מהו "המסע"?
המסע הוא בעצם תהליך של גילוי עצמי, גילוי ה'אני' האמתי ביחס לסביבה. בעצם להבין מי אני ומה אני עושה כאן. איזה סוגים של אינטראקציה יש לי עם עצמי ועם הסביבה. אך זה רק הצעד הראשון שנועד להוות בסיס לתהליך ארוך. על מנת לבצע תהליך של שינוי וצמיחה בחיים, לא די שאדע מה אני רוצה ולאן אני מתכוונן, כי קיימת 'דלתא' בין המצב הנוכחי שבו אני מצוי, למצב בו אני רוצה להיות- הרצוי. על מנת ליצור גשר בין המצוי לרצוי, שעליו אוכל לצעוד בבטחה ולהניע את עצמי מהנקודה שבה אני היום לנקודה שבה אני רוצה להיות, אני צריכה לדעת מי אני, מה המגבלות שלי, מה החזקות שלי, מה הכישורים שלי, מאילו חלקים באישיותי ו/או בחיי עליי להיפטר כליל, או לעבוד עליהם ליצירת שינוי, כדי שכאשר אצעד על הגשר, בדרך מהמצוי לרצוי אהיה כשירה, מוכנה להתמודד עם האתגרים שיגיעו ואהיה נחושה להשיג את המטרה לשמה יצאתי לדרך.
אילו כבר היום היינו במצב שבו אנו יכולים לצעוד על אותו גשר, מן הסתם היינו מתחילים בצעדה ואולם, רובנו לא מבינים בכלל מה נדרש מאתנו ומה עלינו לעשות לטובת עצמנו ובעיקר היכן אנו שוגים ופועלים לא נכון. ספרי הדרכה רבים נועדו לכוון אותנו איך להגיע ליעדים: להציב מטרה ברת השגה, לפרוט אותה למטרות קטנות יותר, לשנן מנטרות, לרשום הצהרות ולהדביק על המראה, ולחזור עליהן וכדומה. הדברים הללו נכונים מאוד אולם אין בהם די. לפי שיטת H.T.T, אדם שרוצה לעשות שינוי בחייו, לא די בכך שינקוט רק בפעולות הללו, מכיוון שאם הדברים היו כל כך פשוטים, כולנו היינו כבר שם, במציאות האוטופית, הנשגבת. הפרקטיות רלוונטית וחשובה ואולם היא רק נדבך אחד בעשייה. על נדבך העשייה יש רכיבים אחרים, חשובים: תכנון, רצון, יצירתיות בשלבי פעולה מאוד מוגדרים כפי שנראה בהמשך. בחיים הללו מה שבא בקלות, הולך בקלות. סיסמאות חלולות, מנטרות שאנחנו חוזרים עליהן מבלי להתחבר אליהן, כל אלו לא יעשו שינוי. העובדה שאני יודעת שאינני מרוצה מחיי, או העובדה שאני יודעת שיש לי מטרה ומה הדרך להגיע אליה, הן רק עובדות. עובדות לבדן, אין בהן יכולת לשנות את המציאות. האמינו לי, כולנו יודעים את העובדות שבחיינו, כולנו יודעים מה לא פועל עבורנו וממה איננו מרוצים, כולנו היינו רוצים להיות במקום טוב יותר ומלא סיפוק בחיינו, אבל עדיין, עם הידע שלנו, עם החוכמה, עם הרצון- איננו שם. למה? משום שזה מצריך "חפירת עומק". עבודה פנימית והכרת "עצמי". ולא כל אחד מוכן להשקיע את מה שזה מצריך.
שיטת H.T.T קובעת חד משמעית כי שינוי שנוגע רק לפני השטח, אינו שינוי בר –קיימא, כלומר הוא שינוי רגעי וחיצוני שלא יחזיק מעמד לאורך זמן. לזה אני קוראת "קוסמטיקה". תיקונים קוסמטיים הם רק תיקונים קוסמטיים, בכוחם- אולי- לשפר את המראה, אך בעיקר את ההרגשה, אבל הם לא שינויים שיכולים לשנות את המהלך הטבעי של הדברים. אולם, כאשר לשינוי החיצוני מצטרפת כוונה לייצר שינוי פנימי ותוכנית, יש בכוחו של השינוי החיצוני לחולל שינוי פנימי. בחיים האלו, במרחב הזה של כדור הארץ, אנו חיים על רצף של זמן-מרחב שהם ליניאריים: לכל דבר [וגם לנו] יש התחלה אמצע וסוף. כולנו יודעים מהי נקודת ההתחלה של עצמנו, אך איננו יודעים מהי נקודת הסוף ומכאן שגם איננו יודעים איפה האמצע. מכאן, יש לנו רק נתון אחד ביד: מתי התחלנו את המסלול וכיצד. מרגע זה אנחנו חווים מסע בתוך נהר של שינויים ואירועים שמתרחשים בנו, בתוכנו, מחוץ לנו והם הנופים אותם אנו רואים במסע במורד הנהר. הנהר הזה מכיל רק רגע אחד- ההווה, זהו אותו רגע בדיוק בו אנו נמצאים ממש בשנייה הזו. ניתן לדמות זאת לפריים בסרט בו השחקן יושב ברפסודה, הרפסודה על נהר אך אינה זזה לאף מקום כי היא מקובעת לקרקעית הנהר, אך הנהר זורם בשצף קצף ועל פני המים יש המון דברים שנישאים על מימיו עם כיוון זרימת הנהר. מה שחולף על פני המים לצדי השחקן ברגע נתון, ברגע הבא כבר מאחוריו: ומה שעתיד לבוא על זרם הנהר יהיה ליד השחקן ברגע הבא. כך, השחקן נמצא באותו מקום כל הזמן, האירועים חולפים על פניו והופכים להיות חלק מהעבר, ההווה והעתיד שהוא צפוי לחוות, אך אלו רק אירועים שחולפים על פניו. הוא עצמו יושב על הרפסודה ואינו יכול לטבוע כי היא יציבה. מה שעוד קורה באותו זמן, זה הזמן. הזמן הוא הזרם הבלתי נראה שחולף וחורט רישומו על גופנו: ובו בזמן שהנפש נשארת בת בלי גיל, על הגוף נחקקות תמורות הזמן. אותו שחקן על הרפסודה מתבגר פיזית בזמן שהאירועים והזמן חולפים על פניו.
אותו שחקן הוא את/ה או אני. השחקן הזה יכול לבחור להעביר את כל חייו על הרפסודה, כי הוא רואה שהכול זז סביבו ופוחד: הוא רואה שהמים סוערים, יש בהם כל מיני סכנות אמתיות ומדומיינות ובתפיסתו, בהכרתו, הרפסודה היא אי של שלווה. היא אולי לא הכי נוחה בעולם, היא אולי רטובה, אולי רעועה. אבל היא לכאורה יציבה, היא נשארת באותו מקום כל הזמן, היא מהווה עוגן המייצב את המציאות של השחקן לאדמה וכך באמונה שלו, הרפסודה היא הביטחון הקיומי שלו. כל עוד הוא על הרפסודה, הוא לא צריך לבדוק אם הסכנות מוחשיות או אם הן רק בראש שלו, הוא לא צריך לסכן את תחושת הביטחון שלו, הוא לא צריך להתמודד עם סכנת המוות שכל כך מבעיתה אותו. זהו הרווח של האדם המנוהל על ידי פחדיו. בידי השחקן יש בחירה: להישאר על הרפסודה לנצח, עד שימות עליה, או עד שיבוא חילוץ. הוא יכול להאמין שהוא במקום הטוב ביותר שהוא יכול להיות בו, ושהוא בר מזל שבכלל יש לו רפסודה לצוף עליה. ממקום של אמונה כזו, בוודאי שהדבר ההגיוני היחיד שיוכל אותו שחקן לבחור בו, יהיה להישאר על הרפסודה עד קץ הימים. אך מהו המחיר של אותה החלטה? יום אחר יום הנוף יהיה אותו נוף, המראות יהיו אותם מראות, ההתנסות תהיה אותה התנסות, המחשבות יהיו אותן מחשבות: חייו של אדם כזה יהיו כמו ביצה: מים עומדים שאין בהם שינוי, שהופכים למעופשים ולביצה בסופו של דבר. אם נשים על כפות המאזניים של אותו אדם את המחיר מול הרווח, אזי ניווכח כי בסולם הערכים הפנימי שלו, תחושת הביטחון הקיומית שלו [=רווח] מצדיקה את המחיר [לא לקחת סיכון, להישאר על הרפסודה, לחיות במים עומדים]. לעומת זאת, יש אפשרות אחרת לתרחיש שונה: אותו אדם אשר נמצא על הרפסודה באותה נקודה, באותם נתונים. הוא כמובן מצוי בחרדה קיומית, המים גועשים ייתכן שיש בהם תנינים או פירנות, ייתכן שהם מאוד עמוקים והוא לא יודע לשחות, ייתכן שהוא יודע לשחות ויש בעבר השני של הגדה שבט אוכלי אדם. הכול יכול להיות. אבל אותו שחקן, מבין שאם הוא ישב על הרפסודה הזו, אין לדעת מה יגיע קודם: הצלה או המוות. ומכל מקום הוא לא מוכן ולא מסוגל לשבת באפס מעשה. אז הוא חושב: יום, יומיים שלושה. הוא מחליט לרדת מהרפסודה ולקחת את הסיכון שלו. הרווח שלו בבחירה הזו, יהיה תחושת השליטה על הגורל שלו. הוא אדון לגורלו, לבחירותיו. המחיר שהוא עלול לשלם יהיה טביעה, להיטרף על ידי בעל חיים, או על ידי שבט אוכלי אדם, או להגיע לחוף מבטחים ולחיות חיים מלאים. כך או כך, בסולם הערכים הפנימי של אותו אדם, המחיר [סיכון מוחשי] אל מול הרווח [תחושת שליטה על החיים] מצביע כי הרווח גדול מהמחיר ולכן הוא יבחר כפי שיבחר. בסופו של דבר, לא באמת משנה מה יקרה לאותו אדם, כשיבחר לרדת מהרפסודה. מה שחשוב זה המימוש של כוח הבחירה החופשית, הבחירה לנקוט פעולה. כשהוא ירד מהרפסודה, ייתכן שיתברר לו שגובה המים הוא בכלל חצי מטר. ייתכן שאלו מים מתוקים ונהדרים לשתייה ואין בהם שום סכנה וייתכן שהחוף ממול הוא חוף של מדינה מדהימה ששם הוא יחיה באושר ועושר עד עצם היום ההוא. מנגד, ייתכן שהוא יטבע, ייתכן שהוא ייטרף, הכול ייתכן. אבל זו בדיוק הנקודה: כשאדם בוחר לרדת מהרפסודה- הכול ייתכן. הכול אפשרי, השמים הם הגבול.
לעומת זאת, כשאדם בוחר לשבת על הרפסודה ולחכות באופן פאסיבי שיצילו אותו, הוא בוודאות יחמיץ את החיים הזורמים על פניו והוא יחיה רק ממה שאותם מים זורמים מזמנים לו בעודו על הרפסודה.
כל המטאפורה הזו הובאה כדי להמחיש למה, לדעתי, לא ניתן לקחת ספר הדרכה עם טיפים נפלאים ל'איך להפך לעשיר ומצליח בן לילה' ובאמת להצליח בחיים.
בשיטת H.T.T אדם חייב להכיר את עצמו לעומק, את סולם הערכים הפנימי שלו, את מושגי הרווח וההפסד הפנימיים שלו, כדי להבין מהם הכוחות שמניעים אותו. זה הרבה מעבר למילים כמו "חזקות" ו"חולשות", זה להכיר את המהות הפנימית שלך. ולכן זהו מסע. ולכן המסע קשה. כי האדם, לעצמו, הוא ארץ לא מיושבת. למדנו כל החיים להכיר את עצמנו דרך משובים שקיבלנו מאנשים אחרים, דרך הריג'קטים שלהם. בנינו לעצמנו איזושהי זהות, מעין מסיכה שנקראת 'אני' בבחינת: "זה אני וזה מה יש". אבל דימוי עצמי זו רק מסיכה ושכחנו את זה. למדנו להתנהג בדרך מסוימת, בהתניות מסוימות, כי הן מגנות עלינו, אך מרוב שהשתמשנו בהן, הן הפכו לדפוס התנהגות שלנו שהפכה בעצמה למאפיין אישיותי. ובאמת, זה לא כך. אלו רק התנהגויות שסיגלנו לעצמנו. אנחנו מזדהים עם ההתנהגות שלנו וקוראים להתנהגות 'אני'. והתנהגות היא רק התנהגות, היא לא מהות. היא לא 'אני'. כדי להוריד את המסכה ולשנות את ההתנהגות, לא שינוי של רגע, אלא שינוי עמוק ופנימי, אני צריכה להבין מפני מה המסכה הגנה עליי, מפני מה ההתנהגות מגנה עליי, מה הפחד שלי, והאם אני עדיין צריכה הגנה? האם ה'איום' הוא אמתי ותקף? השאלות הללו, הן נוקבות. הן מצריכות חיטוט פנימי, עבודת פסיכואנליזה של ממש, לנבור בקרביים, כמו בפסח שמנקים את אחרונת המגירות בבית, כך המסע הפנימי הוא 'פסח' פנימי. משמעותו לעבור מגירה אחר מגירה בנפש, לשפוך את תחולתה החוצה ולמיין: מה התאים לפעם ועדיין מתאים להיום? מה התאים לפעם וכבר אינו מתאים להיום? מה שלי, מה לא שלי? וכן הלאה. אנשים סבורים כי הירח רחוק וצריך חללית כדי להגיע אליו. אני רוצה לומר לכם, שלרוב האנשים הירח יותר נגיש ובר השגה מהתעמתות עם השאלות הפנימיות שלהם. רוב האנשים חיים מהלך חיים שלם מבלי לגעת לעצמם ב"בפנוכו". חיים רק כלפי חוץ ולומדים להשתיק את התסכול, את הקול הפנימי, את האמת של עצמם.
שיטת H.T.T קובעת כי בכדי שאדם יוכל לבנות גשר שיוביל אותו לצד השני של הגדה, במסעו מהרצוי למצוי, עליו להתחיל במסע של גילוי פנימי, חשיפת המניעים האישיים שלו, הכרת סולמות הערכים שלו: הרווח וההפסד שלו, הפחדים שלו ומה באמת חשוב לו, כדי בסופו של דבר ידע לחיות בשלום עם עצמו ולקבל באהבה את חייו. לפעמים מסע כזה מתחיל מתוך מחשבה שהוא יוביל אותי ליעד מסוים שהגדרתי בתחילת המסע, אשר לשמו התחלתי את הדרך: והיעד ישתנה תוך כדי התהליך, משום שסולם הערכים שהניע אותי בתחילת המסע, מתגלה כסולם מזויף או לא רלוונטי לאור הגילויים הפנימיים. לרוב נראה כי תוך כדי המסע, כשאני מתחבר למקומות הכי פנימיים שלי ונחשף לסולם ערכים אותנטי פנימי, אזי תפישת העולם שלי משתנה ובהתאמה, גם מערכת הציפיות שלי מעצמי, מהחיים שלי משתנה ולכן גם המטרות משתנות.
עצירה לחשיבה:
עצמו עכשיו עיניים ובלי לחשוב יותר מידי כיתבו: מה היעד שהייתם רוצים להשיג בסוף המסע?
זה יכול להיות כל דבר ממש, אין תשובת נכון/לא נכון. כל תשובה נכונה. יכול להיות שהתשובה תהיה חומרית [אני רוצה מטוס פרטי/חללית/יאכטה/וילה], יכול להיות שהיא תהיה רגשית [אני רוצה להיות נשוי/אה, אני רוצה להיות הורה] יכול להיות שהיא תהיה קרייריסטית [אני רוצה להיות בלרינה/טייס חלל].
רשמו ביומנכם: המטרה שלי לסוף המסע היא.........

מהו "המסע"?
המסע הוא בעצם תהליך של גילוי עצמי, גילוי ה'אני' האמתי ביחס לסביבה. בעצם להבין מי אני ומה אני עושה כאן. איזה סוגים של אינטראקציה יש לי עם עצמי ועם הסביבה. אך זה רק הצעד הראשון שנועד להוות בסיס לתהליך ארוך. על מנת לבצע תהליך של שינוי וצמיחה בחיים, לא די שאדע מה אני רוצה ולאן אני מתכוונן, כי קיימת 'דלתא' בין המצב הנוכחי שבו אני מצוי, למצב בו אני רוצה להיות- הרצוי. על מנת ליצור גשר בין המצוי לרצוי, שעליו אוכל לצעוד בבטחה ולהניע את עצמי מהנקודה שבה אני היום לנקודה שבה אני רוצה להיות, אני צריכה לדעת מי אני, מה המגבלות שלי, מה החזקות שלי, מה הכישורים שלי, מאילו חלקים באישיותי ו/או בחיי עליי להיפטר כליל, או לעבוד עליהם ליצירת שינוי, כדי שכאשר אצעד על הגשר, בדרך מהמצוי לרצוי אהיה כשירה, מוכנה להתמודד עם האתגרים שיגיעו ואהיה נחושה להשיג את המטרה לשמה יצאתי לדרך.
אילו כבר היום היינו במצב שבו אנו יכולים לצעוד על אותו גשר, מן הסתם היינו מתחילים בצעדה ואולם, רובנו לא מבינים בכלל מה נדרש מאתנו ומה עלינו לעשות לטובת עצמנו ובעיקר היכן אנו שוגים ופועלים לא נכון. ספרי הדרכה רבים נועדו לכוון אותנו איך להגיע ליעדים: להציב מטרה ברת השגה, לפרוט אותה למטרות קטנות יותר, לשנן מנטרות, לרשום הצהרות ולהדביק על המראה, ולחזור עליהן וכדומה. הדברים הללו נכונים מאוד אולם אין בהם די. לפי שיטת H.T.T, אדם שרוצה לעשות שינוי בחייו, לא די בכך שינקוט רק בפעולות הללו, מכיוון שאם הדברים היו כל כך פשוטים, כולנו היינו כבר שם, במציאות האוטופית, הנשגבת. הפרקטיות רלוונטית וחשובה ואולם היא רק נדבך אחד בעשייה. על נדבך העשייה יש רכיבים אחרים, חשובים: תכנון, רצון, יצירתיות בשלבי פעולה מאוד מוגדרים כפי שנראה בהמשך. בחיים הללו מה שבא בקלות, הולך בקלות. סיסמאות חלולות, מנטרות שאנחנו חוזרים עליהן מבלי להתחבר אליהן, כל אלו לא יעשו שינוי. העובדה שאני יודעת שאינני מרוצה מחיי, או העובדה שאני יודעת שיש לי מטרה ומה הדרך להגיע אליה, הן רק עובדות. עובדות לבדן, אין בהן יכולת לשנות את המציאות. האמינו לי, כולנו יודעים את העובדות שבחיינו, כולנו יודעים מה לא פועל עבורנו וממה איננו מרוצים, כולנו היינו רוצים להיות במקום טוב יותר ומלא סיפוק בחיינו, אבל עדיין, עם הידע שלנו, עם החוכמה, עם הרצון- איננו שם. למה? משום שזה מצריך "חפירת עומק". עבודה פנימית והכרת "עצמי". ולא כל אחד מוכן להשקיע את מה שזה מצריך.
שיטת H.T.T קובעת חד משמעית כי שינוי שנוגע רק לפני השטח, אינו שינוי בר –קיימא, כלומר הוא שינוי רגעי וחיצוני שלא יחזיק מעמד לאורך זמן. לזה אני קוראת "קוסמטיקה". תיקונים קוסמטיים הם רק תיקונים קוסמטיים, בכוחם- אולי- לשפר את המראה, אך בעיקר את ההרגשה, אבל הם לא שינויים שיכולים לשנות את המהלך הטבעי של הדברים. אולם, כאשר לשינוי החיצוני מצטרפת כוונה לייצר שינוי פנימי ותוכנית, יש בכוחו של השינוי החיצוני לחולל שינוי פנימי. בחיים האלו, במרחב הזה של כדור הארץ, אנו חיים על רצף של זמן-מרחב שהם ליניאריים: לכל דבר [וגם לנו] יש התחלה אמצע וסוף. כולנו יודעים מהי נקודת ההתחלה של עצמנו, אך איננו יודעים מהי נקודת הסוף ומכאן שגם איננו יודעים איפה האמצע. מכאן, יש לנו רק נתון אחד ביד: מתי התחלנו את המסלול וכיצד. מרגע זה אנחנו חווים מסע בתוך נהר של שינויים ואירועים שמתרחשים בנו, בתוכנו, מחוץ לנו והם הנופים אותם אנו רואים במסע במורד הנהר. הנהר הזה מכיל רק רגע אחד- ההווה, זהו אותו רגע בדיוק בו אנו נמצאים ממש בשנייה הזו. ניתן לדמות זאת לפריים בסרט בו השחקן יושב ברפסודה, הרפסודה על נהר אך אינה זזה לאף מקום כי היא מקובעת לקרקעית הנהר, אך הנהר זורם בשצף קצף ועל פני המים יש המון דברים שנישאים על מימיו עם כיוון זרימת הנהר. מה שחולף על פני המים לצדי השחקן ברגע נתון, ברגע הבא כבר מאחוריו: ומה שעתיד לבוא על זרם הנהר יהיה ליד השחקן ברגע הבא. כך, השחקן נמצא באותו מקום כל הזמן, האירועים חולפים על פניו והופכים להיות חלק מהעבר, ההווה והעתיד שהוא צפוי לחוות, אך אלו רק אירועים שחולפים על פניו. הוא עצמו יושב על הרפסודה ואינו יכול לטבוע כי היא יציבה. מה שעוד קורה באותו זמן, זה הזמן. הזמן הוא הזרם הבלתי נראה שחולף וחורט רישומו על גופנו: ובו בזמן שהנפש נשארת בת בלי גיל, על הגוף נחקקות תמורות הזמן. אותו שחקן על הרפסודה מתבגר פיזית בזמן שהאירועים והזמן חולפים על פניו.
אותו שחקן הוא את/ה או אני. השחקן הזה יכול לבחור להעביר את כל חייו על הרפסודה, כי הוא רואה שהכול זז סביבו ופוחד: הוא רואה שהמים סוערים, יש בהם כל מיני סכנות אמתיות ומדומיינות ובתפיסתו, בהכרתו, הרפסודה היא אי של שלווה. היא אולי לא הכי נוחה בעולם, היא אולי רטובה, אולי רעועה. אבל היא לכאורה יציבה, היא נשארת באותו מקום כל הזמן, היא מהווה עוגן המייצב את המציאות של השחקן לאדמה וכך באמונה שלו, הרפסודה היא הביטחון הקיומי שלו. כל עוד הוא על הרפסודה, הוא לא צריך לבדוק אם הסכנות מוחשיות או אם הן רק בראש שלו, הוא לא צריך לסכן את תחושת הביטחון שלו, הוא לא צריך להתמודד עם סכנת המוות שכל כך מבעיתה אותו. זהו הרווח של האדם המנוהל על ידי פחדיו. בידי השחקן יש בחירה: להישאר על הרפסודה לנצח, עד שימות עליה, או עד שיבוא חילוץ. הוא יכול להאמין שהוא במקום הטוב ביותר שהוא יכול להיות בו, ושהוא בר מזל שבכלל יש לו רפסודה לצוף עליה. ממקום של אמונה כזו, בוודאי שהדבר ההגיוני היחיד שיוכל אותו שחקן לבחור בו, יהיה להישאר על הרפסודה עד קץ הימים. אך מהו המחיר של אותה החלטה? יום אחר יום הנוף יהיה אותו נוף, המראות יהיו אותם מראות, ההתנסות תהיה אותה התנסות, המחשבות יהיו אותן מחשבות: חייו של אדם כזה יהיו כמו ביצה: מים עומדים שאין בהם שינוי, שהופכים למעופשים ולביצה בסופו של דבר. אם נשים על כפות המאזניים של אותו אדם את המחיר מול הרווח, אזי ניווכח כי בסולם הערכים הפנימי שלו, תחושת הביטחון הקיומית שלו [=רווח] מצדיקה את המחיר [לא לקחת סיכון, להישאר על הרפסודה, לחיות במים עומדים]. לעומת זאת, יש אפשרות אחרת לתרחיש שונה: אותו אדם אשר נמצא על הרפסודה באותה נקודה, באותם נתונים. הוא כמובן מצוי בחרדה קיומית, המים גועשים ייתכן שיש בהם תנינים או פירנות, ייתכן שהם מאוד עמוקים והוא לא יודע לשחות, ייתכן שהוא יודע לשחות ויש בעבר השני של הגדה שבט אוכלי אדם. הכול יכול להיות. אבל אותו שחקן, מבין שאם הוא ישב על הרפסודה הזו, אין לדעת מה יגיע קודם: הצלה או המוות. ומכל מקום הוא לא מוכן ולא מסוגל לשבת באפס מעשה. אז הוא חושב: יום, יומיים שלושה. הוא מחליט לרדת מהרפסודה ולקחת את הסיכון שלו. הרווח שלו בבחירה הזו, יהיה תחושת השליטה על הגורל שלו. הוא אדון לגורלו, לבחירותיו. המחיר שהוא עלול לשלם יהיה טביעה, להיטרף על ידי בעל חיים, או על ידי שבט אוכלי אדם, או להגיע לחוף מבטחים ולחיות חיים מלאים. כך או כך, בסולם הערכים הפנימי של אותו אדם, המחיר [סיכון מוחשי] אל מול הרווח [תחושת שליטה על החיים] מצביע כי הרווח גדול מהמחיר ולכן הוא יבחר כפי שיבחר. בסופו של דבר, לא באמת משנה מה יקרה לאותו אדם, כשיבחר לרדת מהרפסודה. מה שחשוב זה המימוש של כוח הבחירה החופשית, הבחירה לנקוט פעולה. כשהוא ירד מהרפסודה, ייתכן שיתברר לו שגובה המים הוא בכלל חצי מטר. ייתכן שאלו מים מתוקים ונהדרים לשתייה ואין בהם שום סכנה וייתכן שהחוף ממול הוא חוף של מדינה מדהימה ששם הוא יחיה באושר ועושר עד עצם היום ההוא. מנגד, ייתכן שהוא יטבע, ייתכן שהוא ייטרף, הכול ייתכן. אבל זו בדיוק הנקודה: כשאדם בוחר לרדת מהרפסודה- הכול ייתכן. הכול אפשרי, השמים הם הגבול.
לעומת זאת, כשאדם בוחר לשבת על הרפסודה ולחכות באופן פאסיבי שיצילו אותו, הוא בוודאות יחמיץ את החיים הזורמים על פניו והוא יחיה רק ממה שאותם מים זורמים מזמנים לו בעודו על הרפסודה.
כל המטאפורה הזו הובאה כדי להמחיש למה, לדעתי, לא ניתן לקחת ספר הדרכה עם טיפים נפלאים ל'איך להפך לעשיר ומצליח בן לילה' ובאמת להצליח בחיים.
בשיטת H.T.T אדם חייב להכיר את עצמו לעומק, את סולם הערכים הפנימי שלו, את מושגי הרווח וההפסד הפנימיים שלו, כדי להבין מהם הכוחות שמניעים אותו. זה הרבה מעבר למילים כמו "חזקות" ו"חולשות", זה להכיר את המהות הפנימית שלך. ולכן זהו מסע. ולכן המסע קשה. כי האדם, לעצמו, הוא ארץ לא מיושבת. למדנו כל החיים להכיר את עצמנו דרך משובים שקיבלנו מאנשים אחרים, דרך הריג'קטים שלהם. בנינו לעצמנו איזושהי זהות, מעין מסיכה שנקראת 'אני' בבחינת: "זה אני וזה מה יש". אבל דימוי עצמי זו רק מסיכה ושכחנו את זה. למדנו להתנהג בדרך מסוימת, בהתניות מסוימות, כי הן מגנות עלינו, אך מרוב שהשתמשנו בהן, הן הפכו לדפוס התנהגות שלנו שהפכה בעצמה למאפיין אישיותי. ובאמת, זה לא כך. אלו רק התנהגויות שסיגלנו לעצמנו. אנחנו מזדהים עם ההתנהגות שלנו וקוראים להתנהגות 'אני'. והתנהגות היא רק התנהגות, היא לא מהות. היא לא 'אני'. כדי להוריד את המסכה ולשנות את ההתנהגות, לא שינוי של רגע, אלא שינוי עמוק ופנימי, אני צריכה להבין מפני מה המסכה הגנה עליי, מפני מה ההתנהגות מגנה עליי, מה הפחד שלי, והאם אני עדיין צריכה הגנה? האם ה'איום' הוא אמתי ותקף? השאלות הללו, הן נוקבות. הן מצריכות חיטוט פנימי, עבודת פסיכואנליזה של ממש, לנבור בקרביים, כמו בפסח שמנקים את אחרונת המגירות בבית, כך המסע הפנימי הוא 'פסח' פנימי. משמעותו לעבור מגירה אחר מגירה בנפש, לשפוך את תחולתה החוצה ולמיין: מה התאים לפעם ועדיין מתאים להיום? מה התאים לפעם וכבר אינו מתאים להיום? מה שלי, מה לא שלי? וכן הלאה. אנשים סבורים כי הירח רחוק וצריך חללית כדי להגיע אליו. אני רוצה לומר לכם, שלרוב האנשים הירח יותר נגיש ובר השגה מהתעמתות עם השאלות הפנימיות שלהם. רוב האנשים חיים מהלך חיים שלם מבלי לגעת לעצמם ב"בפנוכו". חיים רק כלפי חוץ ולומדים להשתיק את התסכול, את הקול הפנימי, את האמת של עצמם.
שיטת H.T.T קובעת כי בכדי שאדם יוכל לבנות גשר שיוביל אותו לצד השני של הגדה, במסעו מהרצוי למצוי, עליו להתחיל במסע של גילוי פנימי, חשיפת המניעים האישיים שלו, הכרת סולמות הערכים שלו: הרווח וההפסד שלו, הפחדים שלו ומה באמת חשוב לו, כדי בסופו של דבר ידע לחיות בשלום עם עצמו ולקבל באהבה את חייו. לפעמים מסע כזה מתחיל מתוך מחשבה שהוא יוביל אותי ליעד מסוים שהגדרתי בתחילת המסע, אשר לשמו התחלתי את הדרך: והיעד ישתנה תוך כדי התהליך, משום שסולם הערכים שהניע אותי בתחילת המסע, מתגלה כסולם מזויף או לא רלוונטי לאור הגילויים הפנימיים. לרוב נראה כי תוך כדי המסע, כשאני מתחבר למקומות הכי פנימיים שלי ונחשף לסולם ערכים אותנטי פנימי, אזי תפישת העולם שלי משתנה ובהתאמה, גם מערכת הציפיות שלי מעצמי, מהחיים שלי משתנה ולכן גם המטרות משתנות.
עצירה לחשיבה:
עצמו עכשיו עיניים ובלי לחשוב יותר מידי כיתבו: מה היעד שהייתם רוצים להשיג בסוף המסע?
זה יכול להיות כל דבר ממש, אין תשובת נכון/לא נכון. כל תשובה נכונה. יכול להיות שהתשובה תהיה חומרית [אני רוצה מטוס פרטי/חללית/יאכטה/וילה], יכול להיות שהיא תהיה רגשית [אני רוצה להיות נשוי/אה, אני רוצה להיות הורה] יכול להיות שהיא תהיה קרייריסטית [אני רוצה להיות בלרינה/טייס חלל].
רשמו ביומנכם: המטרה שלי לסוף המסע היא.........