העם היהודי הוא כיום מושא לעוינות נרחבת המבשרת אולי על משבר קרוב. ההסבר שמייחס את מקור העוינות לאנטישמיות או לסכסוך הערבי־ישראלי, בָּטֵל לנוכח הגודל וההיקף הרחב של התופעה. מעל במה בינלאומית שבה, זה שלוש מאות שנה, השחקנים הם מדינות הלאום – זכותו של העם היהודי להתארגן לכדי מדינת לאום ולהיות אף הוא שחקן של תולדות האנושות, היא המטרה הראשית. מערכה זו חובקת עולם. כפי שחושפים המיתוסים הארכאיים ביותר שמעוררת מתקפה זו, עצם קיומו כעם בעל צביון של 3,000 שנה, הוא שעומד על הפרק.
סוף תקופה
מעטים בלבד יכולים להבין זאת, שהרי לשם כך נדרשים ללא פשרה, הכלים המנטליים והאינטלקטואליים המתאימים. דעת הקהל הישראלית אינה מגעת לאפס קצהָ של אותה הבנה. המסקנה שיהודי ממערב אירופה, ובפרט מצרפת – כמו כותב שורות אלו – יכול להסיק (מאז 2001), היא נדבך יקר ערך בזיהוי הסיבות למצב זה. זהו חוט השני העובר לאורך הניתוח המובא כאן, זו נקודת המשען החיונית לגילוי של פשר התופעה.
אכן, אם מתקפה זו מכוונת בעיקר כלפי ישראל – עד כדי כך ש"האנטישמיות החדשה" אינה אלא אנטי־ציונות, נדמה שאין ברשותה של התודעה הישראלית המשאבים המנטליים, האינטלקטואליים והפוליטיים הדרושים להבנת טבעה של מתקפה זו, ואף להכיר בקיומה. הסיבה לכך היא שמשבר זה מערער אותה באופן רדיקלי, הן את מהותה והן את הבנתה העצמית – הרבה יותר מאשר את קיומה. היא מכה בה בנקודה העיוורת שלה.
המסגרות ההיסטוריות הקיימות, כלומר המודרניוּת היהודית והציונות המדינית, אינן יכולות עוד לשקף את התצורה שהתהוותה בראשית המאה ה־21. אפשר לקבל עליה מושג כשאומדים את כוחה של סטירת הלחי השקטה שסופגת בזמננו הציונות המדינית, המסוכמת כולה בדברי הרצל בספרו מדינת היהודים: "הכול תלוי בכוח המניע. ומה הוא הכוח הזה? מצוקת־היהודים. [...] מדינת־היהודים צורך־העולם היא – על־כן היא תקום. [...] היהודים ייפרדו כידידים מכובדים, ואם יחידים ישובו אחר־כך, יתקבלו בארצות הנאורות באותו סבר־פנים יפה כמו אזרחי מדינות זרות אחרים". אולם, בניגוד לציפייה זו, מדינת היהודים, שהפכה ובהצלחה רבה לאומה כשאר האומות, היא כיום מושא של דחייה ושל נידוי הולכים וגוברים, המציירים אותה בדמותו הנסגנית של "יהודִי הגויים", של המנודה. הציונות אינה יכולה להבין את מצב העניינים הזה משום שהוא מטיל ספק בתקֵפותה ומבשר לה על התיישנותה.
קשָה עוד יותר היא העובדה שמקץ 70 שנות קיום, החברה הישראלית הולידה מתוכה, מתוך האליטות המבוססות שלה, את תופעת הפוסט־ציונות, כלומר המהלך הרעיוני המערער על הלגיטימיות של מדינה יהודית והמשמש השראה להאשמות העיקריות ש"האנטישמיות החדשה" ניזונה מהן ומפיקה מהן צידוק, שהרי ערעור זה עצמו התהווה בישראל. הדיסוננס הקוגניטיבי שאנו חווים בתוך הקושי להבין את המתרחש, מראה שקיים פער בין תפיסתם העצמית של היהודים – וקודם כול של הישראלים – לבין האופן שבו העולם הסובב רואה אותם. זהו איתות חשוב של המציאות שכן מבט האחרים, יהיה אשר יהיה, הוא אחד ממימדיה, שאיננו יכולים ואסור לנו לזלזל בו במסגרתו של ניתוח אסטרטגי כולל.
כדי להבין את מקורותיו של אותו ניתוק מן המציאות, לא זה של השטח אלא של המוחות, עלינו לזכור שתוכניתה של הציונות שלאחר הרצל הייתה "לנרמל" את היהודים, כלומר להופכם ל"ככל האחרים", או במונחים פוליטיים: לכונן אותם כמדינת לאום ברוח העקרונות החדשים של המודרנה. אכן, הרצל נוכח לדעת כפי שחשפה פרשת דרייפוס – שאין די באמנציפציה כדי להבטיח את שרידות היהודים, שהרי כחלוף 40 שנה מהתאזרחותם בצרפת, נגלתה תופעה חדשה וחסרת תקדים שווילהלם מאר כינה כעבור זמן, ב־1879, "אנטישמיות".
כשל האמנציפציה
התפתחות זו היוותה אז ומייצגת עד היום תעלומה בעיני היהודים שנהנו מאמנציפציה. למעשה, "אמנת" האמנציפציה העניקה את האזרחות לאדם בכללותו ולא ליהודי, לאדם שביהודי, ליחידים ולא לעם היהודי ואף לא לזהות התרבותית היהודית באופן ספציפי. הדרה מכוננת זו לא נגעה אך ורק לסובייקט המשפט המופשט והאוניברסלי, נטול הייחודיות, שאמור היה להתגלם באזרח הדמוקרטי. היא כללה תביעה נוספת: שהעם היהודי יתפוגג כדי שהיהודים יתקבלו (כבני אדם) במדינת הלאום האירופית ושזהותו תאופסן במחסן האבזרים המשומשים כדי לאפשר את "לידתם מחדש" של היהודים, כלומר לחלץ אותם מהתנוונותם כבני אדם, זאת אומרת מהיותם יהודים. הרוזן מקלרמון־טונר (Clermont-Tonnerre) הוא שהעלה לראשונה את עקרונה של ה"עִסקה" הזאת באסיפה המכוננת של 1789: "הכול בשביל היהודים כיחידים, לא כלום בעבור היהודים כאומה" (דברי קלרמון־טונר). אלא שהדברים לא התרחשו כמצופה. באותו פרק זמן שבו העם היהודי נדרש להתפוגג כערכאה פוליטית, משפטית והיסטורית, בני מולדתם החדשים של היהודים עמדו לכונן את עצמם כמדינת לאום צרפתית, ברוח הלאומנות, ואילו נפוליאון ה־1 החזיר את היהודים למצב של קהילה בדמותו של ארגון מחייב, הקונסיסטואר (Consistoire) שהייתה חובה על היהודים להשתייך אליו. מעל הכול, שנאת היהודים לא פסקה. בגרסתה החדשה, כלומר האנטישמיות, היא כיוונה את חיציה אל העם שאמור היה להתמוסס, מעבר למימד היהודים היחידיים שנהיו לאזרחים אלמוניים. מאותה עת, העם הזה הופיע באופן מעוות בדמותה של "המזימה היהודית העולמית"; הוא היה לאויב האומות שהיהודים היו אזרחיהן כיחידים, ולבוגד במדינת הלאום בשל הפן הטרנס־לאומי שלו.
זהו הרקע שעליו הופיעה הציונות המדינית בדמותו של הרצל. הוא קיבל על עצמו "לתקן" את הכשל הזה באמנציפציה, בהוסיפו לאמנציפציית היחידים את זו של אומה, לא כל שכן "אומה יהודית", במסגרתה של מדינת לאום דמוקרטית. כך הוא נתן לראשונה הגדרה "לאומית" להוויית העם היהודי ולאנטישמיות המכה בו. לאמיתו של דבר, הוא צעד בכך בעקבות אירופה שלאחר המהפכה של 1789. אכן, האינדיווידואליזם הנמצא בבסיסו של החזון הדמוקרטי לא יכול היה להתבסס בלא מסגרת קולקטיבית העומדת בפני עצמה, כלומר בניגוד לפילוסופיה של "זכויות האדם והאזרח". שהרי מדינת הלאום, שהיא המסגרת היחידה שבה התפתח המשטר הדמוקרטי, נולדה מתוך היפוך החזון הפוליטי שהאידיאל הדמוקרטי טמן בחובו – אידיאל שבאמצעות משנת האמנה החברתית אִפשר את ההתכנסות בין הפרט החופשי לבין הקולקטיב הריבוני ללא ויתור על חופש הפרט. אולם לא כך קרה. במקום הריבון שווה הערך ליחידים האזרחים, ה"אומה" היא שהגיחה במהפכות־1848 בכל אירופה כתופעה של זהות קולקטיבית הממזגת את הרצון הפוליטי של האמנה עם המורשת התרבותית פרי ההיסטוריה בצורת הזהות הלאומית.
זהו הנתק הפנימי שחוו היהודים בזמן האמנציפציה: אף שהיו יחידים ואזרחים, חלק מן הריבון, הם נתקלו בזהות קולקטיבית ייחודית (לאומית, למשל "האומה הצרפתית") שלא זו בלבד שלא קיבלה אותם, למרות המאמצים הכבירים שהשקיעו הם עצמם בהיטמעותם, אלא היא דחתה אותם כמי ששייכים לזהות היסטורית אחרת, "העם היהודי". זהות זו, שהם נתבעו לדחותה ושהם התכחשו אליה באופן פתטי כל כך, הייתה מעתה מופללת. לא עמדו לרשותה של אירופה הדמוקרטית כל מקום וכל מסגרת שיבטיחו את קיומו הבלתי ניתן למחיקה של עם יהודי. כך מצאו את עצמם היהודים, מלכתחילה, בתוך הפער המבני הטבוע בדמוקרטיה: המתח בין האידיאל שלה (האינדיווידואליזם) לבין ממשותה (קדימות הריבון על הפרט).
