“עברו שבועיים מאז שסיימתי לקרוא את הספר הזה ודעותי עדיין חלוקות לגביו. הספר מתאר את קורות השנה הראשונה של אלי תלמידה למשחק בבית ספר לאומנויות הבמה במרכז הארץ. אלי מסומנת כבר מהיום הראשון ע"י מנהלת בית הספר כתלמידה חלשה וכזו שמועמדת להדחה כבר בסוף הסמסטר הנוכחי. כשהיא מיואשת ומתוסכלת ועל סף פרישה היא פוגשת במקרה את בן ורוני תלמיד בימוי בשנתו האחרונה שנחשב לפנומן ופורץ דרך ותלמיד משחק בשנתו השנייה שנחשב לעילוי (בהתאמה). משם מתחיל ספק משולש אהבה, ספק משולש יצירה וחקר התאטרון והנפש האנושית בצורה חריפה וקיצונית. איזנברג מביאה תצפית מאוד מעניינת על תלמידי המשחק והבימוי בימינו ועל תשוקתם העזה לשנות ולראות את התאטרון כיצירה הנעלה שיכולה לגרום לשינוי בחייו של אדם ועל כן עליהם "להתאבד" על כל יצירה אותה הם מעלים על הבמה. יש משהו מאוד תמים ויפה ועם זאת אפל ומפחיד בתוך אותה תפיסה שרווחת מאוד בקרב סטודנטים לאומנויות הבמה (מהיכרות קרובה). והקו עלילה הזה הוא מעניין, מרענן, מצמרר ולוקח אותנו הקוראים עד הסוף המר והקשה לקריאה. שם איזנברג מצטיינת ומחדשת והלוואי שכל הספר היה סובב סביב השאלה של איפה נחצה הקו בין יחסי במאי שחקן, מהי אומנות התאטרון ומה צריך לעשות והאם בכלל כדי לשנות את דעתו של הקהל ולהביא אותו לקתרזיס. לצערי הרב הספר הולך למקום הקל של ספרות בה הגיבורים המרכזים הם סטודנטים בשנות ה20 לחייהם, סיפור משולש אהבה עייף ונדוש שנידון 1001 פעמים מסיט את העלילה כל פעם לקטעים מתישים שלא מחדשים הרבה ובעיקר מחלישים את הספר. לצד זה תוסיפו תעלומת מוות לא באמת מעניינת שגם לא עוסקים בה כ"כ, ניסיון לדון בהטרדות מיניות במוסדות מהסוג הזה שגם לא מתפתח למקומות מפתיעים ומקבל נתח מאוד קטן מהספר, וכתיבת דמות שטחית שתופסת את המציאות סביבה בצורה מאוד מצומצמת. וגם אם דרך התנסחות הדמות ומחשבותיה ניסתה איזנברג לאפיין אותה עדיין אנחנו מקבלים דמות לא אמינה שהשפה בה היא מתנסחת מורידה מההנאה של הקריאה. זה ספר שהצלחתי לקרוא בשלושה ימים אחרי מחסום קריאה ארוך מאוד, הוא מעניין, מעלה מחשבות ותהיות על עולם התאטרון ואפילו מצליח להפתיע ולזעזע בסופו, אך איזנברג מנסה לדבר על יותר מדי דברים והתוצאה לרוב בספרים מהסוג הזה היא חווית פספוס.”

“עברו שבועיים מאז שסיימתי לקרוא את הספר הזה ודעותי עדיין חלוקות לגביו. הספר מתאר את קורות השנה הראשונה של אלי תלמידה למשחק בבית ספר לאומנויות הבמה במרכז הארץ. אלי מסומנת כבר מהיום הראשון ע"י מנהלת בית הספר כתלמידה חלשה וכזו שמועמדת להדחה כבר בסוף הסמסטר הנוכחי. כשהיא מיואשת ומתוסכלת ועל סף פרישה היא פוגשת במקרה את בן ורוני תלמיד בימוי בשנתו האחרונה שנחשב לפנומן ופורץ דרך ותלמיד משחק בשנתו השנייה שנחשב לעילוי (בהתאמה). משם מתחיל ספק משולש אהבה, ספק משולש יצירה וחקר התאטרון והנפש האנושית בצורה חריפה וקיצונית. איזנברג מביאה תצפית מאוד מעניינת על תלמידי המשחק והבימוי בימינו ועל תשוקתם העזה לשנות ולראות את התאטרון כיצירה הנעלה שיכולה לגרום לשינוי בחייו של אדם ועל כן עליהם "להתאבד" על כל יצירה אותה הם מעלים על הבמה. יש משהו מאוד תמים ויפה ועם זאת אפל ומפחיד בתוך אותה תפיסה שרווחת מאוד בקרב סטודנטים לאומנויות הבמה (מהיכרות קרובה). והקו עלילה הזה הוא מעניין, מרענן, מצמרר ולוקח אותנו הקוראים עד הסוף המר והקשה לקריאה. שם איזנברג מצטיינת ומחדשת והלוואי שכל הספר היה סובב סביב השאלה של איפה נחצה הקו בין יחסי במאי שחקן, מהי אומנות התאטרון ומה צריך לעשות והאם בכלל כדי לשנות את דעתו של הקהל ולהביא אותו לקתרזיס. לצערי הרב הספר הולך למקום הקל של ספרות בה הגיבורים המרכזים הם סטודנטים בשנות ה20 לחייהם, סיפור משולש אהבה עייף ונדוש שנידון 1001 פעמים מסיט את העלילה כל פעם לקטעים מתישים שלא מחדשים הרבה ובעיקר מחלישים את הספר. לצד זה תוסיפו תעלומת מוות לא באמת מעניינת שגם לא עוסקים בה כ"כ, ניסיון לדון בהטרדות מיניות במוסדות מהסוג הזה שגם לא מתפתח למקומות מפתיעים ומקבל נתח מאוד קטן מהספר, וכתיבת דמות שטחית שתופסת את המציאות סביבה בצורה מאוד מצומצמת. וגם אם דרך התנסחות הדמות ומחשבותיה ניסתה איזנברג לאפיין אותה עדיין אנחנו מקבלים דמות לא אמינה שהשפה בה היא מתנסחת מורידה מההנאה של הקריאה. זה ספר שהצלחתי לקרוא בשלושה ימים אחרי מחסום קריאה ארוך מאוד, הוא מעניין, מעלה מחשבות ותהיות על עולם התאטרון ואפילו מצליח להפתיע ולזעזע בסופו, אך איזנברג מנסה לדבר על יותר מדי דברים והתוצאה לרוב בספרים מהסוג הזה היא חווית פספוס.”