ירושלים


950 שנים לפני הספירה


רוח אביבית מזמרת לה חרישית בהרי ירושלים ומבשרת על בוא הקיץ. פרפרים צהובים מעופפים להם בריקוד איטי, כמו אחוזים במנגינה שרק האל יכול להלחין. מאחד ההרים הסמוכים נשקפת ירושלים, והר המוריה מזדקר במרכזה. ההר המקודש מקרין הוד מסתורי, ונראה כאילו מתבונן וממתין לימים שעוד יבואו.


במקום שבו רוקדת הרוח יושב אדם ללא תנועה. עיניו עצומות ומחשבתו נוסקת לעולמות עליונים, צופה ומתבוננת במרחבי הזמן האין סופי ובשרשרת הדורות לעתיד לבוא. לעיתים קורנות פניו בגיל ובשמחה, לעיתים זולגות דמעות במורד לחייו. ניכר בפניו כי מעורב בדבר מאמץ רוחני גדול. לאחר זמן מה הוא משמיע אנחה חרישית ופוקח את עיניו כמו שב ממסע מייגע.


אין זמן, אין מקום, אין תנועה.


עיניו של האיש אפורות מבהיקות. שערו וזקנו אפורים אף הם. הוא לבוש בפשטות הדורה ומקרין עוצמה רוחנית וגופנית. בתנועה קלילה הוא נעמד באחת, מביט למעלה ולוחש מילים אחדות שמלבדו רק שלושים וחמישה אנשים מבינים, אנשים עלומים ונחבאים אל הכלים שעל גבם מתקיים העולם כולו.


זהו בניהו בן יהוידע, שר צבא דוד המלך. סוסו רועה סביבו ומדי פעם מרים ראשו כאילו משגיח על בעליו. בניהו שורק קלות לסוסו, והסוס מגיב בנינוחות ומתקרב. בניהו מלטף את מצחו בחיבה, מניח רגלו בארכובה ועולה על גבו בקלילות. תנועה קלה, והם פותחים בדהירה בואכה ירושלים.


ירושלים בירת ישראל בעלומיה נראית כצומחת מאבני הסלע ההררי עצמו. צבועה בגוונים של שקיעה, זוהרת באור יקרות, מנוקדת בירוק של עצים תמירים בתוך העיר ומסביבה, עטופה בחומות אבן חזקות וגבוהות המשדרות עם זאת עדינוּת קסומה, כאילו לא הן האחראיות לביטחונה של העיר.


לפני החומות נמצא השוק הגדול, שוקק חיים בהמיית הקונים, התגרנים ועוברי האורח הנעים בין הסככות ודוכני המכירה הרבים. כולם עסוקים בקניות ובהכנות אחרונות לקראת שבת המלכה.


בניהו חולף על פני השוק ומנווט את סוסו לעבר הדרך המובילה אל השער המזרחי. זהו שער אדירים, משקופיו החסונים מצופים בברונזה מבהיקה, ואילו השער עצמו עשוי מארבע שכבות של עץ קשיח כפלדה שמעוטר בפיתוחי נחושת אדומה. סמל בית דוד ומגיניו מתנוססים מעל השער, לצד הברכה 'בשם השם בואכם לשלום'.


בניהו רוכב לאיטו לעבר עיר דוד ואזור ארמון המלך, הממוקם דרומית להר המוריה. לאורך הרחובות המעוטרים בצמחים מטופחים ופרחים רבים עוברות אמות המים, המובילות מים מתוקים ממעיין השילוח לרחבי העיר. אחרונות הכובסות אוספות את עצמן והולכות לבתיהן. בעוד שעה קלה היא באה, המלכה שבת.


בניהו פונה לעבר ביתו, מאט את סוסו לכדי עצירה ומניף יד בתנועת שלום לעבר נתן הנביא, הבא מולו רכוב על אתון. נתן עוצר את אתונו ומחייך. "שלום, בניהו ידידי. מאין אתה שב?"


"שלום עליך, רבי נתן. לשוח בשדה יצאתי והינה שבתי," עונה בניהו.


נתן הנביא, פניו שזופות, זקנו הלבן אינו ארוך במיוחד, מהנהן בהבנה. גם הוא שייך לאותה אגודה נסתרת של ל"ו הצדיקים משמרי הבריאה. מבטו מרצין במעט והוא אומר, "אל תשכח, ידידי, נדברנו להיפגש בביתי בחצות לאחר סעודת השבת. אין זמן אחר, ימי המלך ספורים."


"אהיה שם בדיוק בזמן, ידידי, ושתהיה שבת שלום."


"אמן," משיב הנביא וממשיך לדרכו.


בניהו ממשיך לנוע לעבר ביתו שנמצא בקצה הרחוב, משם נשקפים יערות ירושלים וביניהם מבצבצים ראשי גבעות המוארות בקרני השמש השוקעת.


ריח האוויר מתוק ומהול בריחות עצים ופרחים, וניחוחות תבשילים נישאים בדרך. שער העץ הרחב בחצר ביתו פתוח לרווחה. בניהו וסוסו נכנסים מתונות לחצר המלאה עצי פרי מלבלבים, עצי זית, תפוח ואגס, בלב גינה גדולה ועשירה בצמחי מרפא והדס. נתנאל, עבדו העברי, מגיע אליו במהרה ואוחז ברסן הסוס. "שלום לך אדוני, וברוך בואך. כל ההכנות לשבת הושלמו, והמקווה מוכן לקראתך. תמצא שם בגדי שבת ומגבות."


"תודה לך, ידידי הטוב," עונה השר, תוך שהוא יורד מסוסו ומוסר את המושכות לידיו של נתנאל.


מתוך הבית נשמעים קולות צחוק ילדים, וקולה הנעים של אשתו צוריה משתלב ביניהם.


בניהו מחייך באהבה ונכנס למבנה אבן רחב, סוגר את הדלת אחריו ומתפשט. ברצפת האבן הנקייה חצוב המקווה, והוא מלא במים צלולים ממי השילוח. בניהו יורד במדרגות אל המים. על כל אחד מארבעת כותלי המבנה חצובה אות משם הויה. בניהו עוצם את עיניו וטובל את כל גופו במים, משתהה דקה ארוכה ומצייר בעיני רוחו את המילים שנצבעות לבן: 'אהיה אשר אהיה'. לאחר מכן הוא מבקש בלחש, "אנא, בורא עולם, הסר ממני בגדי חול והלבישני בגדי שבת." בניהו טובל שוב עשר פעמים, ומכוון בכל צלילה לאחת מעשר הספירות. בספירת אצילות הוא מאריך מאוד בטבילה, פוקח את עיניו ומביט באצבעות ידיו שנראות כעת כמבהיקות באור חדש. בניהו עולה מן המים, מושיט ידו למגבת לבנה גדולה ומשפשף את גופו. בגדי שבת לבנים מונחים על שרפרף עץ בקרבתו. מכנסי בד רחבים, הדוקים לקרסוליו, כותונת לבנה ארוכה שיורדת עד ברכיו ואבנט ארגמן רחב על מותניו הצרים. שערו וזקנו האפורים נראים כסופים כעת, ועיניו האפורות מאירות עתה באור כחלחל. הוא קושר סנדלים חומים לרגליו, עוטה מצנפת לבנה, נוטל את ידיו ויוצא לעבר ביתו.


על מדרגות הבית עומדת צוריה, מחייכת בשמחה ויפה להפליא, לבושה בשמלה לבנה כשלג ממורט ועדויה בשרשרת כסף עדינה עם תליון תואם שחקוקים עליו שמות קודש להגנה ולשמירה, שאותם חרט בניהו בעצמו.


"התגעגעתי אליך, אהובי," היא אומרת בחיוך. בניהו מחייך באהבה, מתקרב לחבקה בחום ומצמיד נשיקה לשפתיה. הם נכנסים חבוקים הביתה. ששת ילדיהם ניגשים אליהם ומחבקים את שניהם בקול צחוק ושמחה.


שולחן השבת ערוך ומוכן. אגודת הדסים מונחת באגרטל מזכוכית ירוקה, לצד נרות שבת הדולקים במרכז השולחן. החדר מואר בנרות רבים. האוויר צח והכול זוהר בקדושה.


אור אחרון משתקף מבעד לחלונות הפתוחים. חצוצרות כסף מהדהדות ברחבי העיר, ומודיעות על כניסת השבת.


בני משפחת בן יהוידע פוצחים בשירה, ממשיכים לתפילה ומתחילים בקידוש השבת.


שבת שלום.


לאחר הסעודה הנעימה, מתדפק שליח על דלת ביתו של בניהו, שפותח לו את הדלת לרווחה ומברכו בברכת שבת שלום.


"שבת שלום לך, אדוני. אני שלוח מאת המלך להודיעך כי אדונינו המלך מבקש לראותך בהקדם האפשרי. כמו כן מלכנו מתנצל על כך שהוא מטריד אותך בערב שבת."


"חלילה, הכול בסדר. מסור לאדוני המלך שאבוא מייד לראותו."


השליח פונה ויוצא. בניהו מבין מעצם ההזמנה כי ככל הנראה מצבו של המלך מתדרדר. הוא נפרד ברוֹך מבני ביתו ומסביר כי זומן לבקר את דוד המלך. בני משפחתו מקבלים זאת בהבנה.


בניהו יוצא אל האוויר הצלול של ירושלים. הרחובות מוארים במנורות לפידים שהודלקו מבעוד מועד. השכינה נמצאת בירושלים. תחושה של שלמות נעימה, קולות שיר מכל בית ופנים קורנות ומחייכות בכל מקום. בניהו לא מרשה לדָבָר להעיב על שמחת הרגע ועל שמחת השבת שלו, אך בתוככי ליבו הידיעה כי ימיו של מלכו וחברו האהוב ספורים, מעוררת בו דאגה ויגון.


בניהו פוסע אל עבר ארמון המלך. זהו מבנה גדול ומרשים, מכובד מאוד במראהו, כתליו עבים והוא נחצב מאבנים גדולות. מנורות לפידים מקיפות את בית המלך, וריחות ניחוח של פרחי בושם עולה מהגנים שמסביב לארמון. שומרי שער הארמון לבושים בתכלת, אינם חמושים בשבת, מברכים אותו בשלום ומאפשרים לו להיכנס מייד.


עם היכנסו ניגש אליו אלקבץ, משמשו של המלך.


"שבת שלום וברוך בואך, בניהו. ברשותך אקח אותך מייד אל המלך דרך המעבר הצדדי, כדי שלא נתעכב בברכת כל בית המלך."


"בוודאי," עונה בניהו. המדרגות הצידיות עוברות מדופן המסדרון על פני האולם המרכזי, ועולות למסדרון בקומה השנייה, המוביל לחדר המלך.


דלת חדרו של דוד המלך עשויה עץ אלון ומעוטרת בציורי זהב של עץ שעליו חקוקה הכתובת 'בית דוד'. אלקבץ מקיש על הדלת ופותח אותה באיטיות, ומאפשר לבניהו להיכנס לחדר. משזה נכנס, אלקבץ סוגר את הדלת מאחוריו.


בניהו בן יהוידע נעמד בכניסה, ומתבונן בחדר המוּכר לו היטב. חדר רחב ידיים, שטיח גדול בצבעי כחול ואדום, ארוג במלאכת מחשבת, מכסה את רצפת האבן. וילונות לבנים מוסטים בחלונות, נרות דולקים בגומחות ובאצטבאות. על שולחן הכתיבה עשוי עץ ההובנה פזורות מגילות רבות. על אחד הקירות תולה כינור דוד, ונראה כי כבר שנים לא נגעה בו יד אדם. אבישג השונמית, יפה ומהפנטת כתמיד, רוכנת ליד מיטת המלך ומוזגת עבורו לכוס זכוכית יין קינמון חם.


והמלך דוד זקן ובא בימים. נרות מרצדים מעל ראשו ומאירים זקן לבן עם קווצות שיער לבנות-אפורות ופנים זקנות, יפות וחרושות תלמים. המלך מכוסה בשמיכה ונראה שקר לו. הוא לוגם מהיין שהגישה לו אבישג, אך מייד פורץ בשיעול ארוך. אבישג ממהרת לקחת ממנו את המשקה. המלך נשען לאחור, נושם עמוקות ונרגע לאיטו. בזווית עיניו הוא מבחין בְּשר צבאו עומד בפתח.


במאמץ ניכר דוד המלך מתרומם ונשען לאחור. אבישג ממהרת להיטיב את הכרים שלמראשותיו לתנוחת ישיבה.


דוד נושם עמוקות שוב ואז כאילו כופה על עצמו לגייס כוח. הוא מייצב את עצמו, ועיניו הכחולות ניצתות בברק נושן. "בניהו..." אומר המלך בקול עמוק אך עייף, "גש אליי. בוא ושב לצידי, ידידי היקר."


בניהו ניגש אל מיטת המלך, כורע ברך ומנשק את ידו. "מלכי היקר, שבת שלום."


דוד מחייך קלות. "שבת שלום ומבורך," הוא משיב. "אבישג היקרה, אודה לך אם תשאירי אותנו לבד לזמן מה. שובי כאשר בניהו יצא." אבישג קדה קלות ויוצאת בשקט מהחדר.


בניהו מושך כיסא ומתיישב כך שהוא מיישיר מבט אל דוד. "מה שלומך, מלכי?"


דוד מחייך חיוך עייף. "אין הרבה חדש, בניהו. אני ממתין לסוף. אך לא קראתי לך לעסוק בזה כרגע... מה חדש בעולמות העליונים?"


"המלך יודע: עוד רבה הדרך עד שנגשים את התכלית שלשמה נבחרנו."


"אכן כן, ועליך אני מטיל את משימת ההשגחה," אומר דוד והאור שבעיניו מבהיק לאור הנרות.


"אני תמיד לשירותך, מלכי, אולם על איזו משימת השגחה אתה מדבר? על שלמה בנך?"


"גם זה, בין היתר. אתה תדע הלילה."


"מלכי, בנבואה אני חש כי מלכות בית דוד תביא שלום ואושר לעולם כולו. כבר היום מרגישים היטב את נוכחות השכינה בירושלים. היטבת לעשות."


דוד מביט בבניהו בעיניים נוקבות, עוצם לרגע את עיניו ופוקח אותן שוב בכבדות. "השכינה נמצאת כאן כעת, אך כמה צער יעשה העם הזה לבורא עולם... אלפי שנים יעברו עד שתתפשט מלכות השם בעולם. סבל גדול וצרות צרורות יעיבו על עמנו כצל ענק, עד סוף הדורות."


בניהו, שיודע דבר מה או שניים על רצף הזמן, מבין שדוד מסתכל במורדות הזמן, ועדיין כמוהו לא ראה את התיקון הגדול ואת הגשמת ייעודו של עם ישראל.


"גם אני במסעותיי בעולמות העליונים לא ראיתי את התכלית האחרונה, אך נראה בבירור שאתה יודע יותר ממני. במה מדובר, מלכי? על איזו משימה אתה מדבר?"


דוד נראה מרוחק. עיניו נעצמות שוב, ונראה שכוחו עוזב אותו. נשימותיו כבדות. בניהו נושם בלאט, חושש שמא המלך עומד למות בעודו לצידו, אך הינה נשימותיו מתאזנות שוב. עיניו של דוד המלך נפקחות והאור המופלא שבתוכן מאיר, אם כי בחולשה.


דוד אומר בשקט: "אל תפחד, בניהו, עוד לא הגיע הזמן. ובאשר לשאלתך, הלוא אמרתי לך: הלילה תדע את המשימה, בפגישה בביתו של נתן הנביא." בניהו מרים את גבותיו בתמיהה: המלך היה מנותק מהאירועים בממלכה בעת האחרונה, מאין הוא יודע על הפגישה בבית נתן הנביא?


אולם דוד מעלה חיוך על פניו, וצוחק צחוק קטן מלווה בשיעול גדול. כשהוא נרגע הוא אומר: "מדוע אתה נראה מופתע כל כך? אני ארגנתי את הפגישה..."


דוד נרעד במושבו ומפטיר בחולשה: "בניהו, בניהו, כמה הרפתקאות ותלאות חלקת עימי, עבדי הנאמן והגיבור, וסלח לי כי אם תחשוב ששררה נתתי לך. עבדות עולם נתתי לך..."


בניהו חש שאינו יורד לסוף דעתו של המלך, אך משיב: "מלכי, תמיד אהבתי אותך ואוהב אותך תמיד, תהיה המשימה אשר תהיה - אקבל אותה באהבה."


דוד נראה מותש אך הוא מחייך קלות באומרו: "כעת לך לשלום, ידידי, והשם יברך אותך בכול." בניהו רוכן ומנשק את מצחו של המלך, מיטיב את השמיכות ויוצא מהחדר. אבישג, שישבה על ספסל במסדרון, מתרוממת, נדה קלות לעברו של בניהו היוצא מפתח החדר ושבה לחדר המלך.


הלילה ירד, בניהו יוצא מארמון המלך מהורהר. כוכבים בוהקים בשמי הליל הצלולים, שקט בירושלים, קולות שיר בוקעים לעיתים בעדנה מכאן ומשם. אין הרבה תנועה ברחובות, האוויר נקי ומרענן, ובניהו שם פעמיו לכיוון ביתו של נתן הנביא. נתן גר בחלק הצפוני של ירושלים. ביתו קטן להפליא אך חלקו האחורי חצוב בסלע ובו מערה גדולה. זהו מקום ההתכנסות של ל"ו הצדיקים שזומנו מבעוד מועד מכל קצוות הארץ.


בהגיעו לביתו של נתן כבר חצות. הוא נכנס לחצר שאינה מוקפת בגדר. הבית שוכן בקצה בוסתן קטן. משעול אבנים שמונחות כלאחר יד מובילות לבית שבסיסו חצוב באבן ורובו עשוי עץ פשוט. אף קול לא נשמע, נתן הנביא מתגורר כאן לבדו. בניהו מקיש על הדלת אך אין תשובה, לפיכך הוא פותח אותה לאיטו ונכנס לחדר המגורים. רצפת עץ ישנה וחורקת, ריהוט מועט עשוי עץ שכולל מיטה, שולחן וכמה כיסאות, ספריית מגילות מכסה קיר שלם, ובקצה החדר וילון עשוי בד פשוט.


בניהו פוסע לעבר הווילון ומסיט אותו. בקצה מסדרון ניצבת דלת עץ ישנה. הוא פותח את הדלת ומביט במערת הסתרים של נתן הנביא. לא הרבה מכירים אותה. זוהי מערה גדולה למדי, נקייה ועגולה יחסית. תקרת המערה מקומרת באי-סדר האופייני לסלעי גיר ירושלמים. כמה סדקים טבעיים וצרים בסלע מספקים אוויר במידה מספקת לחלל המערה.


על הקרקע פזורים שטיחים פשוטים, ושלושים וחמישה גברים ישובים במעגל ומשוחחים זה עם זה. נראה כי הם התכנסו לכאן עוד בטרם השבת. ביניהם שואב מים וחייט אחד, סנדלר וסבל גם כן, כמה מהם נגידים אך רובם נראים כאנשים פשוטים וחסרי ייחוד. אין איש יודע את תפקידם האמיתי. אנשים אלו מייצגים את כל שבטי ישראל, כולם יראי השם ללא עוררין.


נרות דונג עבים מאירים את המערה במקומות שונים, ואור חמים במרכז. הקרואים מביטים אל בניהו, שנכנס זה עתה ותופס את מקומו ביניהם.


נתן הנביא היושב במקומו לבוש לבן כמו כולם, מכחכח בגרונו, גל קטן, ושקט משתרר במערה.


"אחיי היקרים, כעת כולנו כאן. המפגש הזה הוא מפגש נדיר, ייתכן שחד-פעמי. נתכנסנו כאן במצוות דוד המלך," הוא עוצר לרגע וממשיך. "לא כולם יודעים את מטרת הפגישה, אולם כעת אפשר לומר כי התכנסנו לכאן על מנת לערוך תפילה משותפת לבורא עולם בבקשה להשיג את כוונת מפתח הזמן. ברצף הדורות מבקש דוד המלך ייצוג של נציג אנושי בין המלאכים, שישגיח גם הוא על רצף הדורות והאירועים ויסייע לעם ישראל במידה שתותר לו."


המהום קצר עובר בקרב האנשים הישובים, אך הם מנוסים ונבונים מספיק כדי לא לפתוח בדיון עקר על מהות העניין.


בניהו כשלעצמו מופתע, ומבין מייד על מה דיבר איתו המלך קודם לכן. הוא חש האצה בדופק ליבו, אך מושל ברוחו וממשיך להקשיב לנביא.


"כידוע לכם, עלינו להחזיק ידיים במעגל וליצור שלמות בין הכוונות שלנו. כל אחד יכווין בכוונות הידועות לו על פי שורש נשמתו. לאחר מכן נאמר את המילים הידועות לנו ונעלה בהיכלות העליונים יחדיו. זכרו: עלינו לאחוז בכוונות ולאחד את כוחות הטוהר, כמו כן נזדקק להסתייע באבותינו הקדושים כדי שיעזרו לנו במשימה. לבדנו לא נוכל לעלות עד לכיסא הכבוד."


הקהל הקדוש קשוב לדברי נתן הנביא. כל אחד מבין את גודל השעה, אולם אלחנן הסנדלר הזקן מבקש את רשות הדיבור.


אלחנן הוא אחד מזקני הקהל. מזמן חצה את גיל התשעים, זקנו לבן וארוך אך נראה כי הוא עדיין גמיש ועיניו בהירות.


בקול צלול הוא אומר: "אחיי היקרים, אני מוכרח להוסיף את שאתם יודעים, אך יש להזכיר - כולנו יודעי בינה ויראי שמיים, אך הישמרו מכל שמץ של גאווה בבואנו למשימה זו, כי רק בענווה נגיע למחוז חפצנו. מקטרגים מצויים תמיד על כל שעל, היצמדו איש לאחיו ואל תרפו יד ולב, אחרת נֹאבד. איש את אחיו יעזרו והשם הטוב יהיה בעזרנו."


החברים מהנהנים בהבנה ואוחזים ידיים בעדינות. נתן אומר: "בשם השם נעשה ונצליח", ודממה. הם נכנסים להגות, נושמים עמוקות כמה רגעים, מציירים את הכוונות לנגד עיניהם ואומרים חרש מילים קדומות. אור לבן נגלה לכל אחד מהנוכחים והם מתחילים בטיפוס הרוחני במעלות הספירות.


לכל ספירה צבעה ומאפייניה, וכל ספירה משתרעת מעבר להיכלות הזמן, רחבה כיקומים שלמים. החבורה מתרוממת כאחד במישור הרוחני, באוחזם את ידיהם הם עולים כענן לבן מעלה-מעלה במהירות שמעבר לדמיון. כמעט מייד מלאכי חבלה שחורים ורעי מראה מנסים לחבל להם בטיפוס. הדמויות האלה מפיצות חושך סביבן, מראן רע והן מחפשות עבירות דקות והרהורי גאווה בין המטפסים. הם יוצרים מעגל סמיך וחשוך של אפלה נוקבת סביב אורם הלבן של המטפסים. אולם חבורת הצדיקים אינה נרתעת. הם אוחזים ברוח הקודש וזו מנפנפת את הדמונים לכל הרוחות. מעלה-מעלה הם עולים, חוצים ספירות מסתחררות בצבעים ובמראות בלתי נתפסים. לאחר כנצח הם מגיעים לספירת החסד ואל היכל החסד, הוא היכלו של אברהם אבינו. ספירת החסד עצומה מכדי לתארה בשכל אנושי, אך במרכזה המבהיק נמצא היכל בוהק שבעתיים ובו יושב אברהם אבינו בחברת רוחות צדיקים קדמונים בכמות גדולה מספור, והוא מרביץ בהם תורה. אורם הבהיר של הצדיקים נראה כאן חיוור כאור נרות לאור השמש, בעיקר משום שהצדיקים עדיין חיים ומצויים בעולם החומר. נראה כי לא מבחינים בנוכחותם, אולם אברהם מבחין בחבורת הצדיקים, הנראית בממד זה כרוחות בהירות בעלות מתאר אנושי עדין. הוא קם ממקומו, סוקר אותם במבט קצר ואומר: "ברוכים הבאים, ל"ו הצדיקים. מה לכם בהיכלִי, גיבורי ישראל? במה אוכל לעזור?"


אין שום קולות דיבור, הכול נעשה בשליחת מחשבות ממוקדות, הכוללות בתוכן כל רגש ותחושה בצורה הנקייה והמזוקקת ביותר. "אברהם אבינו," חושבים הצדיקים כאחד, "אברהם אבינו, במצוות דוד המלך אנו מבקשים את עזרתך ועזרת בניך, אבותינו יצחק ויעקב, כדי שתעזרו לנו לבקש מהשם יתברך את מפתח כוונות הזמן."


אברהם כולו דמות של אור, נדמה כמהנהן, ומייד מופיעים שני אורות גדולים לצידו. החבורה מזהה ברטט של התרגשות את יצחק ויעקב. עוצמת ההתרגשות מעמעמת את אורה של החבורה. למטה על הארץ נראה כי חלק מהצדיקים כמעט עוזבים את הידיים מהשתוקקות לאור הגדול והעליון ומנוכחות האבות. בניהו בן יהוידע, נתן הנביא, אלחנן ושאר הצדיקים מגלים ערנות ושולחים שדר של חיזוק לחבורה. הידיים מתהדקות והאור של החבורה בשמיים מתייצב.


שלושת האבות זוהרים באור עליון, חברי החבורה מבינים שהם תופסים אך מעט מזהיר מעוצמתם הרוחנית המושלמת של האבות.


בהכוונה רוחנית, האבות פונים ישירות לשר ולאפוטרופוס של ישראל בשמיים, הלוא הוא מיכאל הכהן הגדול, לבקש בשמם מבורא עולם את מפתח כוונות הזמן.


בשמיים אין זמן, אין מקום ואין תנועה, ומייד מתקבלת החלטה.


"אכן, תקבלו את מפתח הזמן, אך רק אחד מכם יוכל להשתמש בו בעולם העשייה. כל השאר ישכחו את הכוונות מייד עם שובכם".


אורות זוהרים, קרניים מבליחות, ומפתח כוונות הזמן מצויר לנגד עיניהם המשתאות של ל"ו הצדיקים.


קולו או מחשבתו של מיכאל הכהן הגדול מהדהד במוחות הצדיקים.


"מי שנבחר אינו רשאי לגלות את הכוונה לאיש לעולם. ראה הוזהרת. כעת עליכם לשוב ולרדת לעולמכם ושבת שלום לכולכם," כך אמר הכהן הגדול של השמיים.


ברגע אחד הפכו האבות והקהל שאיתם לאורות רחוקים, וכעבור זמן שנדמה כנצח נראה היה כי הצדיקים גולשים במרחבי החלל מטה-מטה, עד לכדור הארץ, לירושלים המבהיקה ולמערה הסמויה. הבזק אחרון של אור, והינה חמימות המערה. שלושים ושישה צדיקים יושבים רועדים קמעא ומתרגלים מחדש לגופם הגשמי הכבד להפליא. אט-אט נפרדו הידיים. מהתבוננות בנרות הבינו הנוכחים בהשתאות קלה שמסעם הפלאי התרחש בזמן שארך פחות מדקה.


"ההיינו או חלמנו חלום?" שואל אחד מצעירי הצדיקים בחבורה.


נתן הנביא מהנהן בראשו: "מפתח כוונת הזמן שראינו ניתן לאחד מאיתנו בוודאות, ברוך השם שזיכה אותנו בזה".


החברים התבוננו סביב, ואחד בשני, באהבה, כאילו מצפים לראות את שליט הזמן שנבחר. אפס לא חל באיש מהם שום שינוי נראה לעין.


ואילו הצדיק הנבחר, על אף שלא הראה שינוי בהבעתו, התבונן בחבריו באהבה ובהערכה כמו תמיד. הוא ידע שלא יוכל לשכוח לעולם את מפתח הזמן שניתן לו, שכן הוא נתמנה בזכות יראת השמיים שלו ולבקשת מלכו למשגיח הדורות וצאצאי בית דוד לדורי דורות.