1
"אין כניסה, מיס."
האיש בגיל העמידה דיבר באנגלית בעלת מבטא כבד מאוד, נראה משועמם ואפילו לא הביט על רוזליה טות', כשהפנה אותה משער קסטלי קרולי.
"התמונות הטובות ביותר הן מהגבעה," הוא הצביע.
היא לא יכלה להאשים אותו, על שחשב שהיא אחת מהתיירים המסתובבים על המדרכה, להוטים לצלם את האדריכלות המשגעת כאן בבודפשט. בדרכה לשער, היא צילמה את חזית בית משפחת רוחאן, וחשבה להראות את זה למשפחתה, כשתחזור לניו-יורק.
הוא היה כל כך יפה, מי יכול לעמוד בפיתוי? לבנים אפורות ומורכבות, שכוסו במאות גפנים והיו מוקפות בעצי מייפל ואלונים ישנים ושופעים. ערוגות הפרחים המטופחות בקפידה התיזו צבע סביב גרם המדרגות הרחב שיצר את הכניסה המקורה. חלונות גבוהים היו מפוזרים באופן שווה על שתי הקומות, עם מרפסת ברזל יצוק שבלטה מכמה מהחלונות. גמלונים עגולים מקסימים וארובה מלמעלה הפכו את הסיפור למושלם.
היא הייתה מוקסמת, אפילו בלי הקשר המשפחתי – אשר שלה כמעט ולא היה קיים. למרות זאת, היא התכוונה לנצל את זה.
"יש לי פגישה עם מארה רוחאן," היא אמרה בהונגרית.
"שם?"
"רוזליה טות'. היא מצפה לבת דודתי, ג'יזלה דרומונד. הגעתי במקומה." היא חשבה להקדים ולשלוח מייל, כדי להתריע על שינוי התוכנית, אך הימרה שהסיכוי שידחו אותה הוא נמוך יותר, אם תהיה כאן באופן אישי.
היא שוב הביטה בבית, שומעת את השומר מכריז את שמה בקשר, מצטערת שג'יזלה לא יכלה להיות כאן איתה. בילדותן ובשנות לימודיהן בבית הספר וכששתיהן השלימו את תוארן והתלמדו כצורפות, הן השתוקקו לראות את 'הארץ הישנה' של משפחתם.
את רוזליה, במיוחד, תמיד סקרנה ההיסטוריה המשפחתית. אבל במקום ללכת בסמטאות הצרות ביותר של בודפשט, כדי למצוא את הבניין שבו נולדה סבתן, או לנסוע לאזור הכפר כדי לאתר את מקום הולדתו של סבה, היא נמשכה לכאן, לקסטילי קרולי.
איסטוואן קרולי היה סבא שלה, לולא מת במהפכה. במקום זאת, הוא היה רק סבה של ג'יזלה. סבתן, אסתי, פגשה אותו בזמן שלמדו באוניברסיטה. כשנכנסה להיריון, ביקש ממנה איסטוואן להינשא לו, והציע זוג עגילים משפחתיים, במקום טבעת אירוסין. לאחר מכן, הוא שלח אותה לאמריקה לפניו, כדי לברוח מהתסיסה. הוא מת לפני שהספיק להצטרף אליה, ואסתי התחתנה אחר כך עם סבה של רוזליה, אך עדיין הייתה לה פינה חמה לאהבתה הראשונה.
סוג כזה של רומנטיקה, נגע הישר בליבה הרך של רוזליה. היא רצתה לדעת הכול על זה.
וכמו ג'יזלה, היא השתוקקה לשים את ידיה על העגילים ההם, שהופרדו מהם בדיוק כמו שאסתי ואיסטוואן הופרדו. רוזליה ובת דודתה חיפשו שנים אחריהם, ורצו להחזיר אותם לסבתם, כדי שתוכל שוב להחזיק במזכרת זו מאהבתה הראשונה.
הודעה חזרה לשומר, כי מארה רוחאן עזבה את העיר. השומר שאל אם מישהו אחר יקבל את הפגישה.
רוזליה התעודדה כשחשבה שבנה של מארה, ויקטור, עשוי לפגוש אותה. הוא היה משגע. ורוזן, לא שהונגריה אפשרה לאצולה שלהם להשתמש בתואר שלהם, אבל זה היה דבר נוסף שהפך אותו למסקרן במיוחד.
מרגע שחיפשה רוזליה את שמו באינטרנט, היא הייתה מוקסמת ממראהו – כל כולו כהה עם שיער שחור קצר, קו מצח חזק ולסת מרובעת ומגולחת למשעי. פיו היה המסקרן ביותר. שפתו העליונה הייתה צרה, אך מורכבת משתי פסגות ברורות. השפה התחתונה הייתה מלאה ועסיסית – לא שהיא תרשה לעצמה אי פעם לכרסם את שפתו התחתונה של גבר, אבל הוא בהחלט הכניס את הרעיון לראשה.
תצלום אחד שלו, כמעט עירום על החוף, העלה בראשה מיליון פנטזיות. היא הייתה רק אנושית, למען השם. הוא נראה, כשהוא הגיח עם שנורקל וסנפירים בידיו, בגד הים הקטן ביותר מתאמץ לכסות את חלקיו השובבים. שאר גופו היו שרירים צרופים, שרירי בטנו שטוחים, פטמות כהות שהתחדדו מצינה על רכס חזהו. הבעת פניו, כשהבין שהוא מצולם הייתה נגעלת, כאילו נגעל ממי שצילם את התמונה.
מדוע זה הצחיק אותה, היא לא ידעה, אבל היא נמשכה לכאן כדי לפגוש את האיש, כמו שהייתה כדי לרכוש את עגילי סבתה.
המאבטח קיבל תגובה ונענע בראשו, וחזר באנגלית על ההודעה בהונגרית, שהבינה היטב כמוהו.
"הפגישה שלך מבוטלת."
ממש, להופיע באופן אישי יקשה על דחייתה. רוזליה חיזקה את עצמה והעלתה חיוך נעים על פניה. "האם אוכל לקבוע מועד חדש?"
"לא." הוא לא טרח לבדוק עם הקול בקשר.
"האם אוכל להשאיר פתק?"
לחיו פעמה, אך הוא נתן לה לעמוד שם ולשרבט במחברתה. היא כתבה שהיא מצטערת להחמיץ את ההזדמנות לדבר עם המשפחה ושהיא תהיה בעיר עוד כמה ימים, ואז הוסיפה את שם המלון שלה ופרטי ההתקשרות שלה.
היא קרעה את הדף והושיטה אותו לשומר. הוא ללא ספק יקמט אותו, אבל היא הודתה לו והחלה לחזור אל המלון שלה.
היא חיכתה עד שיצאה מטווח שמיעתו, לפני ששחררה נחרה מזלזלת.
היא חיפשה יותר מעשור אחר עגיליה של סבתה. היא לא עמדה לוותר בקלות.
ויקטור רוחאן מיין בראשו את סדרי עדיפויותיו, כשעזב את ריקה קורפ וירד במדרגות לעבר מכוניתו הממתינה.
אישה צעירה, תרמילאית, אם המפה שהחזיקה בה רמזה על כך, עמדה ופטפטה עם הנהג שלו. הבריזה האביבית הצמידה את בד חולצת הטריקו שלה לחזהּ הצנוע והרימה את גלי שיערה הברונטי המשוחרר הרחק מפני השמנת שלה. היא לא הייתה מאופרת, אבל אור השמש היה כל מה שהייתה צריכה. עורה החלבי היה מאיר כל חדר – ובאופן ספציפי יותר, חדר שינה חשוך.
ויקטור לא נטר לנהג שלו על חייו הפרטיים, אך מסיבה כלשהי, כאשר העובד שלו גילה נטייה להעלות הצגה עבור אישה זו, התעצבן ויקטור. זו בשבילי בלתי נשלט פרץ מתוכו.
הוא התבגר והפסיק לאסוף נשים, בעיקר צעירות עם רוח חופשית, כשעדיין חש בוז על שברון לב של גיל ההתבגרות. החל מאמצע שנות העשרים לחייו, הוא העדיף את הנוחות של הסדר עם נשים לטווח ארוך יותר, עם נשים מהמעגל החברתי שלו. אולם כעת, משהגיע לגיל שלושים, אפילו אותם מצבים נוחים הגיעו עם ציפיות לעתיד רציני יותר. אימו הציקה לו ללא הפסק, להינשא ולהוליד יורש.
אולי העניין שלו במטיילת היפה הזו היה דחיפה רפלקסיבית כנגד המאמצים האחרונים של אימו, מכיוון שהוא מצא את עצמו מסדר מחדש את סדר העדיפויות שלו, ומאפשר כעת זמן לארוחת ערב משותפת – עם הרבה זמן, שהוקצב להתפתחויות אחרות.
"ג'וזף."
הנהג שלו קפץ ומיהר לפתוח את הדלת האחורית של מכוניתו.
האישה פנתה להביט בו ודממה, כאילו הייתה מהופנטת. חיוך איטי מילא את פניה באור רב יותר. הוא חשב על יצירות אומנות המתארות מלאכים ואלות פוריות, שאף אחת מהן מעולם לא גרמה לדחף של חום כה עצום לתפוח בתוכו.
הו, כן, זו בהחלט הייתה שלו.
"זה חוסך לי להיכנס ולבקש לפגוש אותך," היא התקרבה אליו, ידה מושטת. "אני שמחה לפגוש אותך, אור רוחאן."
היא דיברה בהונגרית ללא מבטא, אבל משהו אמר לו שהיא אמריקאית. הוא אחז בידה, כמו שחתול לוכד ציפור שהתקרבה מדי, מושך אותה אוליו, נחוש שלא תתרחק.
ואז היא שוב דיברה, והצייד בתוכו עבר משובב לצמא דם, טפריו נמתחים.
"אני רוזליה טות'. יש לך זמן לדבר איתי?"
ויקטור רוחאן הפיל את ידה, כאילו היא עשויה מאש חשופה. זה היה הלם, שהיא עדיין הרגישה מסוחררת מאותו מגע ראשוני שהצית אותה. ניצוץ המשיכה שחוותה לדימויו המקוון התלקח לריגוש חד, כשראתה אותו פנים אל פנים. כפייה לדעת הכול על האיש הזה פרצה בה.
"לא," הוא ענה, במבט שראתה בתצלום על החוף, כאילו הוא חשב שהיא משהו מעצבן. מתועב, אפילו. בהחלט נחות ממנו. "איך יש לך את החוצפה לרדוף אותי כך?"
הוא היה כל כך הרבה יותר דינמי ומסוכן במציאות. הילה של גבריות עוצמתית קרנה ממנו, יחד עם פיקוד חסר רחמים על סביבתו. זה דרש את כל מה שהיה בה, כדי להישאר רגועה ולהגיב, "הייתה לי פגישה עם אימך. היא הבטיחה להראות לי עגילים עתיקים שהיו של סבתי פעם, אבל היא ביטלה ברגע האחרון."
"את לא זו שקבעה את הפגישה ואני ייעצתי לה שלא להסכים לכך, לא כשאת אפילו לא הצעת התנצלות." הוא פנה להיכנס אל הדלת הפתוחה של המכונית.
"אתה צודק. אני מצטערת. הייתי צריכה להיות ברורה, כשלקחתי את מקומה של ג'יזלה."
הוא הפנה אליה מבט, שהיה אמור לשלוח את ראשה להתגלגל ברחוב. "התכוונתי להתנצלות של סבתך. על כך שגנבה את הירושה המשפחתית שלנו."
"מה? סבתא לא גנבה את העגילים האלה. למה, לכל הרוחות, אתה חושב כך?"
הוא צמצם את עיניו. "אני לא חושב. אני יודע את זה." כל כך בטוח, כאילו זו עובדה מוכחת. הוא קיפל את גופו ועמד להיכנס למושב האחורי של מכוניתו.
"חכה! זה לא נכון." היא דחפה את עצמה לחלל שמאחורי הדלת, כך שהנהג שלו לא יכול היה לטרוק אותה, מבלי לשבור את שוקיה. היא נאחזה בידה בראש הדלת, כשהרכינה את ראשה מטה. "הדוד הרבא שלך נתן לה אותם, כמתנת אירוסין."
"כיצד זה אפשרי? הוא מת, לפני שהם נעלמו. ג'וזף," אמר בחדות.
הנהג, שעשה כמיטב יכולתו להרשים אותה לפני רגע, הניח את ידו על זרועה.
רוזליה למדה מזמן כיצד להתנער מידיים מגששות ברכבת התחתית ושלחה לו מבט אזהרה, שכל גבר היה מתרחק בהגנה על החלקים הפרטיים שלו. הנהג עשה בדיוק את זה, ידו האחת מסתירה את רוכסן מכנסיו.
היא אף ידעה שלא להיכנס למכוניות עם זרים, אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא נדחפה למושב האחורי, מנסה לזחול מעליו כאילו שהיא בוחרת את הכיסא הרחוק בשורה בקולנוע.
זה היה גס רוח והבהיל את ויקטור, כך שהוא תפס את מותניה כדי לייצב אותה לפניו, כמעט על ברכיו. לא ניתן היה להכחיש את כוחו, אך מה שהקפיא אותה במקומה, היה השפעת מגעו. לרגע, הם היו זה מול זה, אף אל אף, ממש כאילו עמדו להתנשק.
עיניו היו אפורות כשמיים ביום מעונן, עגמומיות ומאיימות, בלי שום שמץ של כחול. ואלוהים היקר, היה לו פה ארוטי.
ידה הייתה על מושב העור שליד ירכו, אך היא השתוקקה לאחוז בכתפו הרחבה. לגעת בחום צווארו. ניחוחו היה של אלגום ומשהו מתובל, צמר משובח ורמז קלוש לברנדי.
כל זאת, בשילוב עם הבזק מבטו הסוער, העניק לה זווית – כאילו כשהיא מביטה למטה מבניין גבוה. בטנה המתהפכת הזהירה אותה מנפילה מסכנת חיים, על אף שידעה שהיא בטוחה לחלוטין.
"אדוני?" אמר ג'וזף.
בהינף יד שרירית, הוריד אותה ויקטור למושב לידו.
"סגור את הדלת," הוא אמר.
הדלת נטרקה.
הוא הניח את זרועו על החלק האחורי של המושב, אז פנה לעברה מבטו שואל, מה עכשיו?
כי היא הייתה לכודה. למכונית היוקרתית היה פנים מרווח, אך זה הפך לקטן ומחניק. היא הרגישה כאילו שהיא סגורה עם פנתר. פנתר רעב. כפות רגליה היו עדיין סבוכות ברגליו והיא משכה אותן בזהירות, לצד המכונית שם ישבה.
"האם סיימת לעבוד היום? אני יכולה להזמין אותך למשקה?" שאלה. רצוי במקום מכובד ועמוס. "הייתי רוצה לדבר על זה. אני תמיד הבנתי שאיסטוואן מת אחרי שהוא נתן לסבתא את העגילים."
במכוון השתמשה במילה אני, כמחוות פיוס. המשפחה לא קראה לה המגשרת מספר אחת לחינם.
"את טועה." שום פשרה לא הייתה בקולו. "היא הגיעה לבית אחרי שהוא נהרג, גנבה את העגילים של רב-סבתי, מכרה אחד כדי לברוח לאמריקה ומכרה את השני, כשהגיעה לשם."
עכשיו היא התעצבנה.
"סבתי היא אדם חביב וישר מאוד. היא לעולם לא תגנוב ובטח לא תשקר, במיוחד לא למשפחה. אני לא יודעת איך הסיפור התעוות כל כך. איך בכלל מצאת את עצמך עם עגיל אחד? כמה זמן הוא אצלך?"
"סבתי דוריקה עסקה באומנות, בזמנם של הסובייטים. היא נתקלה בעגיל וידעה כמה נדיר ויקר ערך היה, למרות שהיה רק אחד מהזוג."
רוזליה קימטה את מצחה. "האם היא לא זיהתה אותו, כעגיל של אימהּ?"
"היא הייתה מצידו של אבי. אימי היא הצאצאית של קרולי. וכן, דוריקה ידעה מיד שהעגיל הוא של סילי קרולי. כל אחד אחר היה מפרק את העגיל ומוכר את האבנים, אבל היא שמרה אותו כקלף מיקוח."
לו הייתה עונדת פנינים, הייתה רוזי אוחזת אותן בידה. היא נחרדה כל כך מהמחשבה על העגיל ההרוס. אבל, "איזה סוג של קלף מיקוח?"
"כמתנה לאימי, כשסידרה את הנישואין של הוריי. היא ידעה שאימי תרצה את זה. העגילים האלה היו צריכים לעבור מדור לדור, אצל נשות המשפחה שלנו."
הוא ניסה לגרום לה להרגיש אשמה, בגלל הגניבה האמורה של סבתה, אבל היא שמעה את שאר הדברים שאמר.
"היא סידרה את הנישואין של ההורים שלך? לא ידעתי שזה דבר שנעשה כאן."
"רמה כזו של הצלחה אינה מקרית," אמר ויקטור ביובש, מניף את ידו כדי להצביע על מושבי העור של המכונית, החלונות הכהים לפרטיות, והמחשב עם מסך המגע, המותקן לנוחיותו. "זה נובע מדורות של בריתות אסטרטגיות. לא ממסירת תכשיטים משפחתיים, שערכם לא יסולא בפז, בהבטחת נישואין לבנות איכרים לא ישרות."
רוזליה הותירה את פיה פעור, על מנת שיעריך את מלוא עלבונה. "קל לראות, מדוע היה צריך לשחד את אימך להינשא לקסם כזה."
בום. היא לא התכוונה לחשוף את מזגה, שהכריע אותה לעיתים. היא נראתה כמו פתייה, אך לא הייתה כזו.
אף על פי כן, הדרך שבה פניו שקעו בסבלנות מדלדלת העניקה לה פסק זמן.
"מה קיווית להשיג, בזה שבאת לכאן, מיס טות'? את מבזבזת את זמני היקר."
היא אספה את סבלנותה וניסתה להציל את המסע הזה. "אני רוצה להציע לך הצעה, עבור העגיל."
"לא." שטוח וחד משמעי.
"לפחות תן לי לראות אותו!"
"לא."
"למה לא? אפילו אם סבתא גנבה אותו, והיא לא, מה התועלת להעניש אותי על כך?"
"מדוע את רוצה לראותו?"
"כדי לצלם את העגיל." היא ניסתה לדבר בטון המקצועי וההגיוני ביותר שלה. "אני ארצה להעריך אותו כראוי."
גבותיו התרוממו.
"אני גמולוגית וצורפת מוסמכת." היא התלמדה אצל דודה בן בברסי בשדרה החמישית, החנות שהקים סבה לאחר שהגיע לאמריקה. "אני מכינה פריטים בהתאמה אישית, כל הזמן. הייתי רוצה לקחת את מידות האבנים ולדרג אותן, לעשות כמה רישומים. אם אינני יכולה לרכוש את המקור, ברצוני ליצור מחדש את העגילים עבור סבתי. היא קשישה." היו לה אף בעיות בריאות, שהפחידו את כולם בחורף הזה, מה שהפך את הצלחת משימתה של רוזליה להכרחית. "אם אוכל לתת לה את זה, זה ישמח אותה מאוד."
"מלבד העובדה שאין לי שום עניין באושרה של סבתך, האם אני מבין שאת רוצה להכין עותק? אימי שקלה זאת כמה פעמים, אבל הנדירות היחידה מסוגה של העגיל היא חלק מערכו. היא תעדיף לקבל את בן הזוג האותנטי ולהיות בעלת הזוג היחיד. אני בתהליך רכישת העגיל השני."
"באמת?" היא שאלה בספקנות דייה כדי להפוך את הבעתו לקשה יותר.
"אין לך את העגיל השני," הוא אמר בביטחון.
היא הרימה את כתפה. "עדיין לא, אך בת דודתי נמצאת כרגע בסן פרנסיסקו." ככל הנראה נדחית, על ידי האדם שג'יזלה החשיבה אותו לאויבה המושבע, אך ויקטור לא ידע זאת. רוזליה אחזה במבטו של ויקטור, בעוד לחץ כעסו המבעבע כמעט דוחס את דמה בעורקיה.
"אני מציע שתמליצי לו שלא להפריע לי." מבטו החליק לתיק הבד שאחזה סביב כתפה והיה שמוט בחיקה.
"לה," תיקנה רוזליה בחיוך סתום, ולא טרחה להוציא את הטלפון שלה. היא לא יכלה לזוז. הוא היה רואה שהיא רועדת מעוצמת העימות הזה. "הנשים במשפחה שלנו מאוד משכנעות."
"אני בטוח."
היי.
"אנחנו גם עקשניות." היא הרימה את סנטרה. "יכולתי להתקשר אליה, אבל ג'יזלה נחושה כמוני. ככל הנראה נחושה כמוך, היות והיא צאצאית של איסטוואן ונושאת דם קרולי. הייתי אומרת שזה נותן לה זכות רבה לעגילים, כמו שיש לך." היא מצמצה בתמימות.
"האם היא פזיזה כמוך? משליכה את עצמה בדרכו של גבר עם המשאבים שלי?"
רוזליה סירבה להסגיר את הפחד ואת ההתרגשות, ששלחה צמרמורת בכל גופה.
"אם העגיל הוא של אימך, היא צריכה להיות זו שתחליט אם למכור לי אותו. הגעתי לכאן, רק משום שהיא ביטלה את פגישתנו. מדוע שלא תתקשר אליה, לתאם מועד חדש לפגישתנו? אנחנו, הנשים, יכולות להסתדר בינינו." כן, היא הבטיחה לו בחיוך, היא מתנשאת מעליו.
"אימי הייתה צריכה למהר לווישגרד. היא תחזור רק בעוד שבוע, לפחות."
"לבקר את דודה-רבא שלך, בלה? אחותו של איסטוואן?" לאיסטוואן היו שתי אחיות, בלה וסבתו של ויקטור אירנקה, שהייתה אימהּ של אימו של ויקטור, מארה, ונפטרה לפני כמה שנים. רוזליה תכננה לאתר את בלה אם יהיה לה זמן, במחשבה שאולי היא מעוניינת להכיר את בתו של אחיה ואת נכדתה, הגרות בניו -יורק, אבל –
"אל תתערבי בענייני המשפחה שלי, מיס טות'. אני אעשה את חייך מאוד לא נעימים. לאמיתו של דבר – " הוא שלף את הטלפון שלו והקיש להפעלה קולית. "הודעת טקסט לקיין מייקלס," הורה ואז הכתיב, "אם תמכור את העגיל למישהו מלבדי, אני אהפוך לבעיה גדולה יותר ממה שכבר יש לך."
הוא הכה במסך והוא נסגר.
רוזליה התכווצה, לסיבוך שגרמה לבת דודתה. סליחה, ג'יזי.
"תראה, לא באתי לכאן לריב." הגיע הזמן שוב לנסות בדרך הנעימה. "זה כל כך לא הגיוני שאני סקרנית? אימך הייתה מוכנה לדבר איתי. מדוע שלא תיתן לי לקנות לך משקה ולשאול כמה שאלות?"
"כי אני לא אוהב שקרנים, מיס טות'."
"מתי שיקרתי לך? אני בדיוק כפי שאני נראית. קרובת משפחה אבודה – "
"את לא קרובת משפחה שלי," הוא הצהיר בכוח דיו להדוף אותה מעט לאחור.
על פני השטח, זה נשמע כמו דחייה. חלק ממנה אפילו נעלב בגלל נחרצותו. הוא לא רצה להיות קשור אליה, וזה היה מעליב מאוד. מוחה כבר עבד כדי למצוא מענה מתנשא.
אך כשפגשה את מבטו, זרם חשמלי התנפץ ביניהם. דבריו קיבלו משמעות חדשה. אפילו אמת הכרחית.
סבתה הייתה בהיריון עם בתו של איסטוואן, אימהּ של ג'יזלה, כשהגיעה לאמריקה. אימהּ של רוזליה הייתה פרי הנישואין של אסתי לבנדק. כל הסקרנות של רוזליה, עם הקשר לקרולים, היה עטוף ברומנטיקה של הסיפור. לא הייתה לה טיפה של קשר דם בו.
דבר אשר אפשר לה לפנטז על שפתו התחתונה של הגבר הזה. או ליתר דיוק, זה עדיין היה דבר מטומטם לעשות, אבל לפחות זה לא היה שגוי מבחינה מוסרית.
היא בהתה בה, ומצאה את עצמה משתוקקת להרגיע את המתח משפתו הרחבה, ללקק ולגלות את טעמו ואת מרקמו, לחוש את פיו מכסה את פיה ו –
אור מוזר במבטו הפך לזוהר לוהט.
היא הבינה שהיא נוטה לעברו.
תוך התנשמות קטנה, היא משכה את גופה לאחור, אך הוא נשאר בדיוק במקום בו היה, אינו מזיז דבר פרט לעיניו. מבטו הבוחן עבר לאיטו על חולצת הטריקו שלה, גם אם הייתה מקומטת, ואל מכנסי הג'ינס הדהויים. חזהּ התהדק, פטמותיה צרבו. חום בער באגנה. לבסוף, חזר מבטו אל מה שהיה הבעה של אשמה על פניה.
"היכן את לנה?" טון קולו עבר מקשה כנייר זכוכית לרך כוויסקי.
היא בלעה את רוקה, ליקקה את שפתיה, מושכת את מבטו לפיה. אוי לא.
"אהמ." לרגע, באמת שלא הייתה מסוגלת לזכור. ואז הצליחה למסור לו את שם המלון שלה.
הוא ביטל אותו בעיקול שפתו. "אצלי, אם כך. נאכל ארוחת ערב. את יכולה להראות לי בדיוק עד כמה משכנעת את יכולה להיות."
