“ספר נוער מקסים מלווה באיורים של ורדה שינבאום, ומגולל בפרקי חיים את סיפור התבגרותה של גגה, מירושקה, ומרים. אל תטעו זו אותה ילדה עם כמה שמות.

כך זה מתחיל... : "כיף לי מאוד! שעת בוקר שמשית של שבת, אימא הכינה לי מים עם סבון כלים "אָמָה" וקשית מגבעול חיטה, ואני מפריחה בועות סבון ממרפסת הדירה שלנו בקומה השנייה, ברחוב גוֹטְליבּ 17 בתל אביב. למטה בחזית הבניין אני רואָה ערימות חול שקוראות לי - עדיין אין לי מושג שהחול הוצא מתוך השקים שחיפו על כניסת הבניין שלנו במלחמת השחרור שהייתה לפני שנתיים - ובלי לחשוב פעמיים אני יורדת בריצה במדרגות. מתאים לי להשתובב קצת. אני אוספת חופן חול בכל יד, משחררת אותו לאט ומסתכלת איך הוא עף עם הרוח כמו תחתונית שקופה של אימא. אחר כך אני מקפצת בשמחה הלוך ושוב על ערימת החול, הידיים שלי עפות לצדדים ואני מרגישה כיף של חופש. פתאום אני רואה שלוש ילדות יוצאות מהבניין, לבושות מכנסיים קצרים וגופייה ונועלות סנדלים. על הראש הן חובשות כובע טמבל שכבר ראיתי כמוהו הרבה פעמים. הן נעצרות לרגע, מסתכלות עלי ומתפוצצות מצחוק. אני כל כך נבוכה, הרי לימדו אותי שלא מתנהגים ככה, אפילו שלום הן לא אומרות לי! אבל אני קולטת מיד בחושי עד כמה אני שונה מהן בהופעתי: אני לובשת חצאית פרחונית רחבה, בשערי סרט בד ורוד גדול ולרגלַי נעלי עור חומות גבוהות, חתוכות בבהונות, עם גרביים לבנים, שאחד מהם שמוט. אני מרגישה פתאום בושה גדולה, כאילו התכווצתי, כאילו אני אפילו יותר קטנה ממה שאני."

זאת גגה, מירושקה מרים.

המשפחה התגוררה ברחוב גוטליב 17 בקומה השנייה בת"א. משפחת לם הגיעה "משם" עם תקווה וכמיהה לארץ חדשה ומקום שלא יצביעו עליהם שהם יהודים.

מרים מתארת את עצמה כשובבה, היפראקטיבית, דעתנית ועקשנית. היא נולה בצ'כוסלובקיה ב-1944 לאימא לונקה הפולנייה והקפדנית. למרות שלונקה גידלה טומבוי היא תמיד דאגה לנראותה של מרים, שמלה סרט ורוד, גרביים לבנות וכו. הוריה הקפידו על דרך ארץ נימוסים והליכות. כשהתברר להם שמרים שמאלית, הוריה פנו מיד לגננת וביקשו ממנה שתשלוט בידה הימנית.

לטוניו ולונקה היה חשוב לנהל את חייהם על פי דעת הסביבה... מה יגידו עלינו? מה יחשבו השכנים? ...

מהדוד באמריקה המשפחה קיבלה חבילות והוא אף דאג להם למקרר חשמלי שהחליף את קוביות הקרח, אוכל משובח, חמאה הולנדית, נקניקים ועוד כל מיני דליקטסים שלא ניתן היה להשיג בתקופת הצנע.

לימים נולדה למרים אחות-נאוה. באחד הימים כשמרים טיילה עם אחותה בעגלה, שתי גרציות שלובות זרוע התקדמו ישירות לעברן, ונעצו עיניים בתינוקת הישנה בעגלה. תוך כדי שהגרציות נטשו את הבנות, מרים שמעה את אחת הגרציות אומרת לגרציה השנייה בפולנית: "נו רוזה, את בטח יודעת שהגדולה והתינוקת הן לא מאותו אבא!" (עמוד 37). הופס!

מכאן והלאה מרים החלה במסע חיפוש אחר אביה הביולוגי. היא הסתגרה בחדרה וניסתה להבין את פשר המילים "הן לא מאותו אבא". האם טוניו הוא לא אביה? אז אם לא הוא מי אביה הביולוגי?

הקורא מתלווה "למסע חיטוט וחיפוש אחר אביה" של מרים, ותוך כדי המסע נחשפים סודות מהמקום שלא מדברים עליו, עד וכאשר מרים מצליחה לחשוף את זהותו של אביה הביולוגי.

מרים מתבגרת לנגד עיני הקורא שברקע ת"א הישנה. הרבה נוסטלגיה יש בספר הזה, לרבות המשחקים ששיחקנו בהם כשלא היו מסכים כמו: משחקים בגוגואים, חמש אבנים, מחבואים, פעולות בתנועות הנוער ואהבת נעורים.

משפטו של אייכמן שמתנהל ב-1961, מהווה טריגר לשחרור כמה סודות חבויים שהאם נאותה לחשוף בפני מרים.

הכתיבה משלבת את התבגרותה של מרים יחד עם העיר ת"א, והסרת הלוט מוציאה לאור מסע משפחתי בין פולין, הונגריה צ'כוסלובקיה, הגטו ועוד.

ספר אישי, ומרגש שמשלב היסטוריה על משפחה אחת מיני רבות, שנאלצה לנטוש את ביתה ומשפחתה בגלל מטורף נאצי אחד!

מרים רום הקדישה את הספר לאביה משה מונייק גרייבר, למשפחתו וחבריו שנספו בשואה, לילדיה הצבריים ומשפחותיהם.

ספר מומלץ לא רק לבני נוער.

בשורה התחתונה: הזהות האישית אינה מפסיקה להתגבש כל עוד אנחנו נושמים!

לי יניני
טפר-הוצאה לאור, פרוזה-מקור, 216 עמודים, 2020”