פרולוג
לפני שלוש שנים
"מר קיריאקו? אנחנו ננחת, בעוד כעשרים דקות."
דימיטרי נד בראשו לעבר הדיילת, שעלתה על מטוסו הפרטי של הבנק של קיריאקו. הוא לא היה מסוגל ליותר מזה. לסתו הייתה קפוצה כל כך, עד שהיה דרוש מוט ברזל כדי לשחרר אותה. הדבר היחיד שהצליח לעבור את שפתיו, מאז עלה למטוס, היה וויסקי. רק משקה אחד. זה כל מה שהוא הרשה לעצמו.
הוא העיף מבט מבעד לחלון, ולמרות שהיה אמור לראות את העננים הלבנים הרכים שריחפו מעל לתעלת למאנש, במקום זאת ראה את מדרון כתפה של אישה יפהפייה. עירומה, חשופה... פגיעה. מתחת לכף ידו, חש במרקם המשיי של עורה. אצבעותיו התעוותו בזיכרון.
הוא העביר יד על פניו, משפשף את העייפות של השנה האחרונה, ומאפשר לזיפי לסתו למנוע את הדחף לסובב את המטוס בחזרה. לחזור למיטה שבה שכבה האישה היפהפייה – ככל הנראה עדיין ישנה. הוא התגנב החוצה, כמו גנב. אנלוגיה שנתקעה בגרונו, שלרגע חשב שהוא עלול להיחנק.
הוא לא ידע מה חשב. אבל זאת הייתה הבעיה. הוא לא חשב. על אף שידע שיום זה יגיע, ידע מה יקבל את פניו ברגע שהמטוס ינחת בארצות הברית, דימיטרי היה זקוק ללילה אחד. רק לילה אחד...
אתמול, הוא השאיר מאחור את אנטוניו ארקורי ודניל נג'ם אל-אריין – חבריו הטובים ביותר וחבריו לחוג המנצחים של סינדיקט המרוצים – בסדרת המרוצים בדבלין והניח לדחף להשתלט עליו. בעודו מחליק אל מושב הנהג של מכונית היוקרה השחורה, הוא לחץ על דוושת המנוע, בהתאם ליחס של תחושת החופש הזורם בעורקיו. הוא נסע בדרך אל מחוץ לעיר הקטנה, עבר את הדלתות הענקיות של מבשלת הבירה של גינס, דרך רחובות אפלים, לאורך כבישים שהובילו לאזור כפרי ירוק. רק אז, הרגיש שהוא מסוגל לנשום. רק אז הצליח לחסום את העתיד לבוא.
מבלי לחשוב, הוא תמרן את המכונית החלקלקה והכהה במורד כבישים סוערים, מאפשר רק לריגוש המכונית החזקה שמתחתיו למלא את חושיו. משהו דחף אותו – הוא לא רצה לתת לזה שם.
דימיטרי האט, רק כאשר מנורת הדלק האירה. הוא מצא את עצמו בכפר קטן, ואם היה לו שם, הוא לא שם לב. פאב ישן, עם שלט שחור וצבע מתקלף, עמד בהתרסה מול כנסייה, ישנה אף יותר, בקצה השני של הרחוב היחיד שעבר בכפר. הוא נסע בכביש עד סופו, ושם, במקום למצוא תחנת דלק, הוא הגיע לשביל חצץ גדול, שהוביל לאכסנייה קטנה.
עבור דימיטרי, היו האירים ידועים בשני דברים: בהכנסת אורחים ובוויסקי. והוא היה זקוק לשניהם. הוא חש בגל של תשישות, עזה עד כדי כך שלא היה בטוח שהוא יוכל לצאת מהמכונית. הוא נשען לאחור ולחץ את ראשו בכעס למשענת המושב. כל הזמן הזה, התכנון הזה... התסכול, מהבושה שעמד להביא על אנטוני ודניל... זה כאב לדימיטרי, כמו שלא תיאר לעצמו, כמו שלא חשב שאפשרי בכל שלושים-ושלוש שנותיו.
הוא הניח לכעס הזה להניע אותו מהמכונית אל עבר דלת האכסנייה, קול אגרופו חובט על הדלת צרם אפילו לאוזניו. הוא הציץ בשעונו, בפעם הראשונה במה שהרגיש כמו שעות, והופתע לגלות שהיה מאוחר כל כך. אולי בעל הבית ישן. הוא החזיר מבטו אל המכונית, תוהה כמה עוד תוכל לנסוע, ותהה אם עליו לחזור על עקבותיו, כשהדלת נפתחה.
ברגע שראה את עיניה הירוקות הגדולות שהביטו בו, ידע שהלך עליו.
היא הכניסה אותו פנימה, בשקט, אצבע אחת על שפתיה. היא הובילה אותו אל פינת ישיבה קטנה, המרוהטת כמו שציפה מאכסנייה אירית קטנה, אבל מבטו הצטמצם על הבר הקטן, המצויד היטב.
"אתה מחפש חדר?" היא כמעט לחשה.
האם הוא מחפש?
"רק ללילה."
עיניה העריכו אותו, אבל לא בדרך המינית שאליה היה רגיל מנשים יפות. זה היה כאילו היא מחשבת – את הבגדים היקרים שלו, את השעון שהיה ככל הנראה שווה מחצית מההכנסה השנתית של המקום הזה, את המכונית בחוץ. זה לא הפריע לו.
דימיטרי הוציא את ארנקו ושלף ממנו את כל שטרות היורו שהיו לו. מה זה משנה? הוא לא יכול לקחת את הכסף לאן שהוא הולך. הוא הניח את צרור השטרות העבה על הדלפק.
"לא, אדוני. זה לא... זה לא הכרחי. זה שישים יורו ללילה, חמישה יורו נוספים, אם אתה רוצה ארוחת בוקר."
המבטא האירי בקולה הפתיע אותו מעט. עורה לא היה בהיר ומנומש, כמו שראה במרוץ בדבלין – הוא היה קרוב יותר לצבעו היווני, אך ללא השמש היוונית נראה חיוור. לרגע, הרשה לעצמו לדמיין את האישה הזאת על אי יווני, שזופה ומרהיבה, קרני השמש מעמיקות את ההבטחה הטבעית של גון עורה. קנוקנות שיער ארוכות וכהות נאספו לקוקו מרושל, שהיה אמור לגרום לה להיראות צעירה יותר, ולא יפהפייה כאוטית. קנוקנות רופפות מסגרו את פניה, מדגישות את עצמות לחייה ואת גווני הזהב הבהירים, בעיני האזמרגד שלה.
הוא הסב את תשומת ליבו ממנה והביט בבקבוקים שמאחורי הבר. הוא סרק אותם והתאכזב מעט. לו הייתה לו ברירה, לא היה בוחר באף אחד מהם. אבל קבצנים לא יכלו להיות בררניים.
"בלי ארוחת בוקר. אבל אני אקח בקבוק של הוויסקי הטוב ביותר שלך."
שוב, עיניה היו מהירות ומעריכות. לא מחשבות. וזה היה זה. זה מה שהיה שונה בה. לא היה שום דבר אנוכי במבטה, שום דבר שיפוטי, היא רק ניסתה לפענח אותו. כאילו הגיעה להחלטה, היא החליקה מאחורי הבר, מבלי להציץ אפילו בצרור השטרות השערורייתי שעדיין לא נגעה בו, והוציאה שתי כוסות קריסטל ממדף נסתר מעל לדלפק. האופן שבו התעלמה מהכסף גרם לו לתהות אם הוא העליב אותה, וצל של אשמה התעורר בתוכו.
היא הניחה את שתי הכוסות על גבי דלפק העץ, מחכה לתגובתו, לראות אם יתנגד שהיא תצטרף אליו. זה היה תורו להעריך. היא בקושי דיברה איתו, מעבר למספר מילים. היא נראתה בשנות העשרים המוקדמות לחייה. החולצה הלבנה שלבשה כמדים לא התאימה לה, כאילו נעשתה למישהי גדולה ממנה. על תווית השם השחוקה, שנתפרה על כיס חולצתה, היה כתוב 'מרי מור'. אך הוא רפרף על הפרטים הקטנים האלה וראה משהו מאחורי עיניה. משהו שקרא לו.
הוא הנהן והניח לה להמשיך. במקום להושיט יד אל אחד מהבקבוקים שמאחוריה, היא התכופפה מתחת לבר והוציאה אחד שהיה יקר יותר. הדברים הטובים נשמרו לאירועים מיוחדים. טוב, הוא הניח שזה אירוע מיוחד.
היא מזגה את הנוזל הענברי לכל כוס, וכשסיימה, דחפה כוס אחת לעברו והרימה את השנייה.
"סליינט," אמרה.
"ימאס," הוא השיב.
ושניהם רוקנו את כוסותיהם.
המטוס נטה לימין, כשהוא מתכונן לנחיתה. בין אם זה המשקה מהלילה הקודם או זה שמלפני שעתיים, הוא עדיין יכול היה לטעום את הוויסקי על לשונו, הוא עדיין יכול היה לטעום אותה. כשהמטוס ירד אל המסלול, תמונות הבזיקו במוחו. הטעם הראשון של שפתיה, תחושת ליבה הפועם מתחת לכף ידו, שדיה המושלמים, ירכיה כשהפריד ביניהם. התחושה של גופה הכרוך סביבו, וזעקתה הנרגשת כששקע עמוק לתוכה. האקסטזה שמצא כשהגיעו ביחד לשיא, גופיהם כרוכים זה בזה. זיכרון הצרחה, שהשתיק בנשיקתו הנלהבת, נבלע בשאגת מנוע הסילון כשנכנסו לנחיתה בנמל התעופה ג'יי-אף-קיי.
אפילו דיילת האוויר נראתה כמי שאינה רוצה לפתוח את דלת התא. חיוכה היה עצוב כשירד מהמטוס, כאילו גם היא יודעת מה עומד לקרות. אבל היא לא ידעה. רק הוא, ואולי שני אנשים אחרים, בכל העולם, ידעו – החוקר הראשי, והאדם העלום שבאמת ביצע את הפשע.
בתחתית מדרגות המתכת הקטנות, עמדו כעשרים גברים במעילי רוח כחולים, עם ראשי תיבות בצבע צהוב שסימנו אותם כסוכני האף-בי-איי. חגורת אקדח, אזיקים ואלות ישבו בקפידה סביב מותניו של כל גבר.
הוא ירד לעבר האספלט. במבט ישיר על עיניו של הסוכן הראשי, דימיטרי קיריאקו, מיליארדר בינלאומי, הושיט את ידיו לפניו – כפי שראה בסרטים, כפי שידע שיהיה עליו לעשות, זמן רב לפני הטיסה הזאת, הרבה לפני הלילה האחרון – וכשאזיקי הפלדה נסגרו סביב פרקי ידיו, זקף את ראשו.
