ליצירה, כנקודת מוצא לתיאור המהלך הפואטי, מהלך הנסמך על סיפוריהן של דמויות מיתולוגיות ידועות: אורפאוס היורד שאולה בניסיון להעלות ממשכן הצללים את רעייתו אורידיקה; איקרוס הממריא אל־על על כנפי ציפור; נרקיס העורג אל בבואתו הנשקפת אליו מן המים; פרספונה הנחטפת לשאול כדי שתשמש כרעיה לאל החולש על ממלכת הרפאים. אלו מקצת מן הדמויות שסיפוריהן הונצחו מעל דפי המטמורפוזות לאובידיוס ([1965] 2003), המשורר הרומי בן המאה הראשונה לספירה, והן מלוות דיון זה ששם לו למטרה להצביע על סגולותיו של הטקסט הפואטי כפי שהם משתקפים ביצירה הספרותית העברית בת־ימינו. בהצביעם על מאפייניו המובהקים של המהלך, ששורשיו מעוגנים באזור צללים נפשי בעוד נשמת הכותב שואפת אל הרקיעים, מלווים אורפאוס, איקרוס ונרקיס את הקריאה הפרשנית ביצירה הספרותית המקומית. בהשראת הנגן המחונן שחצה את הגבול (שאינו ניתן לחצייה) בין ממלכת החיים לממלכת המתים, ובהסתמך על קורותיהם של אלי פריון כדוגמת תמוז, אוזיריס, בעל, שירדו שאולה ושבו ועלו ממשכן הרפאים, מתואר מעשה הכתיבה כמהלך של העלאה באוב, וכניסיון להעניק חיים מדומיינים לדמויות רפאים, והירידה אל השאול כנקודת מוצא למעשה הפואטי מקבלת משמעות מטפורית. בתוך כך מועתקת תשומת הלב מן “הימים הרחוקים ההם”, ימי ראשית התרבות האנושית, בלשונם של ש. שפרה ויעקב קליין, עורכי האנתולוגיה משירת המזרח הקדום (שפרה וקליין, 2002 (1996), אל ימינו אנו, והדיון מעוגן ב”כור המצרף” שבנפש, מקום שם נכתשים חומרי הגלם הסיפוריים, ונכבשים בתהליך מטמורפוזי של זיקוק וזיכוך, עוברים תמורות והמרות, עד שהמרכיבים המעובדים מוצגים לתפארה ביצירה הכתובה.


“חייו הנחווים של היוצר הם החומר שמהם הוא בוחר, לש ומעצב את חייו הכתובים”, מפרטת ניצה בן־דב ב”מילות סיכום” לספרה חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות (בן־דב, 2011: 223). “במחט קסמים” הוא שוזר “קרעי חוויות ובדלי זיכרונות” לכלל יצירה המופקעת מן “הארצי היומיומי והבנלי אל עבר המיתי, הרליגיוזי והמיסטי”, היא מפרטת (שם). בתוך כך מעניק היוצר “טעם, מובן ותיקון” לחייו שלו ולחיי קוראיו (שם). בדומה מתארת גם רות קרטון-בלום את “המעשה האמנותי” במסת מבוא לאסופה מאין נחלתי את שירי: סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה (קרטון-בלום, 2002) כ”מרחב של תיקון והתחיות הנושאים ממד מיתי” (שם: 13), ואת דבריה מתקפים היוצרים השונים שדבריהם מפורטים שם (דויד גרוסמן, אגי משעול, יורם קניוק, רות אלמוג, אבנר טריינין, ש. שפרה, אורי ברנשטיין, רוני סומק, חיים באר, מאיה בז’רנו, צרויה שלו, מרדכי גלדמן, אשר רייך, אמיר אור ודן צלקה). דברים דומים השמיע יהודה עמיחי בהרצאה שכותרתה “השירה היא שפת הנפש” (עמיחי, 1995), בהצביעו על איכויותיה התרפויטיות של השירה המופקת מנפשו של המשורר למוד הצער, ונטענת בסגולות של שיקוי.


ברוח דברים אלו וכנגזר מן “השמאנות של המשורר המבקש לשנות את העולם על ידי נוסחאות והשבעות” (ברנשטיין, 2008: 7), בלשונו של אורי ברנשטיין, שבספרו על הפרסונה ופרקים אחרים על השירה הצביע על הזיקה שבין לשון הכישוף ללשון השירה – שפתה הקמאית של הנפש, מתוארים היוצרים שיצירתם נבחנת במסגרת זו: עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, רות אלמוג, רונית מטלון, רבקה רז, צרויה שלו ואורית אילן, והם מכונים אובות פואטיים וידעונים ספרותיים. בהשראת ספרה של ש. שפרה שהתחקתה אחר המילים ככישוף והכישוף שבמילים (שפרה, 2008), בהצביעה על מקומה וחשיבותה של ספרות המזרח הקדום בהוויית חיינו, בוחן גם חיבור זה את הדי רישומו של המיתוס הקדום על הכאן ועכשיו של חיינו, תוך יצירת זיקת מפתח בין אז לעכשיו, בין הסיפור הקדום מורשת העולם העתיק לימינו אנו, סיפור החושף למעשה את גרסת התשתית של קיומנו.


בתוך כך חושפת הקריאה ביצירה הספרותית העברית בת־ימינו זיקות סמויות בין טקסט לקונטקסט, בין הסיפור העברי הנכתב כאן ועכשיו לסיפור עתיק היומין המתועד בשירת המזרח הקדום, בכתבי אוגרית, כמו גם בספרות הקלאסית – באוצר המיתוסים של אובידיוס ובדיאלוגים האפלטוניים. חוקרי תרבות וספרות, פסיכולוגיה ומגדר, כדוגמת אריך נוימן, מירצ’ה אליאדה, נורת’רופ פריי, ז’וליה קריסטבה ועוד, מנהירים את המהלכים המתוארים בסיפור הקדום – ערש התרבות האנושית, מנקודת מבט עכשווית, תוך עמידה על הצופן שמספק הסיפור העתיק לפענוח מציאות חיינו. אגב כך משוחחת היצירה המקומית עם יצירותיהם של ת”ס אליוט, וירג’יניה וולף, פאול צלאן, ולדימיר נאבוקוב, ריינר מריה רילקה, דילן תומס, ויליאם פוקנר, כמו גם עם יצירותיהם של חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן, נתן זך, לאה גולדברג, יהודה עמיחי, שאול טשרניחובסקי, דליה רביקוביץ, רחל ועוד. וכולם גם יחד ניזונים מן הטקסט המקראי הקנוני ומסיפורי הברית החדשה.


סיפור המוות והתחייה לגרסאותיו הוא הציר שעליו נבנה החיבור, ששם לו למטרה להתחקות אחר הדיו והדהודיו של הסיפור המיתי בספרות העברית בת־ימינו. השער הראשון מיוחד כל כולו לעדות וזיכרון. בהציבו את אורפאוס, האמן היורד שאולה במעמד של מנחה ומוביל, הוא עוקב אחר מהלכיו של פורט הלירה במרחב הספרותי של ימינו. בתוך כך מצביע הדיון על רישומם של סיפורים מיתולוגיים נוספים המציבים במוקדם עלמים היורדים עד שאול תחתיות, תמוז, אדוניס ואוזיריס, ואף ישו, על היצירה הנכתבת כאן ועכשיו. בנוסף נבחנת גם הגרסה ההלניסטית הנשית של הסיפור המיתי, סיפורה של פרספונה נסיכת השאול, השוהה בעולם שמתחת לפני האדמה ועליה לסירוגין. כמתחייב מן הדיון המיוחד לסיפורים של עדות וזיכרון נבחנת בהקשר זה גם מורשתה של מנמוזינה – אלת הזיכרון ואימן הורתן של המוזות, כמו גם מורשתה של אלת היקום הקדומה, שסיפורה מונצח בשירי המזרח הקדום ועקבותיה ניכרים בטקסט העברי המקודש. השער השני מעתיק את הדיון מסיפורם של היורדים שאולה ושבים ועולים מעל פני האדמה, הם או גילומיהם הפרחוניים, אל האמן הנכסף אל בבואתו הנשקפת במים – נרקיס. בה בעת הוא מתחקה אחר סיפורן של עלמות החן – גיבורות המיתוס ההלניסטי – לֶדה, אריאדנה, וכיוצא באלו נשים צעירות שנפלו קורבן לגחמותיהם של אלי האולימפוס, ותשומת הלב מועתקת מן הבן, גיבור סיפור המוות והתחייה, ומן “האם הגדולה” ומורשתה אל הבת, שגרסתה לאירועים נותרה עד לא מכבר עלומה.