פרולוג


היו שלושה דברים שמתיאס וסיליאס אהב בחיים. את זוהר השמים כשהשמש שוקעת באופק, שוטפת את העולם בפסים של זהב, את המדינה שבעוד שבוע ישלוט בה, ונשים – אך לעולם לא אותה אישה לאורך זמן, ולעולם לא עם ציפייה ליותר מסקס.
הרוח נשבה פנימה לחדר המלון, מנופפת בבד הווילון השקוף, ולרגע הוא בהה בתנועת הווילון, ביופיו של הרגע הקצר הזה.
בבוקר הוא ייעלם והיא תהיה זיכרון – רוח רפאים בחיים האלה. בבוקר הוא יטוס חזרה לטולמירוס לקראת ייעודו.
הוא לא הגיע לניו-יורק מסיבה זו. הוא לא התכוון לפגוש אותה. הוא לא התכוון לפתות בתולה – זה לא היה דפוס הפעולה הרגיל שלו. לא כשהוא לא היה יכול להציע שום מידה של קביעות תמורת מתנה כזו.
לא, מתיאס העדיף נשים מנוסות, מאהבות שהכירו את דרכי העולם, שהבינו שלאדם כמו מתיאס אין לב להציע ושום עתיד שהוא יכול לספק.
יום אחד הוא יתחתן, אך כלתו תהיה בחירה פוליטית, מלכה שתהיה שווה לו כמלך, שַליטה שתשב לצידו ותפקח על ממלכותו.
אולם עד אז הייתה רק פרנקי, והיה הלילה הזה.
היא העבירה את קצות אצבעותיה על גבו, ציפורניה חופרות בו, והוא איבד את עצמו בתוכה, צולל לתוכה, לוקח את מתיקותה כשהיא זועקת אל הערב הניו-יורקי הנעים.
"מאט." היא השתמשה בגרסה המקוצרת של שמו – זה היה חידוש לפגוש אישה שלא ידעה מי הוא, שלא ידעה שהוא יורש העצר של מדינה אירופאית רבת עוצמה, שהוא עשיר יותר מקורח ושהוא עומד להיות מלך. 'מאט' היה פשוט יותר, 'מאט' היה קל יותר להגות, אך בקרוב זה ייגמר. מכיוון שכשליט טולמירוס הוא יהיה מוכרח לנטוש את אהבתו לנשים ולסקס ולהקדיש את חייו לדרישות המלוכה.
בעוד שבעה ימים הוא יהיה מלך.
בעוד שבעה ימים הוא יחזור לטולמירוס, למדינה שלו. אך לעת עתה הוא כאן, עם אישה שלא יודעת דבר על חייו, על עמו, על חובותיו.
"זה מושלם," היא נאנקה, קישתה את גבה כך ששני שדיה החצופים נדחפו למעלה, והוא הסיט הצידה את אשמתו על ההונאה זו, את האשמה על שלקח אישה צעירה תמימה למיטה להנאתו האישית, למלא את צרכיו שלו, בידיעה שזה לעולם לא יוכל להיות יותר מזה.
גם היא לא רצתה סיבוכים. לא היו חילוקי דעות בעניין זה ‒ סוף השבוע הזה ולא יותר. אבל היה לו ברור שהוא ניצל אותה. הוא ניצל אותה כדי למרוד, בפעם האחרונה. הוא ניצל אותה כדי להתחמק מהאמת הבלתי נמנעת של מעמדו, למשך לילה אחד נוסף. הוא ניצל אותה מכיוון שכאן, ברגע זה, לשכב עם פרנקי גרם לו להרגיש אנושי ואפילו קצת לא מלכותי.
הוא לקח את אחד משדיה לפיו וגלגל את לשונו מעל הפטמה ההדוקה. היא תפחה בפיו, נואשת למגעו, לכיבושו, והוא ננעץ עמוק לתוכה ותהה אם יש אישה כה מושלמת לגבר.
אצבעותיו התהדקו בשערה הבלונדיני, המשיי והארוך, והוא משך את ראשה למעלה, לתבוע את שפתיה, לנשק אותה עד שהיא ייבבה תחתיו וכל גופה היה לפקודתו.
כוח גאה בתוכו לתחושות שהרגיש, אך עוצמת הכוח לא דמתה למה שיידרש ממנו בקרוב כשליט.
למען ארצו ולמען עמו הוא יפנה עורף לתענוגות כאלה, לנשים כמו פרנקי, והוא יהיה מלך.
אבל עדין לא.
למשך כמה שעות אחרונות הוא יהיה רק מאט, ופרנקי תהיה שלו.


1
כעבור שלוש שנים


ניו-יורק זהרה כמו דיורמה יפה ‒ גורדי השחקים, האורות הבוהקים ורעש רכבת התחתית המשתק. הוא בהה לעבר העיר הנוצצת ממרפסת הפנטהאוז במנהטן, סופג את האווירה ומכריח את עצמו לא להיזכר בפעם האחרונה שבה היה באותו מצב בדיוק.
הוא הכריח את עיניו להישאר בכיוון ההפוך מבית הספר לאומנויות, ובהחלט לא להרשות לעצמו לזכור את האישה המקסימה שכישפה אותו.
האישה שהעניקה לו את תמימותה, נתנה לו את גופה והטמיעה במוחו משהו משל עצמה.
בתוכו הוא גנח, שמה הפך ללחישה בגופו, וגם לקללה מכיוון שאסור היה לו לחשוב עליה כלל, קל וחומר לזכור כל מה שקשור בה.
לא כשהאירוסים שלו יהפכו לרשמיים תוך חודש. לא כאשר חובתו לארצו קראה לו בקולי קולות. אז זה היה שבוע אחד לפני הכתרתו למלך, ועכשיו הוא היה במרחק שבועות ספורים לפני נישואיו.
מדינת טולמירוס חיכתה בקוצר רוח שהמלך שלה יינשא סוף סוף ויביא יורש ‒ יורש שיבטיח יציבות וביטחון לאומה המשגשגת. כל העול הזה רבץ על כתפיו של מתיאס, בדיוק כפי שרבץ אז. עד לאחרונה הוא ניסה להימלט מגורל זה ככל שהיה יכול. הוריו מתו כשהיה רק נער, והרעיון להינשא, ללדת את ילדיו שלו כאילו יכול היה לשחזר בקלות כל כך את מה שאיבד, לחץ על חזהו כמו משקולת אבן.
אבל היה צורך בכך. זה היה הכרחי. ארצו דרשה יורש, והוא נזקק לאישה. אישה מתאימה, כמו אחת הנשים שעוזרו סינן עבורו. אישה שתהיה תרבותית, מלוטשת וראויה.
עיניו נעצמו ושם היא הייתה: פרנקי. פרנקי כפי שהייתה באותו אחר הצוהריים כשנפגשו ‒ בגדיה ססגוניים, שערה אסוף לקוקו, חיוכה מדבק. בטנו התכווצה.
אשתו, מלכתו, לא תהיה דומה כלל לפרנקי.
מה שחלקו ביניהם היה מעבר להיגיון ולתבונה. זה היה רומן שטלטל אותו עד ליסוד משום שאחרי שעות ספורות בלבד הוא ידע שהוא בסכנה שישכח את כל חובותיו לעמו אם הוא יהיה זמן נוסף עם האישה הזאת. היא הייתה כמו איזו סירנה שיצאה מהים ומשכה אותו אל סכנה לא ידועה.
וכך הוא עשה את מה שידע הכי טוב לעשות: הוא סגר את ליבו, דחף את רגשותיו עמוק פנימה ועזב אותה מבלי להביט לאחור.
אבל עכשיו, בניו-יורק, הוא מצא את עצמו חושב עליה למרות שאימן את עצמו לא לעשות זאת. אומנם הוא לא היה יכול לשלוט בחלומותיו, אך מוחו הער היה ממושמע כמו האיש עצמו, והוא לא ראה טעם להתעכב על העבר, ובמיוחד לא על אירוע כה קצר.
אך היא הייתה בעיר הזאת, בכל מקום שהביט אליו – באורות שנצצו כמו עומק עיניה, באלגנטיות של גורדי השחקים שהיו גבוהים בעוד שהיא הייתה נמוכה, בקשב החד, בבהירות מלאת החיים ‒ והוא תהה איך זה יהיה לראות אותה רק פעם אחת נוספת. סתם מתוך סקרנות.
הוא היה מלך כעת, לא הגבר שהיה כשהם שכבו. אך צרכיו ותשוקותיו לא השתנו. הוא הביט בעיר וההחלטה לפוגשה שוב גמלה בליבו.
איזה נזק יכול לקרות מצלילה אל זיכרונות העבר רק ללילה אחד?


"התאורה מושלמת," התלהבה פרנקי והעיפה מבט בעיני האומן שלה אל קירות הגלריה במרכז העיר. התערוכה הייתה מתוכננת למחר. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלה לוודא שהכול יהיה כפי שרצתה.
שבריר של התרגשות חלף בגבה.
במשך שנים היא נאבקה להצליח. לבסס את עצמך כאומן לא היה דבר קל, וכל אגורה שהרוויחה הושקעה בניסיון לשמור על גג מעל לראשה. זה היה דבר אחד להיות אומן מורעב כשאתה ציפור דרור – הייתה בזה אפילו מידה של רומנטיקה.
אבל המציאות הייתה מהנה הרבה פחות, במיוחד עם ילד בן שנתיים וחצי שצריך לדאוג לו וערימת גבוהה של חשבונות לתשלום.
אבל התערוכה הזאת...
זה יכול להיות השינוי הגדול שחיכתה לו.
שני עיתונים גדולים כבר שלחו את הסוקרים שלהם לסקירת טרום-תערוכה, וערב הפתיחה פורסם ברחבי העיר. היא החזיקה אצבעות שסוף סוף תזכה בפריצה גדולה כאומנית ניו-יורקית.
"חשבתי להשתמש כאן בזרקורים קטנים." צ'ארלס הנהן לעבר כמה מהנופים האהובים עליה – שמש זורחת מעל האוקיינוסים, אבל הכול צויר במריחות צבע מעל לנייר כדי ליצור ציור מופשט של עלות השחר. פרנקי אהבה את הרעיון שכל תמונה יכולה להתפרש אחרת על ידי הצופה. היא גם האמינה שכל יום יכול להיות מה שאתה עושה ממנו.
"אני אוהבת את מה שבחרת," מחתה, צמרמורת נוספת עולה בעמוד שדרתה. כל גופה היה סבך של עצבים – והיא אמרה לעצמה שזה בגלל החשיפה. לא החשיפה התקשורתית, אלא החשיפה של עצמה. כל מחשבה, חלום אבוד, משאלה, פחד או תחושה נראו על הבדים האלה. אפילו הציור של ליאו, עם תלתליו השחורים המהממים, עיניו האפורות, שהיו כה נוצצות עד שהיו כמעט כסופות, וריסיו שהתעגלו בצורה פראית. הוא היה אהבתה הקטנה, ליבה ונפשה, ודמותו הייתה תלויה כעת על קירות הגלריה הזו, מחכה להיראות, כך קיוותה, על ידי אלפי צופים.
"הדלת," מלמל צ'ארלס בהתנצלות בתגובה לצליל שפרנקי אפילו לא הבחינה בו. היא התקרבה לציור של ליאו שציירה בסתיו האחרון.
הוא צחק ואסף עלים מהמדרכה והשליך אותם באוויר עם כל ההתלהבות שילד בן שנתיים יכול היה לגייס, וכשהם נפלו לאדמה הוא צפה בהתקדמותם לפני שהתכופף ואסף מבחר חדש של עלים בידיו השמנמנות.
אושרו היה כה אופורי שהיא הייתה חייבת ללכוד אותו על הבד. אז היא צילמה מאות תמונות מזוויות שונות, ואז עבדה עד שעות הלילה המאוחרות.
והיא עשתה את מה שעשתה הכי טוב: היא לקחה אפקט של מצב רוח, פרוסה מרגע בחיים, והעלתה אותה על הבד. היא יצרה סוד חזותי כדי לחלוק עם הצופה, אך רק כל עוד הוא הביט בעבודתה. זה היה רגע בחיים, רגע מחייה, ועכשיו זו הייתה אומנות.
"הפתיחה מחר בערב, אדוני, אבל אם תרצה להעיף מבט קצר באוסף..."
"אני רוצה."
שתי מילים שנאמרו מאחורי גבה בקול עמוק ומוכר כל כך.
הצמרמורת שחלפה עתה בגופה הייתה בעלת אופי שונה. זו לא הייתה צמרמורת של חרדה, וגם לא של ציפייה משמחת, זו הייתה הכרה מיידית, רטט של זיכרון וחבטות כאב עמומות של אובדן.
היא הסתובבה לאט, כאילו זה יכול איכשהו לשנות את המציאות שהיא ידעה שתמצא. אך כשהביטה בצ'ארלס ואז באיש שלצידו, כל עולמה התנפץ בבת אחת.
מאט.
זה היה הוא.
והכול חזר אליה – איך התעוררה וגילתה שהוא נעלם, שום הוכחה אפילו שישן במיטה איתה, לא פתק, כלום. בלי דרך ליצור איתו קשר, שום דבר שלא יזכיר לה אותו, מלבד התחושה המוזרה של גופה לאחר התעלסותם והרצון להרגיש תחושה זו שוב ושוב.
"שלום, פרנסס," הוא אמר, עיניו בדיוק כפי שזכרה, בדיוק כמו של ליאו. כמה חלומות בילתה בציור העיניים האלה? מערבבת בדיוק את הגוונים הנכונים של כסף, אפור וכתמי לבן, קרוב לקשתית העין. הריסים השחורים המרהיבים העסיקו את מוחה האומנותי. איך להעביר אותם לבד מבלי שייראו מוגזמים? הם היו כה סמיכים ומבריקים שאיש לא יאמין שהם קיימים באמת.
עברו שלוש שנים מאז שפרנקי ראתה את האיש הזה, אך באדיבותם של חלומותיה היא זכרה אותו במדויק כאילו נפגשו רק יום קודם.
הו, כמה רצתה לגרור את עיניה במורד גופו, להתענג על כל סנטימטר ממנו, להיזכר בעוצמת גופו, בעדינות הסותרת שהפגין כשלקח את גופה בפעם הראשונה, כשהחזיק אותה בזרועותיו והסיר את שרידי תמימותה. כמה רצתה להיכנע לפיתוי לטרוף אותו ברעב במבטה.
במאמצים הגדולים ביותר היא שילבה את זרועותיה על חזה והותירה את מבטה על פניו. פנים שהתבוננו בה באותה אינטנסיביות שהיא התבוננה בו.
"מאט," מלמלה, גאה עד מאוד שקולה נשמע יציב וקר. "אתה מחפש יצירות אומנות?"
נדמה היה שמשהו פועם ביניהם. מקור של כוח שפרנקי דחקה הצידה.
"את מוכנה להראות לי את העבודה שלך?" הוא השיב, וזו לא הייתה תשובה. זו הייתה הזמנה שהייתה טמונה בה סכנה. באיחור נזכרה שהציור של בנם היה תלוי על הקיר מאחוריהם, ואם הוא יביט מעט שמאלה או ימינה, הוא יראה בבירור את ההוכחה לסוף השבוע שלהם ביחד.
"בסדר," הסכימה, מעט בבהילות, נעה עמוק יותר אל הגלריה, לעבר אגף אחר. "אבל יש לי רק כמה דקות."
בשלב זה היא ראתה מזווית עינה את צ'ארלס מקמט את מצחו. לא פלא שהוא היה מבולבל. מבלי לדעת דבר על מאט, היה ברור שיש לו מספיק כסף לקנות את כל הציורים בו במקום. ממידת התאמת חליפתו לזוהר נעליו, ברור היה שזה איש שחי בנוחות רבה מאוד. בנסיבות רגילות היא לא הייתה חולמת לדחות משקיע פוטנציאלי בעבודתה.
אבל מאט?
מאט שפרץ אל עולמה, פיתה אותה ללא מאמץ, זכה בה ונעלם שוב, באותה מהירות. הוא היה סכנה, והיא לא תבלה עם האיש הזה יותר זמן מהמינימום האפשרי.
הוא אבי בנך. מצפונה התעורר לחיים והיא כמעט הפסיקה ללכת, כה אינטנסיבית הייתה ההכרה, הדחף המוסרי דקר בגופה.
"אחליף את מקומה כשמיס פרסטון תלך." ההצעה של צ'ארלס נשמעה מאחוריהם.
מאט הפסיק ללכת ופנה אל האיש האחר. "החברה של מיס פטרסון תספיק."
פרנקי ראתה את פניו של בעל הגלריה מאדימות ואהדה כלפיו עלתה בה. הגלריה של צ'ארלס לה-נו הייתה ידוע בניו-יורק, והוא היה רגיל ליחס של כבוד, אם לא למידה מסוימת של יראת כבוד.
לפטור אותו בצורה כזאת היה חוויה חדשה עבורו, ללא ספק.
"אני אקרא לך אם נהיה זקוקים לך," הציעה פרנקי, לרכך את המכה.
"בסדר גמור," צ'ארלס משך באפו, הסתובב ונעלם לכיוון החדרים שיובילו בסופו של דבר לדלת הכניסה.
"לא היית צריך להיות גס רוח כל כך," היא ענתה, רק שהפעם המילים נשמעו מתנשמות והדופק שלה דהר בתוכה. הם היו קרובים – במרחק של כמה מטרים זה מזה – והיא יכלה להריח אותו, היא יכלה לחוש בחמימותו. עורה עקצץ ושערות גופה סמרו.
תגובות שכבר מזמן חשבה שמתו התעוררו לחיים ודרשו התייחסות. אבל היא התעלמה מהן – לתחושות כאלה לא היה מקום כאן, או בכל מקום אחר. היא זקפה את סנטרה בהתרסה והביטה בו. "ועכשיו כשהוא הלך, אתה יכול להגיד לי מה בדיוק אתה עושה כאן. כי אני יודעת שזה לא כדי לקנות את אחד מהציורים שלי."


הוא הביט בה מבעד לעיניים חפויות. הזיכרון היה דבר מצחיק. הוא זכר אותה לפרטי פרטים לאורך השנים, אבל היו הבדלים עצומים עכשיו כשהוא עמד פנים אל פנים מול פרנקי פרסטון. דברים שמוחו לא מילא את החורים בזיכרונו, כך שהוא רצה לעצור אותה שלא תזוז ופשוט להסתכל.
היא נותרה האישה המסקרנת ביותר שראה אי פעם, זו שהצליחה להסיח את דעתו מהמוטל עליו, ובכל זאת לא היה דבר אחד במיוחד בה שהוא היה יכול לייחס לו את זה. זה היה הכול בה – מהעיניים שהיו חתוליות בצורתן וירוקות בדיוק כפי שזכר, האף הסולד בקצהו ופרץ הנמשים מעל גשרו, והשפתיים – דיו, השפתיים האלה.
ורודות ומלאות, כך שכאשר הוא מחץ את פיו אליהן שלוש שנים קודם לכן, הם נפשקו באנחה צרודה, נכנעו אליו, מקבלות אותו בברכה. גופו התקשה לזיכרון.
אז, לפני שנים, היא חזרה הביתה משיעור אומנות. בעודה סוחבת בד מגולגל בשק, לבשה מכנסי ג'ינס מלאים בצבע וחולצה לבנה פשוטה, שגם עליה נראו סימנים של עבודתה כאומנית. היא הייתה שקועה כל כך במחשבותיה, שהלכה הישר אליו, מורחת מנה של צבע, שגילה לאחר מכן שהיה כחול, על חליפתו.
הוא אהב אותה בבגדים האלה, כה נינוחה ורגועה.
עכשיו היא לבשה שמלה שחורה שירדה עד קרסוליה, בעלת שרוולים נפוחים שכיסו את כתפיה, ועם מחשוף שנפל בצורה מתסכלת אל חזה מבלי לחשוף אפילו שמץ מקימוריה הנדיבים שמתחת. היא נעלה סנדלי עור והוסיפה שרשרת צהובה. זה היה מראה אלגנטי יותר, אך עדיין כל כך מתאים לה.
כפי שהיא הייתה בראשו, בכל מקרה.
אבל האם לא היה סביר שהאישה שהוא שכב איתה לפני שלוש שנים הייתה יצירה שלו יותר מאשר אישה אמיתית בשר ודם? האם לא היה סביר שהוא יצר פנטזיה? כמה טוב היה יכול להיות להכיר אותה באמת, בהתחשב בכך שהם בילו זמן קצר כל כך ביחד?
"איך את יודעת," הוא אמר בקול איטי, "שאני לא כאן כדי לבצע רכישה?"
היא הצמידה את שפתיה זו לזו. הן נצבעו בגוון המרתק ביותר של ורוד כהה כאילו זללה דובדבנים והצבע שלהם הכתים את שפתיה.
"כי אתה לא מתעניין באומנות שלי."
הוא חשב על היצירה שבמשרדו, שקנה באמצעות סוחר כדי לרכוש מרחוק את הציור שפרנקי עבדה עליו ביום שבו נפגשו – וקימט את מצחו. "למה את אומרת את זה?"
רמז של צבע עלה בלחייה. "טוב, אני זוכרת בבירור כמה טוב שיחקת בי. להעמיד פנים שאתה מתעניין בעבודה שלי היה האופן ששיטית בי אז. לא אהיה טיפשה כזאת הפעם. אם כך, מה מביא אותך לגלריה, מאט?"
השימוש שלה בשם מאט מילא אותו בפרץ רגשות מבלבל; מצד אחד בושה על כך שאמר לה רק את שמו החלקי, כי זה בוודאי יוכיח שהוא התכוון להונות אותה כבר מאותו רגע ראשון. מצד שני, אחד מהתענוגות שהיא עוררה בזיכרונו כי אף אישה אחרת לא כינתה אותו כך. זה היה השם שלהם, זה היה שייך לסוף השבוע ההוא, והוא ישמע אותו משפתיה לנצח, קוראת לו בשיא תשוקתה.
הוא רצה אותה.
אפילו עכשיו, אחרי שלוש שנים, לאחר שעזב אותה, הוא בירך את עצמו על שעשה את הדבר הנכון. הוא היה חזק אל מול הפיתוי הבלתי נתפס, והוא עשה זאת למען ממלכתו.
אבל...
הו, כן. הוא רצה אותה.
כשהוא מתקרב מעט, מספיק כדי להיות מסוגל לתפוס רמז לבושם הווניל שלה, הוא דיבר, עיניו נחושות כשפגשו את עיניה.
"אני מתחתן. בקרוב."


נדמה היה שדבריו הגיעו לאוזניה ממרחק רב, כאילו צעק מבניין גבוה, ורצפת הגלריה התרוממה בפינה אחת כמו שטיח מנוער, מאיים להפיל אותה מעל רגליה.
אני מתחתן.
בטנה התהפכה עם מה שהיא אמרה לעצמה שהיה הקלה. משום שנישואיו פירושם שהיא הייתה בטוחה מפני הבזקי התשוקה שהלהיטו אותה, בטוחה מפני הצורך המטורף לחזור לבקר בעבר אפילו שהיה ברור שעדיף שהוא יישאר שם. איך היא מעיזה להרגיש ככה כשהוא עזב אותה מבלי שהייתה לו ההגינות להשאיר לפחות פתק?
"זה נחמד," היא אמרה, נשמעת לא כל כך ברורה ורגועה כמו שהייתה רוצה. "אם כך, אולי בכל זאת אתה רוצה ציור? מתנה לחתונה לאשתך?" היא סבה על עקביה ונעה עמוק יותר לגלריה. "יש לי כמה ציורי נוף מקסימים שציירתי במסצ'וסטס. יפים מאוד. רומנטיים." היא ליהגה, אבל לא יכלה לעצור את זה.
אני מתחתן. בקרוב. דבריו התרוצצו במוחה, מתקרבים לשולי התודעה שלה.
"אולי הציור הזה." היא החוותה לעבר ציור של אגם, מוקף בעצים על סף איבוד עלוותם, כתומים ובהירים, על רקע שמים כחולים ויפים. ליבה ניתר כשזכרה את היום, את פיסת החיים ההיא, כאשר לקחה את ליאו לחופשה הראשונה שלהם והם טיילו באזור פקסטון.
"פרנקי." קולו היה עמוק, ואף על פי שהוא דיבר בשקט, נשמעה בו פקודה טבעית, דחיפות פועמת שגרמה לה להסתובב אליו, ולעזאזל איתו – לזכור את הזמן שבילו ביחד טוב מדי, את איך שהוא גנח את שמה כשקבר את שפתיו בצווארה, ואז נמוך יותר, מקניט את פטמותיה בלשונו.
אך הוא היה קרוב יותר מכפי שציפתה, גופו הגדול ממש מאחוריה, על כן כשהסתובבה נגע גופה בגופו, וזה היה כאילו גופה הוטען באלף וולט.
היא בלעה את רוקה בחוזקה ואז לקחה צעד אחד לאחור, אך לא רחוק מדי. זה נתן לה מרווח נשימה, וכששאפה, הוא היה שם, ממלא את חושיה. הוא מתחתן!
"מה אתה עושה כאן?" היא לא טרחה להסתיר את הרגש שמאחורי השאלה. הוא היה חלק מהעבר שלה שלא היה טוב. הו, סוף השבוע עצמו היה נפלא, בוודאי, אבל להתעורר ולגלות שמאט נעלם בלי להגיד מילה? למצוא את עצמה בהיריון בלי דרך ליצור איתו קשר? המבוכה שחשה מהצורך לשכור בלש, שגם הוא לא הצליח למצוא כל זכר לאיש הזה?
"אני..." המילה נאמרה כשהוא חיקה את תנועתה, לוקח צעד אחד קדימה וסוגר את המרחק ביניהם. הבעת פניו הייתה מתוחה. פניו לבשו מסכה של חוסר שביעות רצון. תסכול וקוצר רוח הקרינו ממנו בגלים. "רציתי לראות אותך שוב לפני החתונה שלי."
היא לקחה רגע, נותנת לדבריו להתמקם במוחה, בוחנת אותם מכל הזויות. אבל זה לא היה הגיוני. "מדוע?"
נחיריו התרחבו, עיניו הצטמצמו. "חשבת פעם על הזמן שבילינו ביחד?"
ולפתע היא הבינה, וזעם ניפץ את עמוד שדרתה, עוצמתי ועז, על כן היא הסיטה את ראשה ממנו ונשכה קללה שאימה המאמצת בוודאי לא הייתה מאשרת.
"אתה צוחק עליי, מאט? אתה מתחתן ובאת לכאן כדי להעלות זיכרונות?" היא התרחקה ממנו אל תוך החדר, דופק ליבה דוהר.
הוא התבונן בה בעוצמה שכמעט גזלה ממנו את החמצן. אך היא כעסה, כעסה שהוא חשב שהוא יכול להופיע אחרי כל הזמן הזה ולשאול על אותו סוף שבוע ארור.
"או שרצית יותר מאשר להעלות זיכרונות. תגיד לי שלא הגעת לכאן לעוד סיבוב." היא דרשה, משלבת את זרועותיה על חזה, ואז הצטערה שעשתה זאת, כי עיניו צנחו למחשופה. הזעם דחף אותה להמשיך בהתקפה. "אתה בטח לא זקוק לסקס עד כדי כך שאתה צריך לדוג מאהבות מלפני שנים."
שריר פעם נמוך בלסתו כשהעלבון שלה היכה בו. ברור היה שמאט, לא-משנה-מה-שם-משפחתו, היה כולו זכר אלפא מצ'ואיסטי. הרמיזה שלה הרגיזה אותו. טוב, אז מה? לא היה לה אכפת כלל.
"ולא, אני לא חושבת על סוף השבוע ההוא," היא סיננה לפני שהוא הספיק להתערב. "מבחינתי, אתה רק עובר אורח בעברי, ואם הייתי יכולה לבטל את מה שקרה בינינו, הייתי עושה זאת," היא שיקרה, בטנה מתהפכת על הבגידה בבנם.
"אה, באמת?" הוא שאל חרש, מילים שהיו מסוכנות ומפתות גם יחד, המבטא הצרוד חריף ומפתה כמו שהיה שלוש שנים קודם לכן.
"כן, באמת." היא הביטה בו כדי להדגיש את עמדתה.
"אז את לא חושבת על איך שזה הרגיש כשנישקתי אותך כאן?" היא לחלוטין לא הייתה מוכנה למגע שלו – ליטוף קליל כנוצה של אצבעו על לסתה, נקודת הדופק שבה נגע עוברת לקצב קדחתני כפרפרים המסתערים על חזה.
"לא." המילה נאמרה בקול מעט לא יציב.
"או איך שאהבת שנגעתי בך כאן?" הוא הוריד את אצבעו כלפי מטה, לעבר המחשוף שלה, ואז נמוך יותר, לקימור העדין של שדה.
שאלוהים יעזור לה. הזיכרונות איימו למשוך אותה תחתיה, להטביע אותה בשלמותם, אפילו כשהאמת לגבי מצבה הייתה הרת אסון.
רק לרגע היא רצתה להיכנע לאותם זיכרונות. היא רצתה להעמיד פנים שאין להם בן משותף ושהם חזרו בזמן, לחדר המלון ההוא, רק הוא והיא, חסרי תודעה לעולם שבחוץ.
אבל זה יהיה חסר תועלת.
"אל תעשה זאת." היא הרחיקה את ידו והתרחקה ממנו, כעסה כמעט משתווה לתשוקתה. היא הרימה את ידיה למותניה, נשמה עמוקות, וייחלה שזה היה רמז קל ביותר לתשוקתה ושהוא הושפע מכך כמוה. "זה היה לפני שלוש שנים," היא לחשה. "אתה לא יכול פשוט להופיע אחרי כל הזמן הזה, אחרי שהתייאדת לאוויר."
הוא הביט בה בפנים שהיו אטומות מרגש, הבעתו כמסכה. "הייתי מוכרח לראות אותך."
ליבה התכווץ למשמע דבריו, לתחושה שאולי הוא לא הצליח לשכוח את הלילה שלהם ביחד. אלא שהוא עשה בדיוק את זה. הוא הלך משם מבלי להביט לאחור. הוא היה יכול להתקשר אליה בכל זמן בשלוש השנים האחרונות, אבל הוא לא עשה זאת. כלום.
"טוב, ראית אותי," היא אמרה בתקיפות. "ועכשיו אני חושבת שאתה צריך ללכת."
"את כועסת עליי."
"כן." היא אחזה במבטו, עיניה פגועות. "התעוררתי ואתה נעלמת! אתה לא חושב שיש לי זכות לכעוס?"
שריר התעוות בבסיס לסתו המרובעת. "סיכמנו שנבלה רק את סוף השבוע ביחד."
"כן, אבל זה לא היה אישור לכך שאתה יכול לחמוק באמצע הלילה."
עיניו הצטמצמו. "לא חמקתי." ואז, כאילו החזיר את עצמו לעניין, הוא שוב היה רגוע, פניו היהירים היו שוב אטומים. "היה עדיף לשנינו שהלכתי."
זה היה מוזר, באמת, איך הצליחה לשלוט שוב במזגה, להרגיע את כעסה כששוב הוא התפוצץ בתוכה, בורח מאחיזתה. "איך? איך היה עדיף לי שנעלמת כך?" היא דרשה, קולה מורם, פניה חיוורים.
הוא נאנח כאילו היא הייתה פעוטה סוררת, וקוצר רוחו הגיע לנקודת רתיחה. "חיי מורכבים." הוא אמר בלי להתנצל, טון קולו רגוע ותקיף ולא מציע שום רמז למה שבאמת הניע את עזיבתו. "סוף השבוע היה סטייה. במבט לאחור, לא הייתי צריך לתת לזה לקרות. לא הייתה לי שום סיבה להיות מעורב בקשר עם מישהי כמוך."
"מישהי כמוני?" חזרה, בקול שקט באופן מטעה כשבתוכה זעקה מרוגז. "אבל זה היה בסדר לשכב עם מישהי כמוני?"
"את לא מבינה," הוא אמר ונענע את ראשו. "וזו אשמתי."
הוא דיבר באיטיות, בזהירות, כאילו כדי שהיא לא תבין. "רציתי אותך ברגע שראיתי אותך, פרנקי, אבל ידעתי שזה לעולם לא יוכל להיות יותר מסוף השבוע ההוא. אני מאמין שהייתי גלוי לגבי זה. מצטער אם ציפית ממני ליותר." הוא התקרב אבל היא זעפה, והוא עצר. "יש ציפיות ממני, ציפיות למי שאנשא, ואת לא סוג הכלה שאוכל להינשא לה, לעולם."
היא התנשפה בזעם. "לא רציתי להתחתן איתך! רק רציתי את ההגינות להיפרד מהגבר שאיבדתי לו את בתוליי. כשחמקת מהסוויטה במלון, עצרת לחשוב מה אני אחשוב?"
היה לה סיפוק קל ביותר לראות משהו כמו חרטה קלה על פניו. "הייתי מוכרח ללכת. אני מצטער אם זה פגע בך – "
"פגע בי?" היא הביטה בו ונענעה בראשה. זה כמעט הרג אותה, אבל היא לא התכוונה לומר לו את זה. "מה שפגע בי הוא הטיפשות שלך! חוסר ההגינות שלך והאופי המוסרי הקלוקל שלך."
פניו נרתעו כאילו היא סטרה לו, אבל היא לא הפסיקה.
"היית המאהב הראשון שלי." היא הנמיכה את קולה. "זה היה משמעותי עבורי לשכב איתך. ואתה נעלמת."
"מה היית רוצה שאעשה, פרנקי? שאשאר להכין לך ארוחת בוקר? שאספר לך בעודנו אוכלים חביתה וסלמון שאני חוזר לטולמירוס ושאשכח הכול לגבייך?"
מבטה קמל. "רק שלא שכחת אותי, נכון?"
היא עצרה את נשימתה, ממתינה שיענה, שפתיה פעורות.
"לא." הוא הסכים לבסוף. "אבל עזבתי כי ידעתי שאני חייב. הלכתי משום שידעתי מה מצופה ממני." הוא נשף נשיפה צורמת, ואז עוד אחת, משיב לעצמו לאט את השליטה. "לא באתי לכאן כדי להרגיז אותך, פרנקי. אלך."
הכעס האפל היכה בחזה משום שזה רק הדגיש את חוסר האיזון בכוחות ביניהם. הוא בא אליה והיא ראתה אותו שוב, והוא נגע בה כאילו התשוקה עדיין זרמה ביניהם – הכול היה לפי התנאים שלו. לפי ציר הזמן שלו, הכוח שלו, השליטה שלו. הוא חשב שהוא יוכל לעזוב כשזה יתאים לו וזה יהיה הסוף.
טוב, לעזאזל, לא הייתה לו שום זכות! "האם בכלל חשבת על ההשלכות של אותו לילה, מאט? האם הקדשת מחשבה שנייה לשאלה אם אוכל להתרחק ממה שחווינו באותה קלות כמוך?"