פרק 1


היום השמיני – המשך


לוגאן


בואו נגיד שאתם רוצים לחסל מישהו.


לא משנה מי – את אימכם, את אהובכם, את האויב שלכם.


יש כאלה שיעשו זאת בשבילכם.


זו עובדה.


לא מישהו מארגון הפשע.


לא מישהו הקשור לארגון הפשע.


לא מישהו שאתם מכירים.


רוצח שכיר.


שמעתי על דרכים ליצור קשר עם אחד כזה. מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו. מישהו מהשכונה הישנה. מישהו בעל קעקועים שנעשו בכלא. מישהו בעל שיער ארוך. מישהו בלי שיער בכלל. למי אכפת בכלל – מצידי הוא יכול היה להיראות גם כמו הסולן של להקת 'מוטלי קרו'. לעזאזל, הוא יכול היה גם ללבוש חליפה שעלתה אלפיים דולר, כמו איש עסקים. באמת לא היה אכפת לי. אין זה משנה איך הוא נראה, מה שמשנה זה רק מה שהוא עושה. מובן שהמעשה כרוך בתגמול כספי נכבד, אך אין זה מדאיג אותי. הייתי מוכן לשלם כל סנט שיש לי כדי שהיא תהיה בטוחה. המחיר שיהיה עליי לשלם, או הפיסה מנשמתי שמעשה זה יגזול ממני, לא ימנעו ממני לבצע את השיחה.


קראתי שוב את הפתק. "ה־'א' לא הייתה מכוונת לאמילי."


דבר אחד היה ברור. הוא ידע על אל ועליי.


טומי פלניגן, האויב שלי, היריב שלי. בנו של ראש ארגון הפשע, זה שנאסר עליי ליצור איתו קשר, ידע שיש מישהי בחיי שאכפת לי ממנה. יכול להיות שהוא אפילו ידע שאני אוהב אותה, ולא היה מדובר באחותו. היא לא הייתה אמילי. התרסתי נגדו, שהעזתי להמשיך הלאה, ולכן אני יודע שהוא יחפש איפה לפגוע בי, ינסה לשבור אותי, ינסה להוציא אותי מדעתי. האיום הזה ריחף מעליי כמו צל למעלה מעשר שנים. כתם שחור בחיי שתמיד ידעתי שהוא שם.


בעבר הוא הטיל מום בבחורה שיצאתי איתה וצילק אותי, אבל זה קרה לפני הרבה זמן. לא שמעתי ממנו שנים עד השבוע שעבר, כאשר הוא פגע במישהי מפני שחשב שזו אל.


הוא חזר לחיי.


כולם ידעו שהוא השתמש בסמים, אבל לא רבים ידעו שהיה שחקן משמעותי בעולם הסמים. אפילו אבא שלו לא ידע מה מידת מעורבותו בסחר. הוא תמיד היה מטורף, אבל לאחרונה הוא עבר על כל החוקים. בתים. נשים. אימהות. ילדים. שום דבר ואף אחד לא היה בטוח מפניו יותר – הוא התנהג כאילו לא היה לו מה להפסיד. לכן לא הופתעתי כאשר הוא הפר את הסכם שביתת האש שנחתם בינינו לפני שנים רבות, שבמסגרתו הוא חויב לשמור מרחק ממני, ואני חויבתי לשמור על מרחק ממנו. אני חושב שידעתי שהוא יחצה את הקו הזה, וזה היה רק עניין של זמן.


מה שהוא לא הבין זה שכבר לא פחדתי ממנו. התכוונתי לעשות את אותו הדבר בדיוק. מרגע זה, ככל שזה נוגע לי, חוקי הרחוב כבר לא חלו עליי. יותר מדי היה נתון על כף המאזניים מכדי שיהיה לי אכפת ממה שעלול לקרות אם אצא נגד כנופיית 'בלו היל'. אני חייב להתמקד בדברים שהייתי צריך לעשות כדי לשמור על חייה של אל וזה הדבר היחיד שהיה חשוב כרגע. איכשהו, הייתי צריך לחסל את האיום שהציב מולי טומי.


אבל שכירת רוצח תצטרך לחכות. הייתי משותק. קפוא במקום. התבוננתי בעיניה הירוקות של אל. הן היו פעורות ומפוחדות, ועדיין יפות.


הכרתי אותה פחות משבועיים, אבל היא כבר הייתה חלק ממני. לא יכולתי – לא, לא הייתי מוכן – להרשות שמשהו יקרה לה.


"לוגאן," לחשה בשקט.


התנערתי ממחשבותיי ורציתי להגיד משהו. משהו עמוק. משהו שיהיה הגיוני. משהו שיגרום לדברים להיראות אחרת. אבל לא היה דבר כזה. התבוננתי בפניה. באותו רגע ראיתי שהאור שהיה בעיניה התעמעם, עורה החוויר ושפתיה החלו לרעוד. המראה גרם לחזי להתכווץ. גופה הביע את הפחד שלה – עורה הצטמרר ונשימותיה היו מקוטעות. היא לא רצתה שאראה את הפחד הזה, היא ניסתה להסתיר אותו ממני, אבל ראיתי את החשש שלה וידעתי מה אני צריך לעשות.


הייתי חייב למצוא אותו, ובדחיפות. הייתי צריך לסגור את החשבון עם טומי פלניגן פעם אחת ולתמיד, ולא משנה מה יהיו ההשלכות.


קימטתי את הפתק והנחתי לו לנשור לרצפה. לבשתי את חולצתי ושוב הבטתי בה. "תישארי כאן, תנעלי את הדלת ואל תתני לאף אחד להיכנס. אני מתכוון לזה. לאף אחד חוץ ממני, ולא אכפת לי מי יעמוד מאחורי הדלת הזאת."


"לאן אתה הולך?" פחד היה שזור בקולה.


"למצוא את טומי."


"בחדשות אמרו שבני משפחת פלניגן נאסרו. אולי הוא כבר במעצר."


הסתכלתי על הפתק המקומט על הרצפה. הייתה לי תחושת בטן שהוא כבר לא במעצר. זה לא היה משהו שהוא ישלח מישהו אחר לעשות. זה היה משהו שהוא ייהנה יותר מדי לעשות בעצמו. "אולי," אמרתי כדי להרגיע את עצביה, "אבל מישהו מטעמו שלח את הפתק לכאן, ואני מתכוון למצוא אותו."


"לוגאן, לא." היא שלחה אליי את ידה כאשר נעלתי את נעליי. הייתי חייב להתנער ממנה. הייתי מוכרח לעשות זאת. בדרך לדלת, עצרתי לשבריר שנייה כדי להביט בה. באותו רגע לא היה דבר שרציתי יותר מאשר להרגיש את זרועותיה סביבי. רציתי להצמיד את גופי לגופה, להסתכל בעיניה ולהגיד לה שנהיה בסדר. אבל זה יהיה שקר. לא התכוונתי לשקר לה. לא לגבי זה.


"לוגאן," התחננה.


שמעתי את הכאב בקולה וליבי החסיר פעימה. בכל זאת המשכתי ללכת. הייתי חייב לעשות זאת עבורה. עבורי. עבורנו. הדלת נסגרה מאחוריי וצליל הבריח אמר לי שהיא תהיה בטוחה עד שאחזור, או...


ייאושי הוחלף מייד בזעם כאשר עיניי נחו על הז'קט הלבן של הבחור שהביא את הפתק. הוא עמד במסדרון בגבו אליי. לא הייתי מסוגל לשלוט בעצמי ורצתי אליו, אבל נעצרתי בפתאומיות כאשר התקרבתי קצת יותר. הוא לא היה לבד. הוא נישק בחורה, גם היא במדים. חיכיתי. היא צחקקה, חייכה ולבסוף נופפה בידה לעברו ואז התרחקה במסדרון. הוא נכנס למעלית המחכה. ברגע שהדלת החלה להיסגר, קפצתי לכיוונה ועצרתי את תנועת הדלתות. הוא עמד שם, מחייך, שפתון על שפתיו, כאילו לא הייתה לו שום דאגה בעולם המחורבן הזה. הוא טעה בגדול. התנפלתי עליו במהירות כזו עד שבקושי הספקתי לראות את הפחד בעיניו, אחזתי בצווארונו המוכתם בשפתון וסיננתי, "מי שם את הפתק בעגלת האוכל?"


הוא רעד. "אני לא יודע על מה אתה מדבר."


אחיזתי בצווארונו התהדקה. "אני לא מתכוון לשאול אותך שלוש פעמים. מי שם את הפתק בעגלת האוכל?"


נשמע קול טפטוף על רצפת המעלית. אני חושב שהוא השתין במכנסיים. "איזה בחור שילם לי חמישים דולר כדי לשים אותו על המגש. הוא אמר שזו בדיחה פרטית ביניכם."


הטחתי אותו אל דופן המעלית. "איך הוא נראה?"


"נמוך," הוא מלמל בקול כמעט בלתי נשמע, "שיער חום, פירסינג, והוא צלע."


טומי. "איפה הוא עכשיו?"


"אני לא יודע."


"איפה הוא?" שאלתי שוב, שיניי חורקות.


הבחור בכה. "אני לא יודע."


שחררתי את אחיזתי. "איפה השארת אותו?"


הוא התמוטט על הרצפה. "מחוץ לדלת המטבח."


לחצתי על קומת השירות. "תעביר את הכרטיס שלך. תראה לי."


הוא הנהן ברעד. "תראה, אדון, לא התכוונתי לגרום בעיות. הוא אמר שזו הייתה בדיחה. האמנתי לו."


גופי התקשח. בדיחה! הכנסתי את היד לכיסי והבחור הרים את ידיו. "אל תפגע בי. לא התכוונתי לפגוע בך."


התעלמתי ממנו, שלפתי את ארנקי ונתתי לו חמישים דולר. "תראה לי איפה ראית אותו לאחרונה. לא אפגע בך."


לכאורה רגוע, העביר את כרטיסו והמעלית החליקה מטה אל קומת השירות. תוך שניות ספורות עמדנו מחוץ למטבח. הוא הצביע באצבע רועדת. "הוא עמד שם כאשר התקרב אליי, אבל אחרי שנתן לי את הפתק, הלך לכיוון המדרגות."


"לאן הן מובילות?"


"אל הלובי."


הנהנתי. "תודה, גבר. לא התכוונתי להפחיד אותך."


צחוקו דמה יותר לבכי. "לא, לא ממש דאגתי," אמר.


זה היה שקר.


עליתי במדרגות שתיים בכל פעם, פתחתי את הדלת והגעתי למסדרון השירות. ברגע שהייתי בלובי של מלון 'מנדרין', סרקתי אותו ואז את הטרקלין. כלום. לא היה זכר ממנו. חיפשתי בבר. בשירותים. במשרדים. כלום. הוא לא נראה בשום מקום.


ידעתי שזה לא הסוף.