הקדמה
שישים שנה לגחלת - שחזור טקס העלייה על הקרקע
מרס 2009, שעת צהריים מוקדמת. בקרב עם רב - אנשי הקיבוץ ואורחיו - אני עומדת ליד "הבית הערבי", הנקודה הגבוהה ביותר בקיבוץ גחלת (שם בדוי). אני כאן כחלק מחגיגות השישים של גחלת, שבהן יחנך היום מוזיאון חוצות קטן. מכאן אני רואה את קצה ה"דשא הגדול", המדשאה המרכזית של הקיבוץ, ובשיפוליו הבית שהיה ביתי. שנתיים חייתי פה, בקרב האנשים הללו, הצצתי לחייהם ונעשיתי במידה רבה לחלק מהם. אף כי עבודת השדה שלי הסתיימה לפני חודשים מספר, אני מתקשה להתנתק. איני בטוחה אם באתי כאנתרופולוגית או כאורחת וחָבֵרה.
הקהל מתכנס. מנקודת התצפית שליד הבית הערבי אני עומדת ומביטה על הנוף שליווה אותי במשך שנתיים: הים, הבסיס הצבאי, הירק של החורף בצפון הנגב. אני מביטה בחדר האוכל, בבניין המזכירות, בדשאים, במדרכות ובבתי החברים. אני מסבה את מבטי ורואה את הרפת והמפעל, את הכביש ההיקפי של הקיבוץ שצעדתי עליו כמעט מִדֵּי יום עד שאזעקת "צבע אדום" תפסה אותי מאחורי הרפת ורקטת קסאם התפוצצה בסמוך אליי (למזלי לא סמוך מדי). אני ניגשת ליעקב הארכיונאי, האיש שיזם את מוזיאון החוצות ואת טקס הפתיחה, ומברכת אותו. יעקב מודה לי בהתרגשות מאופקת. ניכר כי זהו יום חגו. כחתן השמחה הוא מקבל את פני האורחים בפנים זורחות. אל ניצן, חברתי הטובה, איני ניגשת. כתמיד, היא האחראית על המופע המרכזי ועסוקה בהכנות אחרונות. עופר, מנהל הקהילה, ניגש לומר לי שלום ומספר על התלאות שנכרכו בהפקת המוזיאון הקטן שנחנך כאן. אשתו, אורנה, שמחה לקראתי. זמן רב לא התראינו. גם רננה, מזכירת הקיבוץ מגיעה. "כל כך הרבה דברים חדשים קורים כאן מאז שעזבת" היא אומרת לי, ומספרת על צוות חדש שהוקם לבחינת ה"בעיה הדמוגרפית". חווה, דמות צבעונית העורכת את עלון הקיבוץ, אומרת לי שחבל שלא הגעתי קודם, כי היום נפתח ב"ארוחת בוקר של פעם" בחדר האוכל: דג מלוח, לחם אחיד, תה וריבה. חברי הקיבוץ באו בהמוניהם, ומשם עלו כולם לרחבת "הבית הערבי" ונאספו מול המרפסת הדרומית של הבית.
אנשים זורמים לרחבה. אני נרגשת מהמפגש עם אנשים רבים שבמשך שנתיים היו חלק מהיומיום שלי וכבר לא ראיתי אותם כמה חודשים. לידם מתקבצת קבוצת אנשים שאיני מכירה. מקצתם קשישים מלווים בבני משפחותיהם, בניהם ונכדיהם. אלו חברי הגרעין הרומני שהקים את הקיבוץ, רובם המכריע עזבו אותו בעשור הראשון שלאחר הקמתו. במחווה יוצאת דופן הזמין אותם יעקב לאירוע חנוכת המוזיאון.
יעקב ניגש אל המיקרופון ומבקש לפתוח באירוע. מול רחבת הבית עומדים אנשי הקיבוץ ואורחיהם בחצי גורן. מעט כיסאות הוצבו לטובת קשישי העדה. כולם נושאים עיניהם אל מרפסת הבית. לצידה שני תרנים: לדגל ישראל ולדגל האדום, דגל הפועלים. על הכרכוב מתנוסס שלט גדול ואדום עליו נכתב באותיות לבנות: "קיבוץ גחלת - עוד בית לעם, עוד משמר לגבול, עוד דגל אדום בדרך לסואץ".
הטקס מתחיל.
***
תוכנו של טקס פתיחת המוזיאון הוא מופע הכולל שחזור אירוע העלייה על הקרקע של קיבוץ גחלת. כדי שנוכל גם אנו להיות חלק מהטקס יש צורך במעט רקע היסטורי.
קיבוץ גחלת עלה על הקרקע ב־טו בשבט תש"ט (1949). הייתה זו קבוצה של חניכי השומר הצעיר מרומניה, רובם ניצולי שואה. עד אז ישבו אנשי הגרעין הרומני ברחובות והמתינו לרגע שבו תקצה להם התנועה אתר להתיישבות. שלוש שנים אחרי הקמת הקיבוץ, נשלח אליו גרעין "צברי" של השומר הצעיר לחיזוק המקום. חברי הגרעין הזה - גרעין שומריה, הם ותיקי הקיבוץ. ברוח הזמן הם רצו להקים קיבוץ חדש, אך קיבלו את דין התנועה ללכת לגחלת, בעיקר בשל הוראה לא רשמית מראשי הקיבוץ הארצי - השומר הצעיר "להעיף משם את הרומנים".
אמנון, מחברי גרעין שומריה, מספר לי:
היה מישהו בהנהגה [של השומר הצעיר - ת"ח] שהיה אחראי על ההתיישבות, שהיה גם מין בולשביק כזה. גם היה בעברו חבר מפלגה, ואמר לנו: "אתם הולכים לגחלת. הרומנים שם מסוכסכים ומפולגים. תעיפו אותם משם ויהיה לכם קיבוץ חדש". וזה מה שעשינו. היום אני מרגיש ממש לא נעים להגיד את זה, אבל אנחנו ממש העפנו אותם מפה. עשינו דברים נוראיים. וזה נורא חבל כי הרבה מהם היו ממש ממש אנשים טובים. חבר'ה מעולים. אבל ככה היינו.
הוותיקים לא ששים לספר כיצד בדיוק "העיפו" את הרומנים מהקיבוץ, אך מדבריהם ניתן להבין כי בשיאה הגיעה האיבה בין הקבוצות להשפלה הדדית ולאלימות פיזית של ממש. לאט־לאט החלו הרומנים לעזוב, ובשנות ה-60 כבר נותרו מהם מתי מעט. בתקופת עבודת השדה שלי נותרו בקיבוץ רק שלושה - לאה, זאב ובלהה, בני שמונים ומעלה. לאה היא קשישה תימהונית ובודדה. זאב ובלהה הם זוג. זאב עודנו חבר קיבוץ פעיל ומעורב המַשכּים לעבודה לפי מידת יכולתו ומפרסם בעלון מאמרי דעה נחרצים.
מדוע רצו אנשי התנועה לסלק את הרומנים? הטענה הרווחת היא שהרומנים סירבו להתיישר עם הקו הרעיוני של הקיבוץ הארצי. הם היו "קומוניסטים מדי", מחויבים לברית המועצות יותר מאשר לפרויקט הציוני. כפי שמנסח זאת יעקב: "רומניה אז כבר הייתה קומוניסטית וזה מאוד השפיע עליהם. חלקם היו ממש חברי מפלגה והיו מאוד בעניין הקומוניסטי. בסופו של דבר זה גם מה שפירק את הקיבוץ".
למרות ניסיונם המר עם הרומנים, ואולי בגללו, השכילו אנשי גרעין שומריה להפוך את גחלת לקיבוץ המקבל מהגרים בברכה. לאורך השנים הצטרפו לגחלת גרעיני תנועה מאנגליה, ברזיל, אורוגוואי וארגנטינה. אלו, וכמותם יחידים שהצטרפו לקיבוץ במשך השנים, ניכרים בהרכבו ההטרוגני של הקיבוץ כיום.
מוזיאון החוצות, שאותו חונכים היום ברוב טקס, נולד במוחו של יעקב הארכיונאי, מוותיקי הקיבוץ, שהיה בעברו מורה להיסטוריה ומחנך במוסד החינוכי. כגימלאי קיבל עליו את האחריות על הארכיון המוזנח והוא עוסק בשיקומו וגם בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי באמצעות תערוכות מתחלפות של תמונות היסטוריות שהוא תולה במבואה של חדר האוכל. לקראת שנת השישים של הקיבוץ הגה יעקב תערוכה קבועה במתכונת מוזיאון החוצות: תמונות היסטוריות שתוצבנה בנקודות שונות ברחבי הקיבוץ ותצגנה מה היה שם בראשיתו: חדר האוכל הישן, עמדת השמירה וכו'. לאחר דיונים הוחלט להקים מוזיאון חוצות צנוע בממדיו, בתקווה להרחיב אותו בהמשך.
המתכונת המצומצמת של מוזיאון החוצות מתמקדת בבית הערבי, ביתה הנטוש של משפחת עלמי, שנמלטה במהלך מלחמת העצמאות ב-1948. חברי הקיבוץ מכנים אותו "הבית הערבי". מעטים, ויעקב בראשם, מתעקשים לקרוא לו "בית עלמי", לזכר המשפחה שהתגוררה בו. ב-1949, כשהוקם גחלת היה בית עָלָמי המבנה הבנוי היחיד בשטח היישוב, ומאז ואילך שימש למטרות מרכזיות: חדר האוכל, בית התינוקות, המרפאה ועוד. הבית ניצב בראש גבעה, שממנה נשקף נוף מרהיב אל הים. חברי הקיבוץ גרו באוהלים למרגלותיו, ובצידו השני של המדרון הוקם אזור המשק: הרפת, הלולים, המוסך והתעשייה. עם השנים התחלפו תפקידיו של הבית. היו בו סדנאות מלאכה - נגריה, סנדלריה, מזכירות הקיבוץ ומשרדיו ועוד. בתפקידו האחרון היה דיסקוטק, וקירותיו עוטרו בציורים פסיכדליים.
איכות הבנייה הירודה, היעדר יסודות, והקִרבה לים האיצו את הזדקנותו של הבית. כיום התקרות מאיימות להתמוטט והכניסה אסורה מטעמי בטיחות. הוא משמש בעיקר כתפאורה: בו ובסביבותיו מצלמים סרטים קצרים לחגי הקיבוץ, וזוגות ביום חתונתם באים מיישובי הסביבה להצטלם לידו. זהו בניין לשימור, אך עלות השיפוץ גבוהה ולא אפשרית בתקציב החונק של גחלת כיום. המוזיאון הוצב ברחבה החיצונית של הבית. הוא כולל דגם של חצר הקיבוץ בימיו הראשונים ותמונות מכמה אירועים שהתרחשו בבית. במרבית התמונות מופיעים בני הגרעין הרומני.
המוזיאון הושלם מעט אחרי חגיגות השישים הרשמיות של הקיבוץ והוחלט לחנוך אותו בטקס נפרד. יעקב כינס צוות לעיצוב אירוע הפתיחה. הוחלט כי מרכזו יהיה שחזור טקס העלייה על הקרקע של הקיבוץ, שיוצג באותו מקום שבו התרחש לפני שישים שנה, בחזית הבית הערבי. יעקב גם ראה באירוע זה זמן מתאים להזמנת הרומנים (שרבים מהם כבר אינם בין החיים) ובני משפחותיהם ל"סולחה". הם הוזמנו להשתתף בטקס ולאחריו, להשתתף בשיחה עם ותיקי הקיבוץ במועדון לחבר.
כשבועיים לפני הטקס פרסם יעקב בעלון את תוכנית חנוכת המוזיאון:
לחברים שלום רב.
בהמשך אירועי חג השישים אנו עומדים לקיים ביום שבת ה-7 במרץ שני אירועים צמודים: אירוע ראשון הוא שחזור מעמד העלייה על הקרקע, שבמקור התקיים בט"ו בשבט, ה-14 בפברואר 1949. אירוע זה יתקיים ליד המרפסת הדרומית של בית עלמי ובו נשחזר, עם טיפה הומור, את הנפת הסיסמא המפורסמת "עוד בית לעם, עוד משמר לגבול, עוד דגל אדום בדרך לסואץ". קיבוץ גחלת עמד אז בשלהי פילוג פוליטי קשה שבמהלכו נפרדו מהקיבוץ מרבית החברים שהאמינו אז בדרכה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הסיסמא הנ"ל משקפת במידה מסוימת את ההשפעה הקומוניסטית של אותם ימים.
[...]
האירוע השני יתרחש לאחר מופע העלייה על הקרקע, שאז ייפתח רשמית מוזיאון החוצות משני צידי בית עלמי. בתצוגה נראה את קיבוצנו בימיו הראשונים, כאשר עיקר המגורים והפעילות התרחשו בבית זה עצמו.
אוסיף עוד זאת: הזמנו לאירוע קבוצה ממייסדי וותיקי הקיבוץ, חברי הגרעין הרומני. אנו מקווים שהביקור יעלה בהם זיכרונות ואנו מקווים שחברינו יקבלום במאור פנים.
בתקווה להמשך הנאה מאירועי שנת השישים.
יעקב
סיפור העלייה על הקרקע מוכר לרבים מחברי הקיבוץ, ודאי למבוגרים שבהם. יחד עם זאת, אוכלוסיית גחלת התגוונה עם השנים וכבר כוללת חברים רבים שלא התחנכו על ברכי אגדות המקום. על אלה נוספו זה מכבר תושבים שאינם חברי קיבוץ השוכרים דירות בקיבוץ ומהווים חלק חשוב מהקהילה, ותושבי השכונה הקהילתית המתחילה להתרחב. יעקב מבקש להכין את אנשי הקיבוץ לטקס: ידע מוקדם על האירוע ההיסטורי הכרחי להבנת שִחזורו.
נשוב לטקס. הקהל כבר תופס את מקומו.
בתסריט שקיבלתי אחרי המופע כתוב: "לוקיישן: מרפסת הבית הערבי. בצד הבית זוג שמתכונן להגיע מרחובות לטקס העלייה לקרקע. הקהל הקיבוצי מייצג את הקהל בטקס העלייה המקורי".
המופע נפתח בסצנה המתארת את זאב ובלהה בביתם ברחובות, כשהם מתכוננים לנסיעה לטקס העומד להתקיים בגחלת. בדו־שיח ביניהם עולה הקונפליקט שהתגלע בין חברי הגרעין ומעיב על יום חגם. הציטוטים להלן הם מתוך טקסט המופע:
זאב: אח, איזו התרגשות! היית מאמינה, בלהה? הגחלת - הניצולים האחרונים ששרדו מהמלחמה, יקימו קיבוץ חלוצי על אדמת ארץ ישראל. זהו חלום שמתגשם. שמעי נא, שמעתי את משה ושוצה מתווכחים היום בחדר האוכל.
בלהה: על מה כבר יש להתווכח? למה להתווכח לפני יום חג שכזה?
זאב: הו, בלהה, על אידיאולוגיה יש הרבה מה להתווכח... זה לגבי השלט שייתלה בטקס העלייה לקרקע. אנחנו הקומוניסטים רוצים משהו אחד והשמוצניקים לא מוכנים בשום אופן לנוסח הזה.
בלהה: אני בטוחה שנגיע לפשרה, הרי זה יום חגנו, יום עלייתנו לקרקע, סוף־סוף מתגשם החלום.
הסצנה המרכזית מתרחשת במרפסת הכניסה לבית הערבי, שם נערך הטקס המקורי ב-1949. על המרפסת שתי נשים: בלהה ויהודית. הן פורשׂות מפה על השולחן ומשוחחות ביניהן. אנשים נוספים מתקבצים במרפסת ומתנהל ביניהם ויכוח.
זאב (לקהל): מיד מתחילים בטקס. אנחנו רק מסדירים פה איזה עניין.
(ממשיך הוויכוח הסגור, בהדרגה הוויכוח נפתח לקהל, הקהל הופך שותף).
בלהה: נו, מתחילים בטקס או לא?
משה: הטקס לא יתחיל עד שהשלט הזה לא יורד משם (מצביע על השלט, בד לבן שעליו כתוב באדום "עוד בית לעם, עוד משמר לגבול, עוד דגל אדום בדרך לסואץ")... לא נסכים לשלט שכתוב עליו "עוד דגל אדום בדרך לסואץ". פה זה לא רוסיה ואנחנו לא בצבא האדום!
יהודית: משה צודק. אנחנו לא עמדה קדמית של רוסיה. פה זה קיבוץ של השומר הצעיר. (פונה לקהל) נכון חברים? מי מסכים איתי? יש למחוק את המשפט הזה מהשלט!
(הקהל משתף פעולה ומריע לה).
משה (לקהל): קדימה חברים, להריע! לא נסכים להשתלטות הקומוניסטית, אנחנו לא בדרך לסואץ! (מתחיל לעלות על סולם כדי להוריד את השלט. זאב ובלהה מנסים להוריד את משה).
זאב: תרד משם מיד! מה איתכם חברים, שכחתם את צו התנועה? שכחתם את חברינו הקומוניסטים שנעצרו ואף קיפחו חייהם ברומניה?
בלהה (בצעקה, זאב מצטרף אליה): "עוד בית לעם! עוד משמר לגבול! עוד דגל אדום בדרך לסואץ!"
(סוחפים את הקהל למחוא עימם כפיים).
קומוניסט נוסף: קדימה חברים, תמכו בנו! או מהפכה עולמית, או כלום.
(מתפתח ויכוח קולני בין שני המחנות, כולל מאבק על הסולם, עד שהחברות נעמדות ביניהם ומפרידות. מורידות אותם מהסולם).
יהודית: טוב חברים. חברים, חושבתני כי נסחפנו. יום חג הוא לנו, באנו היום להכריז על הקמת קיבוצנו גחלת, חלום אליו נכספנו מזה שנים. אין זמן לריב, זהו זמן לבנות.
בלהה: יתכן והחברה יהודית צודקת. הבה נגיע לפשרה. היום אנו תוקעים יתד ראשונה בקרקע! הבה נזכור יום זה לדורות.
יהודית: נמחוק מהשלט את המילה סואץ, עוד דגל אדום בדרך זה מספק!!!
זאב: בשום אופן לא! מהפכה עולמית, לכך נתחייבנו. על גופתנו המתה.
יהודית: נו באמת. תתפשרו, ואם לא, טקס העלייה לקרקע מבוטל.
בלהה: אין ברירה, זאב, חייבים להתפשר.
משה: אתם יכולים ללכת לסואץ, אבל בלעדינו.
(קול מהקהל): קדימה חברים בואו נחליט. זה בסך הכול שלט!
יהודית (פונה לקהל): טוב חברים, מי בעד למחוק את המילה סואץ? (הקהל מצביע ברוב קולות) ובכן, ברוב קולות הוחלט למחוק.
זאב: אתם הורסים את הקיבוץ, אבל נתדיין על זה אחר כך.
(משה עולה על הסולם ומוחק את המילה סואץ. בלהה וזאב עומדים שפופי ראש).
המחלוקת המתוארת הייתה באותן שנים נושא כאוב בקיבוצים רבים. לאורך שנות ה-50 החריפו עימותים על רקע אידיאולוגי, כשבמרכזם מידת התמיכה בברית המועצות, והביאו לפילוג של התנועות הקיבוציות, ובמקרים קיצוניים של הקיבוצים עצמם.
ההסכמה שהושגה באירוע העלייה על הקרקע של גחלת הינה סמלית בעיקרה, אך היא מנבאת את הבאות. ויכוחים אידיאולוגיים בנושאים שונים הם לחם חוקו של הקיבוץ - כל קיבוץ, ומלווים אותו מרגע הקמתו וגם בימינו אנו. נושאי הוויכוח משתנים לאורך השנים: בשנות ה-50 הייתה זו ההזדהות המפלגתית; בשנות ה-70 - הכנסת פועלים שכירים למשק הקיבוצי; בשנות ה-80 - הלינה המשותפת, ובראשית שנות האלפיים סוער הוויכוח שבין מצדדי הקיבוץ השיתופי לבין המעוניינים בהפרטות ובשכר דיפרנציאלי. מאז ומתמיד מלווים הוויכוחים ברגשות עזים, כיוון שחלק מהחברים סבור שמדובר בחורבן הקיבוץ, ואחרים רואים בשינוי תנאי הכרחי לקיומו. ממש כמו בשחזור טקס העלייה על הקרקע, גם כיום הדרך להכריע היא תהליך דמוקרטי. בגחלת נשמרים עד היום דמוקרטיה ישירה ושיתוף כלל החברים בקבלת ההחלטות. הוויכוחים מתנהלים מתוך ניסיון להגיע להסכמות ולהכיל דעות מנוגדות, אולי כלקח מתוצאות המאבק של אנשי שומריה ברומנים.
המופע מגיע לשיאו עם הקראת נאום המבוסס על הנאום שהוקרא בטקס המקורי תוך קיצור מתבקש:
בלהה: אני מזמינה את החבר זאב לשאת את דברינו עם עלייתנו לקרקע.
(עולה השחקן המשחק את זאב ומתחיל בנאום).
זאב (השחקן): היום ט"ו ימים בחודש שבט תש"ט, 14 בפברואר 1949. שנה שנייה לגאולת המולדת. קיבוץ גחלת עולה להתיישבות. היום הגדול לו נכספנו מאז, לו ציפינו בכל מאודנו, הנהו! בטבע שופע אור וחדווה התכנס המחנה. חג בשדה. באחו. בליבנו אושר וגיל.
מצטרף זאב האמיתי וקורא יחד עם "זאב השחקן" בשני קולות: לאילנות ראש השנה היום. אך לנו זהו ראש הימים לחיים חדשים. מגילתנו מגילה דואבת, ספוגת דם ודמעות. עולם וחיים שנהרסו, עולם שמוקם מחדש, חיים שמלבלבים שוב.
(ממשיך זאב האמיתי לבד): עם השחרור היינו כחולמים, הגחלת שנותרה. קראנו לעצמנו שם: גחלת. ניצולים אחרונים לתופת. בונים אנו את ביתנו על חורבן ביתם של עמלים ערבים, עובדה זו מאפילה על שמחתנו. אך לא גנזנו את רעיונותינו הנעלים, נשמור עליהם ונטפח אותם. כיום מניחים אנו את היסוד לביתנו. יהיה זה בית נאמן לחבר ולעולה, בית לאבא ולאמא באשר הם עוד חיים, בית לילדינו הפעוטים.
משכן חדש הוקם היום במחנותיך ישראל - קיבוץ גחלת עלה לקרקע!
בתום הנאום פוצחים יעקב וחבורת זמרים בשירת "שורו הביטו וראו". הקהל מצטרף. בסיום מתנגנת מוזיקת ריקודי עם ושחקני המופע פותחים מעגל ריקוד ומזמינים את הקהל. עד מהרה מתפתחת במקום הרקדה בניצוחו של דריו, רכז התרבות הבלתי נלאה של הקיבוץ. עם דעיכת הריקודים מזמין יעקב את הקהל לצפות בתמונות מוזיאון החוצות הנמצאות בצידו השני של בית עלמי.
הנאום מלא הפתוס שנישא בטקס ההקמה של גחלת וכמוהו גם בשחזור הטקס, משלב את שני הנרטיבים הגדולים בעידן הקמת הקיבוצים: הראשון, הנרטיב הציוני - סיפור תקומת ישראל בארצו - הרואה בקיבוץ את חוד החנית של מפעל יישוב הארץ והקמת המדינה; הנרטיב השני הוא הקומוניסטי־סוציאליסטי, שבו הקיבוץ הוא עוד דגל בדרך למהפכה העולמית ולהקמת חברה על־מעמדית, ומכאן אופיו השיתופי. ב-2009, שבה נערך טקס השחזור, שני נרטיבים אלו נראים כאילו אבד עליהם הכלח. אנשי הקיבוץ כבר אינם רואים עצמם כחלוצי המפעל הציוני או כישות מהפכנית סוציאליסטית. אולם השתתפותו הפעילה של הקהל במהלך הטקס מעידה על הזדהות רבה וסוחפת עם סיפור הקיבוץ. חוה מסכמת את האירוע בעלון הקיבוץ:
גדול מהחיים - שיחזור העלייה על הקרקע של גחלת בשנת 1949
בצורה הכי פשוטה, אמיתית ומבטאת את רוח התקופה הצלחתם לרגש את כולנו. על אירוע כזה אומרים - גדול מהחיים!!!
הקהל הרב שהסתופף במקום, צעירים וותיקים ואפילו אנשים שלא חיו מעולם בגחלת, הרגישו תחושת הזדהות שסחפה את כולנו.
[...] גם מזג האוויר הסגרירי שהפחיד את המארגנים בתחילה פן יפגע באירוע, לא רק שלא פגם, נהפוך הוא, הוסיף אוירה אותנטית, והדגלים התנופפו ברוח. ההצגה של הצעירים המוכשרים אחד אחת, בבימוייה של ניצן הייתה מקסימה, מצחיקה ומרגשת. והריקודים בהנחייתו של דריו החזירו אותנו ל"ימים אחרים". המיצָגים, תמונות במוזיאון מאותה תקופה היו מרגשים.
בשם כל הקיבוץ
תודה לכם על חוויה מיוחדת זו.
מיקומו של האירוע, שחזור התפאורה של הטקס המקורי, הנאום שנלקח מארכיון הקיבוץ, הלבוש התקופתי וצירוף זאב, שאת דמותו מגלם שחקן צעיר עם זאב האמיתי והקשיש, יצרו עירוב תחומים בין עבר להווה. כך עושות גם התמונות, המציגות את הבבואה ההיסטורית של המקומות שבהם הוצבו. עבר והווה נשזרים זה בזה ומותכים זה לתוך זה ביום חגו של הקיבוץ.
* * *
הזמן בקיבוץ מתעתע: עבר מפואר, הווה מורכב ועתיד לוט בערפל מעורבים זה בזה. לא הזמן בלבד מתעתע בקיבוץ. בחיי הקיבוץ מתמזגים היבטים רבים הנדמים כמנוגדים: הפרטי והציבורי, היחיד והיחד, ההפרטה והשיתוף. יכולת זו למזג בין מה שנראה כניגודים מסקרנת ביותר, וכמוה גם יכולתו של הקיבוץ להשתנות ללא הרף ועדיין להישאר במידה רבה אותו הדבר. בספר אני מסכמת ניסיון לרדת לעומק חיי היומיום של הקיבוץ כדי להבין כיצד הוא פועל ומתרחש. המסע יתחיל בשבילים המובילים אל חדר האוכל, יעבור דרך ישיבות ועדות, עיון בתקנונים, סיור בין מדפי הבגדים ב"קומונה", בבריכת השחייה ובחגי הקיבוץ. תכליתו לאפשר מתן תשובה לשאלה איך עושים כיום קיבוץ? כיצד נבנית קהילה חברתית ייחודית ומורכבת דרך עשייה יומיומית?
בטרם נצא למסע נתעכב מעט לבירור ההקשר ההיסטורי, התיאורטי והמתודולוגי.
