פרולוג
זה לא היה אמור לקרות אף פעם.
בגדתי באמונו, ניתצתי את נאמנותו כלפיי וריסקתי את ליבו השבור ממילא.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי — לא, מה לעזאזל הוא חשב?
אסור היה לו לסמוך עליי. אסור היה לו לקחת אותי. אני מגיעה למסקנה שהוא היה פשוט צריך לרצוח אותי, כפי שעשה לטוני, כי מוות קל בהרבה משיברון לב.
פעם הוא היה המפלצת באפלה — האיש שרדף את חלומותיי וגזל את אושרי. פעם הוא היה גבר שתיעבתי — מישהו שלעולם לא אהיה מסוגלת לסלוח לו.
כך חשבתי.
אך האיש שהיה פעם מפלצת באפלה הפך לכל מה שאי פעם רציתי. הוא הפך לקרן האור היחידה בחיי — לתקוותי היחידה. הוא האיש ששיקם אותי — האיש שהוכיח לי למה אני מסוגלת ומי אני באמת.
הוא הסיבה היחידה שאני עדיין רוצה לחיות.
בלעדיו, הייתי נשארת בכלא ההוא — כבולה. שבורה. מוכה. מורעבת.
בלעדיו, עדיף לי למות.
1
דרקו
הרבה אנשים אכזבו אותי.
הרבה אנשים דפקו ורימו אותי. הכו אותי וזלזלו בי. ראיתי דברים — דברים שרדפו אותי והפכו את חלומותיי לסיוטים אכזריים.
ראיתי דם ואלימות. ראיתי את אבי כורת את ידו של אדם בעזרת מסור במרתף שלנו ולמרות כל האכזריות שהייתי עד לה, מעולם לא נרתעתי. מעולם לא התכווצתי. מעולם לא היה אכפת לי מהאנשים האלה.
אבל זה... זה משהו שלא אסכים לקבל.
אני מרגיש אותה מסתכלת עליי.
אני שומע אותה מושכת באפה.
אני אפילו לא מסוגל להחזיר לה מבט.
הוואן נוסע מעל בור ומזיז אותי ממקומי כך שאני מתקרב אליה. היא תופסת את ידי ואני מתרחק.
"דרקו," היא מפצירה בי.
"תסתמי, בלי דיבורים," מצווה אחד הפּוּטוֹס שבמושב הקדמי. אני רוצה לשבור לו את המפרקת על צורת הדיבור שלו כלפיה — כלפיי. הוא מכוון אקדח שחור אל פניי. אם ראשי לא היה מסוחרר, אם אצבעותיי לא היו חסרות תחושה, הייתי חוטף אותו ודוחף לו אותו לתוך הגרון.
"דרקו," היא לוחשת.
אני ממשיך להפנות את מבטי קדימה ולסתי מתהדקת.
הוואן מתחיל סוף־סוף להאט ואני מביט מהחלון. הכנסייה במרחק כמה עשרות מטרים ואנשיי כבר עומדים בשורה, חמושים וממתינים. הם מרימים את כלי הנשק ברגע שהם רואים את הרכב מתקדם לעברם, מוכנים לירות במידת הצורך.
הנהג חונה והאיש שבמושב הנוסע פותח את הדלת ויוצא. חיוך עולה על שפתיו כשהוא ניגש אל צד הוואן ופותח את הדלת השחורה.
"קח את הכלבה הקטנה והעצבנית שלך ועוף לי מהעיניים," הוא נוהם אליי כשאני יוצא.
אני נועץ בו מבט זועם. קר. נוקשה. הצוואר שלו שם. הגרון. לפיתה אחת ומעיכה ואשים קץ לחייו.
גרונו עולה ויורד כשהוא מבחין שאני נועץ בו מבט, סימן מובהק לפחד, לחולשה. אני שונא בני־זונות חלשים שלא באמת יכולים לעמוד מאחורי המילים שלהם.
"תשמור על הפה המזוין שלך לפני שאכניס לך אגרוף," אומרת פטנצה מאחוריו ומכוונת אקדח אל עורפו.
כמה גברים מהטנדרים שמאחורי הוואן מתקרבים ומכוונים לעברנו את אקדחיהם. עיניי נעוצות במאבטח, אל איחו דה פוטה שמולי, ולבסוף אני ממצמץ, מרים יד באוויר ומורה לפטנצה בדממה לסגת.
"תעזרי לה לעלות לרכב," אני מורה. אני אפילו לא מזהה את קולי. את הנימה הקפואה שבו, את הגוון היבש והצרוד.
פטנצה ממהרת אל ג'יאנה, תופסת במרפקה וכמעט גוררת אותה לטנדר. כשהיא בטוחה והדלת נסגרת, אני שוב נועץ את עיניי במאבטח ומתקרב, שולח אליו מבט נוקב עוד יותר.
"אתה אולי מרגיש גאווה עכשיו, בגלל מה שאתה והבוסית הזונה שלכם השגתם, אבל שלא תעז לעולם לשכוח מי אני."
הוא מתרחק ומנסה לבטל את העניין בצחוק, אבל אני רואה את הבהלה בעיניו. הוא מביט לאחור בעודו עולה לוואן ומורה לנהג להזדרז לנסוע.
אני רואה כל רכב שעוזב. אני יודע שלפחות אחד מהם יישאר. אחד מהם יעמיד פנים שהוא נוסע, אבל יחכה באיזה מקום כדי לנסות לנסוע אחריי לאחוזה.
אני לא מוכן לקבל דבר כזה, ולכן אני מחכה.
הם ממשיכים לנסוע בכביש, שובל של עפר ואבק מסתלסל מאחוריהם.
כשאני נוקש באצבעותיי, מגפיים רומסים מייד את האדמה. מבטי מופנה קדימה, אני עדיין צופה ברכבים המתרחקים.
ארבע שריקות קולניות נשמעות ליד אוזניי כשהיריות מפלחות את האוויר כמו תותחים.
ואז יש אש.
המון אש.
היא מתנשאת מעלה כפי שהתנשאה מהמכוניות שלי כשהם תקפו אותי ליד הבוגדים הכחולים. היא עזה וחזקה, כמו הכעס שלי כרגע. הפיצוצים גורמים לפעמון הכנסייה לצלצל, וצליל קטן מהדהד עמוק בעצמותיי.
ארבעה כלי רכב — כל כלי הרכב שלה — מפוּצצים באמצעות משגרי טילים. זו הייתה תוכנית המגירה שלי. רציתי להעביר את המסר שאם משהו יקרה לג'יאנה או למישהו אחר שיקר לליבי, המחיר יהיה כבד.
אמרתי לה שפירוש הדבר הוא מלחמה.
והנה היא מתחילה.
"הם התעסקו עם האדם הלא־נכון," אני נוהם בספרדית ומסתובב אל הטנדר. "אנחנו ניסע לבית, תארזו כמה שתוכלו ונעוף תוך שעה."
"כן, חפה," כולם אומרים פה אחד.
אני עולה לטנדר וטורק את הדלת ואז מרגיש את עיניה מביטות בי. אני לא מסתכל. אסור לי להסתכל.
"סע. עכשיו," אני מצווה והטנדר יוצא לדרך בתוך רגע. אנחנו נוסעים לעבר המכוניות המפוצצות וכשאנחנו מתקרבים, אני רואה דמות נעה. "תעצור את הרכב."
אני דורש מאחד מאנשיי לתת לי נשק. כשהוא מושיט לי אקדח, אני יוצא ופוסע בצעדים מדודים ואיטיים אל עבר האיחו דה פוטה שהיה לו כל כך הרבה מה לומר בדרך לכאן — האיש שהיה מאושר ונכון לכוון את האקדח המזורגג לפרצוף שלי.
"אתה יודע מה עצוב כל כך לגבי יסיקה והאנשים שלה?" אני מרים את האקדח ומכוון אותו אל מצחו. הוא מושיט אליי אצבעות מדממות, דם זורם על פניו ושפתיו שסועות, פיו מלא כולו בדם. "אתם אף פעם לא לומדים להסתכל אחורה."
אני יורה לו במצח והקול מהדהד מפעמון הכנסייה ומפלח את אוזניי. הכול דומם כשראשו נחבט בקרקע. רק פצפוץ הלהבות ורחש האש נשמעים.
חשבתי שזה יגרום לי סיפוק אבל זה לא. אני רק מתעצבן יותר. הלסת שלי מתעוותת כשידיו נשמטות לצידי גופו. זעם מציף אותי, מצית את מעמקי האפלה שבי — את החלקים בתוכי שמעולם לא רציתי להרגיש שוב — ואני בועט בו. אני בועט לו בראש שוב ושוב, קצף עולה בפי ושערותיי הארוכות נחבטות בפניי.
"בן־זונה!"
אני שומע צרחה. יללה. לא מזיז לי. אני ממשיך לבעוט.
"דרקו!" צורחת ג'יאנה וידה עוטפת את מפרק ידי. אני ממהר להסתובב ומכוון את האקדח אל מרכז מצחה.
"שלא תעזי לגעת בי!" אני מצמיד את האקדח אל ראשה ושומע מישהו מתקרב.
"חפה." פטנצה מסתכלת עליי.
"אנחנו מוכרחים לזוז. לה פוליסיה יא ויינה אן קמינו." המשטרה בדרך. "המצלמות באזור יישארו מנותקות עוד עשר דקות." עיניה עוברות אל ג'יאנה, שעומדת מול האקדח כאילו היא מוכנה לספוג את הכדור אם תידרש לכך.
"תיכנסי למכונית ואל תגידי מילה," אני נוהם אל ג'יאנה.
היא מביטה בי בעיניים ירוקות בהירות, מאתגרת אותי. היא מנסה לקרוא אותי, אבל אני יודע שהיא לא יכולה. היא לא יכולה כי אני לא רוצה.
כשהיא מבינה את זה היא מסתובבת ונכנסת בצער למכונית. אני נכנס אחריה והנהג מתחיל לנסוע.
הלב עדיין הולם.
הגוף קהה חושים.
הפה יבש.
העצמות כואבות.
אני אומר להם, "אהרוג כל אחד ואחד מהם. כל מי שקשור לכלבה הבוגדנית הזאת ימות, וזו מילה שלי! אסה פוטה מה לה וה א פגאר!" הכלבה הזאת תשלם על זה ביוקר.
