1


"הוד מעלתך, האם אתה מתכוון לשאת דברים בהלוויה?"
שאלתו של כתב הרכילות החלה להישמע, עוד לפני שהנסיך, השייח' חאלד מממלכת אל-זאהן, יצא מהמכונית המפוארת.
הלוויתו של ג'ובּ דֶבֶרוֹ נועדה להיערך למחרת. הצלמים ונציגי כלי התקשורת נאספו מחוץ לביתו של המנוח המפורסם, בשדרה החמישית, על מנת לצלם את המפורסמים המגיעים להביע את תנחומיהם.
חלק מהמנחמים המגיעים התנהלו לאיטם, שמחים להצטלם ולהיראות, אחרים הרכינו את ראשיהם ונחפזו ממכוניותיהם אל הכניסה לבית.
אחרים בכלל בחרו להיכנס מהכניסה האחורית.
חאלד לא בחר באף אחת מהאפשרויות הללו.
הוא טס לניו-יורק, מאל-זאהן, ולבקשת המשפחה, הגיע ישירות מהמטוס המלכותי, אל ביתו של ג'וב. מחר בבוקר, חאלד יהיה מגולח למשעי, שיערו השחור והשופע יזכה לתספורת חדשה, והוא ילבש חליפה מהודרת. אבל הערב, בהגיעו הישר משהייה במדבר, הוא היה מזוקן, וגופו גבה הקומה היה עטוי בגלימות כהות. חאלד היה איש מרשים מאוד – גבה-קומה ודקיק, אך גם שרירי מאוד. למרות מבנה גופו המרשים, הוא התנועע באלגנטיות, שקולה ולא נחפזת, לכיוון הבית שהיה כל כך מוכר לו, בהתעלמו משאלות הפפראצי. חאלד בקושי הבחין בנוכחות כלי התקשורת ובטוח שלא הייתה לו שום כוונה להתייחס אליהם. מוחו היה במקום אחר לגמרי, מפני שהוא איבד לא רק שותף לעסקים, אלא גם אדם שהוא העריך וכיבד.
אבל הם לא ויתרו.
"האם שאנטל תשב עם כל המשפחה?"
"יכול להיות שיופיעו אורחים בלתי צפויים?"
"הוד מעלתך, האם זה נכון שהמלך של אל-זאהן עומד להכריז בקרוב על נישואיך?"
השאלה האחרונה הציקה לו, לא שחאלד הפגין את זה באיזושהי צורה. אבל בבית, הלחץ שהופעל עליו להינשא הלך ונעשה עצום. והעובדה שזה רודף אותו כעת, גם בניו-יורק, המקום שהיה בעיניו עיר המקלט שלו, העמידה אותו מול לחץ שלא ניתן להימלט ממנו.
הדלת נפתחה על ידי מנהלת משק הבית ובהיכנסו פנימה, היה ברור מיד שעוד לפני הלוויה, ג'וב הצליח לרכז קהל מרשים מאוד. אנשים הסתובבו בין חדר הקבלה וחדרים סמוכים, עמדו בחבורות ושוחחו. משקאות הוגשו, כאילו שהלוויה כבר נערכה, וזהו טקס האשכבה שלאחר מכן.
אלא שחאלד לא היה שם כדי להתרועע, והוא נלקח ישר אל חדר העבודה של ג'וב.
"אני אודיע לאית'ן שאתה נמצא פה," אמרה מנהלת משק הבית. "הוא בדיוק משוחח עם הסנאטור."
"תגידי לו, שאין שום בהילות," אמר לה חאלד.
"יש משהו שאוכל להביא לך?" היא שאלה. "הוא לא יתעכב זמן רב."
"אני בסדר," השיב חאלד, וכשמנהלת משק הבית הייתה בדרכה אל הדלת, הוא קרא אחריה לעצור אותה. "בארב," הוא אמר, "אני משתתף בצערך."
היא העניקה לו חיוך דומע. "תודה, חאלד."
זאת הייתה הקלה להיות כאן, בחדר העבודה, הרחק מהמון האורחים. חאלד היה יכול כמובן לנהוג בנימוס ולנהל שיחות חולין עם אנשים – מעמדו המלכותי חייב יכולת שכזאת. הוא פשוט לא היה במצב הרוח המתאים.
כמה משונה שחדר אחד, רחוק כל כך מביתו, יכול להכיל זכרונות רבים כל כך. הגלובוס של ג'וב משך תמיד את עיניו של חאלד. הוא היה עתיק, עוד כשג'וב רכש אותו, וחאלד נהג להתבונן בשמות הארצות שכבר מזמן לא קיימות, בעוד מדינת האי שלו, נותרה עצמאית מהמדינה היבשתית השכנה.
ומבקבוק הבדולח הזה, חאלד טעם לראשונה את טעמו של אלכוהול. על השולחן הזה הוא שירטט את הסקיצה הראשונה, המהוססת, של מלון אל-זאהן המלכותי.
המלון עמד כעת, רק שנה אחת מחנוכתו הרשמית.
חלום בלתי אפשרי, שבא אל העולם ממש בחדר העבודה הזה.
חאלד הרים את משקולת הנייר הכבדה ונזכר איך ג'וב, נבוך לשם שינוי, השליך אותה מיד אל יד, בעת שחאלד – שהיה אז הרבה יותר צעיר – פתח את דלת חדר העבודה הזה.


"רצית לראות אותי, אדוני?"
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך, לקרוא לי ג'וב? אפילו הילדים שלי קוראים לי ככה."
אבל חאלד פנה אל אביו תמיד בתוארו המלכותי, וקד לפניו, בבואו ובלכתו, כך שהוא התקשה לקבל את הפניות הבלתי רשמיות בבית משפחת דברו.
"שב, נערי."
חאלד התיישב, למרות שהיה מעדיף להישאר עומד, כי הוא היה בטוח שהוא עומד לחטוף סדרת חינוך. הוא היה בן שש-עשרה, שהה בניו-יורק קרוב לשנה, והוא ואית'ן גילו את מה שיש לתעודות זהות מזויפות ולנערות להציע להם.
כן, היו סיבות רבות, שבגללן אביו של אית'ן יהיה מעוניין להחליף איתו כמה מילים.
"אין שום דרך טובה להגיד את זה." ג'וב כיחכח בגרונו. "חאלד, אתה צריך לשוב הביתה."
"משהו לא בסדר עם התאומים?" שאל חאלד, כי הוא ידע שאימו הייתה אמורה ללדת, ממש בימים אלו.
"לא. אימא שלך ילדה הבוקר את התאומים, אבל כן היו סיבוכים בלידה. אימא שלך סבלה מדימום, ולא ניתן היה לסייע לה. צר לי מאוד לבשר לך, חאלד, אימא שלך הלכה לעולמה."
חאלד הרגיש כאילו כל האוויר נשאב מתוך חדר העבודה, ולמרות שעשה בנחישות כל מאמץ לא להראות את זה, הוא הרגיש שאינו מסוגל לנשום. זה פשוט לא היה אפשרי. אימו הייתה כה מלאת חיים, ובניגוד גמור לאביו הנוקשה, היא חייכה וצחקה, ואהבה את החיים. המלכה דאליה הייתה הסיבה להיותו של חאלד כאן בניו-יורק.
"צלצל הביתה," אמר ג'וב. "תגיד לאביך שאנחנו יכולים לצאת ישר אל שדה התעופה, ושאני אלווה אותך בחזרה לאל-זאהן."
"לא." חאלד נד בראשו. כי ג'וב לא הבין שחאלד חייב להגיע במטוס המלכותי. "אבל תודה על הצעתך הנדיבה."
"חאלד." ג'וב דיבר בקוצר רוח. "מותר לך להראות צער."
"עם כל הכבוד, אדוני, אני יודע מה מותר לי. אני אתקשר אל המלך עכשיו."
חאלד חיכה לפרטיות, אבל ג'וב נותר בכיסאו, ואז עשה את מה שלדעת חאלד היה הדבר הכי משונה שהוא ראה אי-פעם. ג'וב דברו הניח את מרפקיו על השולחן וטמן את פניו בידיו.
מבחינתו של ג'וב – חאלד נזכר כעת, גם בפליאה וגם במין סוג של הכרת תודה – זה היה דבר קשה מאוד. ממש הכאיב לג'וב, לבשר לו על מות אימו, כאב לו עליו, על חוסיין, אחיו בן השנתיים, על התאומים שזה עתה נולדו ועל אימם.
ואז הוא שמע את קולו של המלך.
"אבא," אמר חאלד לאביו.
טעות.
"אני המלך שלך, לפני הכול," הזכיר אביו לחאלד. "לעולם אל תשכח את זה, אפילו לא לרגע, ובעיקר לא בזמנים קשים."
"זה נכון?" שאל חאלד. "היא מתה?"
המלך אישר את הבשורות הנוראות, אבל אמר שיש נחמה רבה, בכך שיורש נוסף הצטרף לבית המלוכה. "אנחנו חגגנו הבוקר את הולדתו של יורש נוסף, לממלכת אל-זאהן."
"אז נולדו לה בן ובת?" וידא חאלד.
"נכון."
"היא זכתה לראות אותם?" שאל חאלד. "להחזיק אותם? היא ידעה מה נולד לה?"
"חאלד, איזה מין שאלות אלה? אני לא הייתי שם איתה."
העובדה שהוא לא בירר אפילו, גרמה לחאלד להתקפל במקומו, והנשימה הכבדה שבקעה מפיו טילטלה אותו, עד כדי כך שהיא הגיעה אל אוזני המלך.
"לא יהיו שום דמעות," פסק המלך בחריפות. "אתה נסיך, לא נסיכה. האנשים צריכים לראות עוצמה, הם לא צריכים לראות את מלכם העתידי מתנהג כמו איזה איכר, בוכה ומקונן."
ובזמן שחאלד קיבל תזכורת לכך שבהיותו בן למשפחת המלוכה, הוא נמצא מעבר לכל כאב ורגש, ג'וב בא והקיף את שולחן הכתיבה שלו והניח יד על כתפו. ג'וב לא ידע מה נאמר בשיחה, מאחר וחאלד דיבר בערבית, אבל ידו נותרה במקומה. אפילו אחרי שהשיחה כבר הסתיימה.
"אני כל כך מצטער, נערי. אתה תתגבר על זה. גם אייב ואית'ן איבדו את אימם."
"אבל להם היה אותך." זה היה הווידוי הכן ביותר שהוא השמיע אי פעם.
"גם לך יש אותי, חאלד," אמר ג'וב, מאחר והוא זכה לדבר בעצמו עם אביו, הצונן לחלוטין, וידע ששום תמיכה לא מצפה לחאלד בביתו.


כאן, בחדר העבודה הזה, חאלד התייפח על אימו.
למשך כמה רגעים, הוא היה נער בן שש-עשרה, אובד ומפוחד, ונורא עצוב, וג'וב הניח לו להיות כזה.
ג'וב דברו היה האדם היחיד שראה אותו בוכה, אי-פעם. אפילו כילד, דמעות היו דבר אסור.
חאלד היה בן יחיד, עד לנעוריו, אז, נולד אחיו חוסיין, והסיר מעל כתפיו את העול של היותו היורש היחיד לכתר. כעת היו גם התאומים, אבל בלי אימא שתאהב אותם.
כן, חאלד בהחלט בכה.
אבל עד שהמטוס המלכותי הגיע ונחת, המסכה שבה למקומה ושם היא נותרה עד עצם היום הזה, בלי להחליק אפילו לרגע.


"חאלד?"
הוא קלט שהוא בכלל לא שם לב לכניסתו של אית'ן אל החדר, והוא פנה מיד כדי להביע את תנחומיו בפני חברו ושותפו לעסקים, למרות שמעולם לא ניתן היה לקרוא להם חברים קרובים.
חאלד לא היה קרוב אל אף אחד.
"תודה על כך שבאת, חאלד."
"כמובן. לא עלה על דעתי, לא להיות נוכח בלוויה של ג'וב."
"אני מתכוון לזה שאתה פה, כבר הערב. אני מעריך את זה. כמה זמן אתה מתעתד להישאר?"
"עד מחרתיים."
"אתה צריך לעזוב כל כך מהר?"
"אני הולך ונעשה יותר ויותר נחוץ בבית," אמר חאלד.
"טוב, יפה מצידך שבאת."
"מספיק כבר עם דברי הנימוסים, אית'ן." חאלד ניגש ישר אל העניין. "מה קורה?"
"הרבה מאוד," הודה אית'ן. " ואסור שמשהו מזה ידלוף."
"אתה יודע, ששום דבר לא ייצא מפה." חאלד היה אחד האנשים היחידים שעליהם ניתן לסמוך, עם חדשות נפיצות כאלה. לעולם הוא לא ירכל – חאלד היה מרוחק ואצילי מכדי לנהוג כך – אז אית'ן סיפר לו את מה שנחשף מאז מות אביו.
חייו של ג'וב דברו היו מעניינים, בלשון המעטה, והם התנהלו תמיד לאור זרקורי התקשורת העולמית. בניו, אית'ן ואייב, היו עדים לכל המתרחש.
לפחות, זה מה שהיה נדמה להם.
"היה לו חשבון אחד, שעליו לא ידענו," סיפר לו אית'ן. חאלד הקשיב, בעת שאית'ן סיפר איך נודע להם שלג'וב הייתה חיבה להימורים ולנערות שעשועים. מסתבר שבסופי השבוע הארוכים שג'וב נהג לקחת, הוא לא בילה תמיד בהאמפטונ'ס. בעצם, הוא נהג לטוס ללאס וגאס.
עיר החטאים.
"הוא השאיר חובות?" שאל חאלד. הוא תמיד טיפל בעסקים לפני הכול.
אית'ן נד בראשו. "לא. למען האמת, הוא היה ברווח. אבל זה לא היה עניין מזדמן, חאלד. היו הרבה נשים, אה, וגם נישואין שעליהם לא ידענו שום דבר."
"נישואין?"
"בין אשתו הראשונה ובין אימא שלי, מסתבר שהוא היה נשוי עוד פעם, לאישה בשם ברנדי, למשך שבעים ושתים שעות בסך הכול."
"היסטוריה עתיקה," ביטל חאלד.
"יכול להיות. אבל זאת היסטוריה עתיקה, שעלולה לצוף מחר מחדש."
"המוניטין של ג'וב יוכל לעמוד בזה." מילותיו של חאלד היו שלוות ומדודות, ונועדו להרגיע. "וכך גם המוניטין שלך. ברור כמובן שכל דבר עדכני יותר, יכול להקשות מאוד על בת הזוג הנוכחית שלו." חאלד בדק אם הוא מעודכן בנוגע למצב. "הוא חזר אל שאנטל לפני מותו?"
"לא ממש." אית'ן הרים את ידו בתנועה מזגזגת. "אבל הם כן היו יחד לפרקים, די הרבה שנים."
"אית'ן," השיב לו חאלד בשלווה. "לכל אחד יש צד אפל יותר. וזה שהיו לג'וב מאהבות והוא היה נשוי בחטף למישהי, לא אמור להכות אף אחד בהלם, נכון? היו לג'וב חיים ססגוניים מאוד, וכולנו ידענו עד כמה הוא אהב נשים."
"נשים, כן." אית'ן נאנח, וחאלד ראה את חוסר הנוחות של חברו וידע שהוא עומד לשמוע את הסיבה האמיתית, לכך שהוא הוזמן להקדים ולהגיע לפני הלוויה. "במשך ארבע השנים האחרונות, אבא שלי נהג לשלוח מדי חודש סכום נכבד של כסף, לאיזה אוברי ג'ונסון..."
כעת מצחו של חאלד כבר נחרש קמטים, כי זה כבר באמת היה מפתיע. "ג'וב ניהל רומן עם גבר?"
ובאמצע הערב האפל והקודר הזה, אית'ן ממש פרץ בצחוק. "לא, חאלד. ג'וב לא היה הומו."
"אבל אוברי זה שם של גבר."
"לא כאן, באמריקה. אצלנו זה שם יוניסקס. תאמין לי, אוברי ג'ונסון היא ממש לא גבר."
אית'ן הושיט לו כמה תצלומים.
לא. אוברי ממש לא הייתה גבר.
היא בקושי הייתה אישה.
לאוברי ג'ונסון היה מסך של שיער בלונדיני ועיני תכלת של בובת חרסינה, אבל תווי פניה היפים והמעודנים היו מוסתרים מאחורי איפור בימתי מורכב, עם ריסים מלאכותיים ושפתיים צבועות באדום. גזרתה הקטנטונת והחטובה הוצגה לראווה בבגד גוף ארגמני צמוד, עטור בפייטים נוצצים.
ושום דבר, מלבד זאת.
"בת כמה היא?" שאל חאלד, וקולו היה צרוד מאכזבה.
"עשרים ושתיים," השיב אית'ן. "היא תהיה בת עשרים ושלוש, בחודש הבא."
ג'וב היה בן שבעים וארבע.
"היא רקדנית," אמר אית'ן.
"אני מניח שאנחנו לא מדברים על ריקודים סלוניים..." החל חאלד, ואז ענה על השאלה שלו עצמו, בהביטו בתצלום הבא. מכמעט אישה, לאישה לגמרי. היא הייתה לבושה בשמלה קטנה וחושפנית, עם איפור מורכב מאוד, והוא העווה את לסתותיו למראה התנוחה הפרובוקטיבית בה היא ניצבה.
"היא גם אמנית טרפז, כפי שמסתבר," אמר אית'ן, כשחאלד הוסיף לעלעל בתמונות. "אם כי, לא טובה במיוחד."
"למה אתה אומר שהיא לא טובה?" חאלד הזעיף פנים.
"טוב, היא לא מפורסמת, או משהו. מיס ג'ונסון מתגוררת בשכונת קרוונים, ורוקדת את הריקודים שלה מעל לשולחנות ההימורים. וכשהיא לא רוקדת, כנראה שהיא והאבא שלי היו..." אית'ן לא סיים את המשפט. "היא הייתה רק בת שמונה-עשרה, כשהתשלומים החלו."
מה לעזאזל עבר בראשו של ג'וב?
חאלד לא היה מסוגל להפנים את הרעיון, שהאיש שהוא כה העריך היה יכול לנהל רומן עם מישהי כה צעירה. לא, הוא לא היה מוכן לקבל דבר כזה מג'וב. "לא יכול להיות איזה הסבר אחר?"
"אם יש הסבר כזה, אנחנו עושים כל מאמץ לגלותו." אית'ן נד בראשו. "אבל לא."
"לא יכול להיות שהיא הבת שלו?" התעקש חאלד, שעדיין לא היה מוכן להשלים עם האפשרות הנוראה כל כך.
"לא." אית'ן נד שוב בראשו. "אבא שלי היה אדם נדיב, ואם הוא היה יודע שנולדה לו בת, היא לא הייתה מתגוררת בשכונת קרוונים. אם הכסף היה מיועד למטרה טובה, היו לו קרנות ומפעלי צדקה שנועדו לתשלומים כאלה, אבל התשלומים למיס ג'ונסון יצאו מהחשבון הנסתר שלו – הוא לא רצה שאף אחד יידע."
"טוב מאוד שאתה יודע," אמר חאלד. "לפני שזה יוצא החוצה."
"תשמע, אם צפויה לנו שערורייה, אייב ואני נתמודד איתה. אנחנו רק לא רוצים שמשהו יפגע בלוויה מחר. אנחנו רוצים שאבא שלנו יזכה לפרידה מכובדת."
"כמובן."
"כבר עדכנו את אנשי האבטחה בשמות הנשים הללו, וכניסתן ללוויה תימנע – "
"לא, לא," קטע אותו חאלד. "אתם תיתנו להן להיכנס ללוויה."
"בשום פנים ואופן," פסק אית'ן. "אנחנו לא הופכים את טקס הפרידה מג'וב להופעה בלאס וגאס."
"אית'ן, חשבתי שהזמנת אותי הנה כדי להתייעץ איתי."
"כן, אבל – "
"אתה רוצה סצנות בחוץ, מול כל המצלמות, במקום בו אין לך שום שליטה?"
"כמובן שלא."
"אז תוסיפו את הנשים הללו לרשימת המוזמנים. אם הן יגיעו, תורה לאנשי האבטחה לשים עליהן עין, וגם אנשי האבטחה שלי ישגיחו עליהן. אתה תתרכז בפרידה מאביך. ואל תשכח, אם אחת מהן אכן תגיע, יכול להיות שזה רק כדי להביע את הוקרתה לג'וב. לא צריך למנוע את האפשרות הזאת מאף אחד."
"לא." אית'ן פלט נשימה ארוכה, אבל היא נקטעה לרגע, כשחאלד המשיך בדבריו.
"ומי שתגיע ללוויה, צריכה להיות מוזמנת גם הנה לאחר מכן, לטקס האשכבה."
"לא בא בחשבון! זה באמת נועד למשפחה ולחברים קרובים."
"אית'ן, אתה לא צריך שאני אלמד אותך, שאת אויביך אתה צריך להחזיק קרוב."
"ולהסתכן בכך שהאשכבה הזאת תהפוך לקרקס?" אית'ן נד בראשו. אבל הוא הכיר את חאלד טוב מספיק, וידע שלעולם הוא לא היה מציע הצעה נמהרת, כך שלבסוף הוא הנהן בלאות. "אני אדבר עם אייב."
"זה יסתדר בסוף," הבטיח לו חאלד. "אולי היו לאבא שלך קצת סודות, אבל בסך הכול, מטבעו הוא היה בן-אדם טוב."
"אני יודע." אית'ן הנהן. "תשמע, אני ממש מודה לך על היותך פה. אני יודע שזה היה מאוד חשוב לג'וב."
"אבא שלך היה מאוד חשוב לי," אמר חאלד.
ואחרי שהעניין הזה ירד מעל הפרק, הם עברו על שאר הסידורים של הלוויה ועל פי בקשתו של חאלד, תוארו המלכותי הושמט מהדברים שיינשאו במהלכה.
"אתה בטוח בקשר לזה?" שאל אית'ן, כשחאלד קם כדי לעזוב.
"לחלוטין. זה היה תמיד הדבר הטוב ביותר, בקשר לשהותי פה," הודה חאלד בפני אית'ן. "לא התייחסו אליי כאל נסיך, או בתור יורש העצר המיועד. כאן הייתי תמיד רק חאלד." ואז הוא הרצין. "מחר, תתרכז בזכרון של אביך. כל בעיה שיש עכשיו, מונחת לפתחי."
אית'ן הנהן בהכרת תודה. הוא היה משוכנע לחלוטין שחאלד יטפל בכל מה שיהיה נחוץ.
מפחיד ככל שהוא היה כלפי חוץ, חאלד דאג תמיד לאנשים המקורבים אליו.
"מה בנוגע אליך, חאלד?" שאל אית'ן, בקומו כדי ללוות אותו החוצה מחדר העבודה.
"מה בנוגע אליי?" חאלד קימט את מצחו.
"אם לכל אחד יש צד אפל, מהו הצד האפל שאתה מסתיר?"
"אתה לא מצפה ממני לענות על זה, נכון?" אמר חאלד ופתח את הדלת.
כמובן שלא.
איש לא הכיר את חאלד באמת.
כאן במערב, התקשורת כינתה אותו נער שעשועים, אך זה היה לא מדויק. חאלד לא היה אחד שעוסק בשעשועים.
משום סוג שהוא.
רגשותיו נשמרו תמיד בשליטה מוחלטת, והוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליו, אפילו לא במיטה.
בעיקר לא במיטה.
מסיבותיו שלו, הוא בחר שלא להחזיק הרמון. הוא נזכר בתיעוב, עד כמה אימו הייתה סובלת כשאביו היה הולך לשם. איך הוא היה מקניט אותה, כשהוא היה מוליד ילד נוסף כל פעם, כך שהוא היה מסוגל להגיד לה בוודאות, שחוסר היכולת להעמיד יורשים נוספים, לא הייתה בגללו.
לילדים הללו לא היה שום מעמד, והם לא נחשבו קרובי משפחה של חאלד, והוא לא רצה שהנוהג הזה יהיה גם הנוהג שלו. אז הוא דחה את עצם הרעיון של הרמון. אבל כאן, בניו-יורק, הוא יצא עם נשים מתוחכמות, מנוסות, שהשלימו עם כך שהוא לא יזייף שום רוך.
זה היה רק סקס.
חוסר החיבה המוחלט של חאלד השתלם להן, במתנות של יהלומים ופרוות, ולפעמים אפילו במזומנים.
הערב, היו לו בכיסו מזומנים רבים.