“זה הספר החדש ביותר מהוצאה לאור ששליחותה להנגיש את השפה הערבית המדוברת לציבור העברי. כבכול ספריהם המתכונת משולשת: טקסט כתוב ערבית, תרגום עברי, ותעתיק של הטקסט הערבי לאלף-בת שלנו עם ניקוד הנועד להציג את ההגייה של הערבית המדוברת (הארצישראלית העירונית, אם לדייק).

הספר חדש לא בזכות תאריך הדפסתו בלבד (תש"פ) אלא מהחדישות של העולם הערבי שבו. הספרים הקודמים (שעליהם כתבתי פה לא מזמן) עוסקים בנקמת דם, ריבוי נשים, הריגת נשים, הריגת בנות, הריגת בני דודים, קניבליזם, דיבוקים, וכולה. ואילו בספר הזה הגיבורים חיים בכפוף לחוקי מדינת ישראל, נשואים מקסימום לאישה אחת, מוצאים (לעתים) את בני זוגם בעצמם, ולמרות שעניין הבגידה (לא בגידה פוליטית אלא בגידה בין בני זוג) צץ לעתים קרובות (מאד קרובות!) אין אף רצח "על כבוד המשפחה". אין רציחות בכלל (בעוד הספרים הישנים עקובים מדם).

עכשיו אגש לפרטים; מה יש פה? יש 120 בדיחות — סיפורים של עמוד אחד, הנועדים להצחיק. כאמור, העניין של בגידה רווח מאד, הוא מוזכר במחצית מן הבדיחות. מה באשר למחצית האחרת, גם באלה כמעט תמיד מדובר ביחסי מין (גבר שלא יכול, אישה שלא רוצה, פדיחות מול החותנים והשכנים...)

מצחיקות? עניין של טעם (ולעתים של חוסר טעם). אני סימנתי לעצמי בתוכן העניינים את כל הבדיחות שארצה מתישהו להעביר הלאה, ויצאו לי עשרים ושמונה כאלה.

ובין הבדיחות המוצלחות:

"תוכי של בית זונות".

"התוכי של הכומר".

סיפור על כינה סובלת מאסתמה.

"לא קוראים לי איברהים, קוראים לי אבי".

"מלך התולעים" — איך להיפטר מתולעי מעים.

סיפורים על ממזרות מכל הכיוונים והנסיבות.

ראוי לציין שהאיכות הטכנית של המוצר גבוהה מאד: נייר איכותי מבחוץ ומבפנים, הדפסה ברזולוציה גבוהה. בקיצור, איכות כזאת של ספר ממו"ל המצפה למכירות בעשרות אלפי עותקים, הרבה יותר מהמכירות של ספר כזה. אולי המו"ל הגיע לפקיד הנכון באיחוד האירופי או בקרן החדשה לישראל? לא חשוב. צחקתי עשרים ושמונה פעמים וגם למדתי משהו.”