“אם כבר התחלתי לדבר על נושא הבדידות בביקורות האחרונות, ראיתי סרטון שממש ריסק אותי לצפות בו ולהיזכר איך זה חרם: זה סרטון מהתקופה של ימינו - על שלוש בנות לא מקובלות שעוברות "מייקאובר" מקצועי.
המטרה היא ליצור בת מצווה משותפת לכמה בנות שלא מכירות, מבתי ספר שונים - כדי שלא ייאלצו לחוות את הפער המטורף בין הבת מצווה שלהן לבין הבת מצווה של אחות גדולה, חברה לכיתה וכו'. אי אפשר לתאר איך זה כשלאחותך רוצים לחגוג וכל החברות באות, וכשמגיע התור שלך להיות בת מצווה את מבינה שלה יש קבוצת חברות שהייתה ביום ההולדת ואצלך אף אחד לא טרח. לפעמים זה מה שהכי כואב, יותר כואב מבת מצוות שבאים בשביל דיג'יי ואוכל... סתם לראות מהצד בת מצוות פשוטות עם חברות, שכולן במושב עושות, גם העניות - כי את יודעת שבסופו של דבר מי שאחותך רוצה - רוצה אותה בחזרה, וככה זה אצל רוב הבנות שאת רואה מסביבך...
ועכשיו זה הגיע אלייך... אבל אצלך זה לא ככה, ואת לא יודעת למה, ואם יש למה בכלל.
וזה לא שהמבוגרים עשו את זה בכוונה, וההורים שלי באמת עשו מעל ומעבר למה שהם יכלו - אבל הם גם לא היו משכילים בעניין זה של מודעות רגשית. ובגדול אני חושבת שלדור הקודם לא הייתה מודעות ותמיד אמרו לי - כשתגיעי לגיל 18 תראי שזה היה שטויות... ומשפטים כאלה, גם אם הכוונה טובה... שלא לדבר על המורים שלא הייתה להם כוונה טובה: מורה מהחטיבה, מאוד מקושרת שניסתה "לתקן" אותי והעיפה אותי מריקוד כדי לחנך אותי, ומורה בתיכון + יועצת שפשוט ניסיתי לספר להם על מחשבות אובדניות בעקבות מקרים שקרו בבית הספר והיו אדישים.
ואז אני אומרת לעצמי: "עברו כמעט שלושים שנה, מה השתנה?"
ולמרות שאני לא ממש אוהדת נלהבת של שירי קינגסברג שמנהלת את הארגון ים של חברים שיצר את הפרויקט והסרטון הנ"ל, אני מצרפת את הסיפור הזה על המייקאובר, כי זה ממש חשוב בעיקר בתקופה זו של בת מצוות בסתיו.
אני לא אוהדת רק בגלל השילוב (האולי הכרחי אבל מציק) בין אנשים בשפל של חייהם - עם איזה כוכב סטייל עומר אדם...
כי זה פשוט רחוק מדי! אלו פערים בלתי נתפסים בין החיים שלו והחיים שלהם, ולצערנו אולי זה גם יישאר ככה. לשיטתי עדיף לא לפקוח לילדים את העיניים לאורח חיים שהם לא יוכלו להשיג. "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו", וזה עניין של רגישות לילד לאורך זמן ולא רק לאיך שזה מצטלם לטלוויזיה.
בעיניי, ילדים שמשתתפים בפרויקטים מעין זה צריכים גם לקבל ליווי פסיכולוגי, זה לא פחות חשוב לדבר על הפער בין יום החגיגה למה שקורה אח"כ.
ולענייננו: הספר "ארגון הלא מקובלים" עוסק בחרם קיבוצי על הילדה החדשה והשונה במשק.
די דומה למה שאני עברתי... רק שכאן דפנה, החדשה, שמנמנה מדי לדעתם - ואני הייתי רזה וקטנה מדי.
אבל זה דומה באופי העלבונות. חלק גדול מהאמירות פה היו נכנסות תחת הכותרת שמנופוביה, ובמאקרו - ה"חגיגה" היא בעצם סביב גודלך השונה משאר הבנות. את בקיבוץ - שבו כולם צריכים להיות אותו דבר, ואת לא מתפתחת בהתאם לגילך על פי האחיות היהירות בטיפת חלב הקיבוצית - ולבנות הוותיקות בשכבתך יש סוף סוף איך להפיג את השעמום! זה קיבוץ, אין פה יותר מדי אפשרויות חוץ מבריכה וטבע... ועכשיו יש פרס למוצאת ה(לא) ישרה - ילדה חדשה! שונה!!! כולן מסתובבות סביבך במעגלים, ובעיקר סביב העובדה שבן שיתעניין בך - יושפל... ובגדול!
הילדה החדשה מקבלת את הכינוי "שמנדוזה גונבת בנים" בגלל הסיבה הנ"ל - בן מקובל יחסית שהתעניין בה.
בחברה ריכוזית זהו דבר שמשנה את המסורת. כי הבן הזה שייך לילדות מסוימות שכבר היו בכיתה לפניה! בגילאי הנוער הצעיר, הבנות שהבנים המקובלים שייכים להן... אלו לא הבנות שמתנדבות בפינת החי - כמו הילדה היחידה הנורמלית בסיפור הזה, שמתייחסת יפה לגיבורת הסיפור - אלא הבנות שמבינות מספיק את הפוליטיקה של בית הספר העממי! הן יודעות לא לבלוט לחינם, אם זה בבגדים דומים, בלהסתיר מתנות שקיבלו אם זה משהו נדיר, לצחוק על השונה... ובגדול להישאר חלק מחבורת הבנות הגדולה המעריצה את עצמה, שמשיגה את מירב הישגיה על ידי כוח העדר - ומתחלקת ב"שלל" (במקרה הזה הבנים המקובלים) באופן שמקובל על כולן.
אבל כשהמורה הנערצת למחול מכריזה שה"שמנדוזה", דווקא הילדה החדשה - היא שתקבל את הסולו הנחשק ותופיע בחגיגת המשק (שבועות נראה לי זה היה)... החרם מתחיל לעלות רמה.
במאמר מוסגר - זה דבר מאוד מוזר בחינוך הקיבוצי, ואולי גם המושבי - אבל בעיקר הקיבוצי. זר לא יבין עד כמה הופעה כזו - ובעיקר הופעה כסולנית - קדושה לבנות קיבוצים.
למעשה זו בעצם ההזדמנות היחידה של המקובלות לבלוט כמי שהן, בנפרד מחבורת המעריצות. להראות כמה שהן רגישות, כמה שהן פגיעות ושבריריות, כמה שהן עושות חרמות רק בגלל שהן בעצם הקורבן פה או משהו. וכל זה אמור להיות מבוטא דרך ההופעה.
ממש כמו לצום ביום כיפור ולחזור להיות אנשים רעים - את רוקדת הכי יפה בטקס, והכי בכוונה גדולה ובהתבוננות פנימית ונדיבות כלפי כל הבנות שהן לא מושלמות ומדהימות כמוך - ואז הכול נמחל לך.
אבל אם יש משהו שלמדתי בחיים - קנאות דתית יש בכל קבוצה סגורה ושמרנית, לי לא אכפת אם קוראים לזה קיבוץ מסנן (יש קיבוצים יותר הטרוגניים אבל אני מתכוונת לסגנון מסוים של קיבוצים) או פלג חרדי בירושלים.
לא ראיתי הבדל, קנאות זו קנאות. וגם על זה שנאו אותי, גם כשכבר לא הייתי מוחרמת - על כך שאני לא קוראת לקנאות והחרמה "חופש הביטוי, המרד והיעדר דיכוי"... אף על פי שכך אני, כחלק מהרוב הדומם, אמורה לקרוא לחרם שבא מ"הקבוצה הנכונה".
מבחינתי ההבדל בין קנאות לחופש הביטוי הוא היכולת לעצור ולהתבונן כחברה אם לא עברנו את הגבול. אם אין יכולת לעצור ואין הבנה שכלית אלא סתם פעולה שכולם עושים זה חרם! זה לא חופש ביטוי כשהפעולה לא הדדית, לא נתבקשה הסכמה ולא נלקח בחשבון החלש.
בסופו של דבר גיבורת הספר מחליטה שדי. היא מארגנת סביבה אנשים בכל מיני גילאים, לא ממשיכה לדבר אל ליבן של ה"פאקצות" הקטנות. היא מבינה שאין לה יותר מה להפסיד ומזמינה את כל מי שמרגיש מוחרם לפעמים, או בודד שונה וחריג בקיבוץ - להתאחד. כצפוי, בהתחלה מופיעים מבוגרים שסתם נזכרים בעברם ומחייכים בנוסטלגיה, נרשמים לא בשביל לבוא, ואחר כך עוד מישהי שנחשבת מוזרה בקיבוץ... והם מרכלים על העבר שלה כדי להבין למה נרשמה. ובסופו של דבר מסתבר שגם הבן ההוא, המקובל, התעניין בחדשה השמנדוזה בגלל אותה סיבה.
הוא גם מרגיש חריג! הוא מתעניין בתחום אומנותי (צילום) אבל הוא לא יכול להתנגד לחבורת המקובלים שרוצה אותו - כמו שהיא לא יכולה להתנגד לחבורה שדוחה אותה.
הבנתי את זה יותר לעומק כשהתנדבתי כמדריכה באחד הקיבוצים עם כיתות יסודי - והיה שם ילד מאוד יפה שביקש להשתתף בהצגת תיאטרון בובות שהעלינו והשתתפו בה רק הבנות הקטנות. אבל הגדולים ד'-ו' - יותר היו בקטע של למרוד - והם פשוט גררו אותו לחבורה המקובלת! מבחינתם על סמך מראהו החיצוני, לא ייתכן שהוא ירצה להציג בתיאטרון ולא למרוד ולרדת על אנשים.
ואכן - כשסיימנו את ההצגה הוא ירד על ההצגה הכי הרבה מכולם.
הייתי קוראת לזה טיפול בהלם...
פתאום הוא "הבין" שצריך למצוא את החלש והקטן, לשחק בו ולנצל את העובדה שהוא לא יכול להתנגד לך כדי להראות שאתה גבר.
בגלל שהן היו כמה בנות יחד הן גיבו אחת את השנייה, וגם אני גיביתי אותן כמובן. אבל כשאת ילדה לבד זה הרבה יותר בעייתי, אין צורך להכביר במילים.
בסופו של דבר גיבורת הסיפור דפנה מצליחה להיתמך במורים - המחנכת והמורה למחול, וגם האבא של המקובלת הראשית - שלא מוותרים לחבורת המקובלות...
לצערי - אצלי בקטע של המחול זה היה בדיוק להיפך!
המבוגרים המחליטנים גיבו את הילדות העשירות המחרימות ואת הלקקנים ועוד התגאו בזה.
אני מקווה שהם חיים עכשיו בעושר ובעושר, כל המורים האלה.
כי אושר לא מקבלים ככה, וגם לא חותמת מקצועית על עבודתך כמורה. לרקוד הבנות האלה בטוח לא ידעו, ולהעיף אותי דווקא מכולן - זו גם לא איזו בחירה מקצועית "קשוחה" שהצוות נאלץ לעשות, בחירה שבאה מתוך מחשבה על העתיד של כולן, זה רק נאמר מהפה ולחוץ שזה כדי ש"תתקדמי במחול ולא תוותרי לעצמך, אם היה עוד זמן עד המופע בטוח היית מופיעה".
ולי מה נשאר חוץ מלצחוק על זה?...
מי שמתעניין - תיעדתי סיפור דומה לחוויה הקיבוצית שלי ביומן שניהלתי אז - שהפך (בשינויים כמובן) לספר "להיות מקובלת או לאמץ אוגר - היומן" שנמצא פה בטעימות הקריאה.
זה הקישור לסרטון בנות המצווה:
https://www.youtube.com/watch?v=vhr-gGju1Ac”
