“https://wp.me/p4kTCp-5k0
כשחושבים על מלחמת העולם הראשונה עולה מיד בתודעה מלחמת החפירות בחזית המערבית באירופה, שתוארה באופן מוחשי כל כך בסרט "1917" ובספרים כמו "הקץ לנשק" שכתב ארנסט המינגוויי או "במערב אין כל חדש" שכתב אריך מריה רמרק, והמבוססים על חוויותיהם במלחמה. שורות של חיילים עייפים, רעבים ומיואשים הלוחמים באויב באופן סטטי, בגשם, בבוץ, חפירה מול חפירה, תחת אש נוראית.
אולם התמונה הזו לא הייתה חזות הכל. מי שיקרא את ספרו של הגנרל הנאצי ארווין רומל, "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953), על חוויותיו כמפקד פלוגה וגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, ימצא שם תיאור מרתק ויוצא דופן של מפקד זוטר יחסית, שיזם ולקח חלק בשורה של פשיטות, התקפות לילה ולקחים בחזית האירופית שכוחם יפה גם כיום ("המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום", כתב רומל וצדק).
אך ספרו של רומל מתאר את חוויותיו כמפקד כוח קטן מאוד. במזרח התיכון לעומת זאת – בדגש על הלחימה בארץ ישראל – התאפיינה לחימת הצבא הבריטי, בפיקוד הגנרל אדמונד אלנבי, בתמרון מהיר והתקפי ובקצב מבצעים גבוה תוך כדי הקרב, דווקא של כוחות גדולים.
ספרו המרתק של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון ד. גריינג'ר, "הקרב על סוריה הגדולה 1920־1918" (הוצאת משרד הביטחון, 2020), מתאר את המערכה שניהל אלנבי, להבסת הצבא הטורקי בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מערכה נשכחת שמעט מדי נכתב עליה, בוודאי בעברית, אך היא עיצבה את המציאות הגיאופוליטית המזרח־תיכונית באמצעות יישום הסכמי סייקס פיקו, והשפעתה עודנה ניכרת.
הספר הוא המשך לספר קודם של גריינג'ר, שעסק במערכה שניהל אלנבי שנה קודם לכן ובמסגרתה כבש את באר־שבע, רצועת עזה וירושלים. בספר הנוכחי מתוארת מערכת מגידו, שבה הובס באופן מכריע הצבא הטורקי בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון. אף שרק מעט מהלחימה התחוללה סמוך למגידו, הבריטים קראו כך למערכה בכדי להאדיר את הניצחון ולקשור אותו לברית החדשה ולתנ"ך.
כאמור, אלנבי הוציא לפועל תוכנית שהיתה "בדיוק מה שהפיקוד הגבוה בחזית המערבית שאף לו כל הזמן – הבקעת קו האויב וחדירת פרשים בעד הפירצה לריסוק עורף האויב" (עמ' 96). במלחמת העולם השנייה מימש הצבא הגרמני, בעזרת כוחות שריון, את אותה שיטה ממש, שזכתה לכינוי "בליצקריג", במערכה לכיבוש צרפת.
קרב שתפס את תשומת לבי הוא הקרב על רכס בֻּרֵיד, הוא שכונת נווה אפק בראש העין, שנערך לא רחוק מביתי. הטורקים התבצרו בו בעמדות הבנויות מסלעים ושקי חול שכונו סנגרים, והציבו בהן מקלעים כבדים. המשימה הוטלה על חטיבת הרגלים 161 שבדיוויזיית החי"ר 54 הבריטית. הכוח חצה את נחל רבה והסתער על הרכס. "עיקר לחימת הרגלים נעשתה על־ידי מקלענים. "ניידות המקלעים התבררה כבעלת ערך רב. בשלוש הזדמנויות מקלעי אויב הושתקו על־ידי מקלעי לואיס לבדם, שניים נלקחו שלל וכל צוותיהם נפלו בשבי או נהרגו בכידונים. אש רובים כמעט לא נורתה; לא היה צורך בה משום שההתקדמות לא נבלמה אף פעם". כיבוש גבעת "סנגר" בפי התותחנים – "גבעה 479" בפי הרגלים – חולל עכשיו שינוי" (עמ' 113), ותמונת הקרב השתנתה לטובת הכוחות הבריטים. התברר לי, שוב, כי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום ובגליפולי, אלא ממש כאן, ליד הבית.
דוגמה אחרת היא המתקפה על הכפר צמח, לחופי הכנרת, שהיווה את המכשול האחרון בפני המתקפה צפונה. בכפר התבצרו כמה מאות חיילי חי"ר טורקים וגרמנים. משימת כיבוש הכפר הוטלה על החטיבה ה־4 שבדיוויזיה האוסטרלית הרכובה (ANZAC). החטיבה – שאנשיה רכבו על סוסים, לסיורים ופשיטות אך את הלחימה הישירה על היעדים עשו כחיילי חי"ר – הגיעה לצמח לפנות ערב, אך מפקדה, ויליאם גרנט, החליט לתקוף עוד באותו לילה. הלחימה היתה קשה ונמשכה כל הלילה.
"ההסתערות, מסתייעת באור הקלוש – ממש לפני הזריחה – הבקיעה את קווי ההגנה, וחדרה לאזור מבני הרכבת. המקלענים התקדמו אל חלקו המערבי של הכפר, ופלוגה מגדוד 12 הצטרפה לתקיפת הכפר גם היא. במשך כשעה התחולל קרב אכזרי, שבויים לא נלקחו, בעיקר באזור תחנת הרכבת. הגרמנים לחמו עד טיפת דמם האחרונה, אבל רוב הטורקים הסתכלו מהצד" (עמ' 149).
האיש שיזם את תרגום והוצאת הספרים לפועל הוא מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם. בראיון שקיים עימו הפרשן הצבאי עפר שלח בשנת 2012, בעת שברעם היה מח"ט הצנחנים, כתב שלח (בעצמו קצין צנחנים לשעבר) כי הסיבה שבגללה ביקש ברעם להוציא לאור את הספר הקודם, שעסק בכיבוש עזה בשנת 1917, נבעה קודם כול מכך שעזה היא "יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה 2' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה". ניכר כי תפיסה זו עמדה גם מאחורי החלטתו לפעול להוצאת ספר ההמשך.
בהקדמה לספר כתב ברעם, שהיה המג"ד שלי בצנחנים, כי מפקד כוח המשלוח הבריטי, הגנרל אדמונד אלנבי, שעשה את עיקר שירותו כקצין פרשים ולחם קודם בהצלחה בחזית צרפת, פעל לאור מספר עקרונות שיש לאמץ, ובהם החשיבות שנתן לניתוח הקרקע והגיאוגרפיה והדגש ששם על תחבולה וגישה עקיפה. לתפיסתו, והדבר נכון בוודאי אל מול אויבים כמו חזבאללה וחמאס, "גם הצד החזק חייב (על אף עליונותו הרבה בחומר וברוח) להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו לאבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר" (עמ' 11).
לאחר ניצחונותיו הראשונים של אלנבי, בבאר־שבע, במעברות הירקון ובירושלים, נשלחו היחידות המיומנות שבצבאו לחזית באירופה ובמקומן קיבל יחידות חדשות ולא מנוסות. על מנת לגבש צבא הטרוגני, רב־לאומי ולא מנוסה לכדי כוח מחץ אפקטיבי הוא נקט בשיטה בדוקה שכוחה יפה גם היום. אלנבי עשה זאת, כתב האלוף, באמצעות "האימונים התובעניים, החינוך לתוקפנות טקטית, ההעזה ועידוד המפקדים הצעירים לקבלת החלטות באופן עצמאי מלפנים. או בקיצור, יצירת "רוח קרב" והצעדתו של הצבא המתחדש והלא מנוסה קדימה לניצחון" (עמ' 12).
ישנם כמה לקחים ועקרונות, כתב ברעם, שצה"ל יכול ללמוד ולאמץ ממערכת מגידו, אף שנערכה לפני יותר ממאה שנים, ובהם "הגדרת יעדים מערכתיים ברורים ודבקות בהשגתם; איתנות בכוחות – תכונה קרבית המאפשרת מהירות, כלומר התמדה בתנע ללא רחמים עצמאיים ועיכובים בשל התנהגות עיקשת של האויב או נפגעים; כושרם של המפקדים בכל דרג לפעול באופן גמיש ולהסתגל לתנאי קרב חדישים תוך כדי לחימה לנוכח שינויים, אי ודאות ופעולת הצד שמנגד. עידוד היוזמה הטקטית כדי לנצל הזדמנויות חדשות הנקרות בדרכו של הכוח (לאור המטרה) ובכל מצב – העדפת דרך פעולה התקפית" (עמ' 13). כל אלו, כתב, הם החומר ממנו עשוי צבא מנצח!
בניגוד למחבר הספר, שהזכיר את פועלם בהערה לקונית, האלוף ברעם בחר לשים בהקדמה דגש על כך שבמערכת מגידו, בעיקר בקרבות בבקעת הירדן, לקח חלק גם הגדוד העברי הראשון ליהודה (הגדוד ה־38 של קלעי המלך). "פעולתם של המ"פ זאב ז'בוטינסקי והסמג"ד הראשון של גדוד נהגי הפרדות, יוסף טרומפלדור, תחת פיקודו של המג"ד הציוני־פרוטסטנטי לוטננט קולונל ג'ון פטרסון (על שמו נקרא יוני נתניהו), שמה דגש על־פיתוח הכושר הפיזי של הלוחמים החדשים, על משמעת קרב, על חשיבה טקטית ועל יסוד האש המחפה לצד הלם ההסתערות. אלו יסודות בסיסיים של תבונה צבאית טקטית, שסייעו רבות להקמת ארגון ההגנה ולמיסוד תרבות עברית לוחמת בישראל" (עמ' 14).
ספרו של גריינג'ר חשוב וכתוב היטב, ובמהדורה העברית אף נוספו לו מפות מפורטות ובהירות, שנעשו בסיוע פיקוד הצפון ומחלקת מודיעין השדה של צה"ל. עם זאת לספר שתי חולשות בולטות. הראשונה היא היעדר אינדקס, והשנייה היא הכמות האינסופית של סוגי ומספרי יחידות בצבא הבריטי ובצבא הטורקי. הצבאות במלחמת העולם הראשונה היו גדולים בכמותם פי כמה מהמקובל כיום, אולם הקורא טובע בים השמות והיחידות ואינו מוצא את ידיו ורגליו. מוטב היה לו המחבר היה משרטט את נתיב הקרבות הכללי ועוקב אחר מעללי מספר קטן של יחידות (ורצוי גם מפקדים ולוחמים), מה שהיה מקל על הקורא לעקוב אחר הנעשה ביתר הבנה.
אחד מיתרונותיו של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר, וללמוד כיצד אחרים לחמו באותם מקומות ממש, שכן הקרקע היא אותה קרקע, וזהו רק עניין של זמן עד שתתרחש שם לחימה נוספת. "הטיפש לומד מניסיונו שלו, והחכם מניסיונם של אחרים". ויש מה ללמוד.
(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 24 ביולי.2020)”
