פרולוג
לינור
איסטנבול, טורקיה 2019
"לינור, את שיכורה ואת בסוף תחשפי שאנחנו ישראליות!" לולי נוזפת בי בלחש ואני מתעלמת ממנה, ממשיכה לשיר בזיופים כבדים עם הסולן והנגנים.
"תשתחררי קצת. מקסימום נגיד שאנחנו מאיראן ותפעילי את כישורי הפרסית שלך. לחיים!" אני משיקה את כוס הערק שלי בכוס המיץ שלה, כמו מקומית.
"אלוהים יודע איך הסכמתי לשיגעון שלך ובאתי איתך למדינה ששונאת אותנו..." היא מכה על מצחה בייאוש ונשענת לאחור במושבה.
"אויש, סתמי ותיהני מהמוזיקה הטובה," אני קורצת לה וחוזרת לשיר בשמחה.
"אם תמשיכי לשיר 'מאמי מאמי'1 את תמשכי יותר מדי תשומת לב. את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" את הקול שפנה אליי עכשיו בפרסית אני לא יכולה ולא רוצה לשכוח לעולם. הוא מושך את הכיסא שלידי ומתיישב, פניו קרובות אליי, קרובות מדי.
פיה של לולי נפער ועיניה מתרחבות כמו בסרט אנימציה של דיסני. אני נועצת בה מבט ומסננת, "תסגרי את הפה שלך כבר!"
"את לא מסתובבת?" הוא לוחש לאוזני והבל פיו מעביר בי צמרמורת. אני מנידה בראשי לשלילה והוא מתקרב אליי יותר. אוי אלוהים, ואני חשבתי שהוא קרוב מדי. "אם בא לך לשמוע שירים של עופר לוי, תשמעי אותם בארץ. אין שום סיבה לטוס עד איסטנבול ולסכן את עצמך ואת לולי בשביל לשמוע את המקור."
"התחלת לשמוע שירים של המלך?" אני מתגרה בו ומסובבת את פניי אליו. עכשיו אני נושמת אותו והוא אותי, עיניו נעוצות בשלי וליבי מגיב אליו באופן שמכאיב לי.
"בכל יום שישי, לפני כניסת השבת, אותו הפלייליסט, מבלי לגוון לעולם, בדיוק כמו שלימדת אותי."
אני נושמת נשימה עמוקה, מנסה בכל כוחי להסתיר את רגשותיי ושואלת אותו, "מה אתה עושה פה, ליאור?"
"מציל את התחת שלך. קחו את הדברים שלכן, אנחנו עפים מפה עכשיו ואתן עולות לטיסה הראשונה לארץ." אני רוצה לריב איתו ולמחות, אני רוצה להגיד לו שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי ולא יכול להחליט בשבילי, אבל לולי נעמדת לצידו לפני שאני מספיקה להגיב ושניהם מחכים לי.
"אתם סתם מגזימים, שניכם. אף אחד לא הבין בכלל שאנחנו יהודים." אני ממשיכה לשבת, אבל ליאור תופס את ידי וגורר אותי בכוח אל הרכב שלו. בישראל, ובכל מקום אחר בעולם שבו מתייחסים ביותר כבוד לנשים, הגברים שמסביבנו היו עוצרים אותו ומכים אותו, אבל לא כאן.
"איך ידעת איפה למצוא אותי, ליאור?"
"יש לי את הדרכים שלי. אמרתי לך בעבר ואני אומר לך גם עכשיו, לא משנה מה יקרה, אני תמיד אציל אותך, בעיקר מעצמך." הוא פותח לי את הדלת ומחכה שאתיישב לצד הנהג. אני נועצת בו מבט זועף ומתיישבת בשילוב ידיים. הרוגז שלי לא מזיז לו, הוא רוכן מעליי, סוגר את חגורת הבטיחות ואז את הדלת ומקיף את הרכב אל מושבו.
"את קראת לו?" אני מסתובבת ללולי שכבר הספיקה להתיישב מאחוריי.
היא פורצת בצחוק ציני, "כן בטח. אני אמרתי לו להגיע לאיזה חור באיסטנבול והוא הגיע במהירות כמו איזה סופרמן. הגזמת עם השתייה היום, אחותי."
"מתי תביני שאני תמיד משגיח עלייך?" הוא תופס בידי ואני משתחררת מאחיזתו.
"רגשות אשם?"
"תתבגרי כבר!" הוא נוזף בי ומלווה אותנו למלון, מבלי לשאול בכלל לשמו. לא ציפיתי, לפחות מגבר כמוהו. "קחו את הדברים שלכן מהר, סגרתי לכן טיסה בעוד שלוש שעות לארץ," הוא פותח את דלת החדר ומחכה שניכנס.
"אני לא מבינה מה הקטע שלכם. מיליון ישראלים מגיעים לכאן כל הזמן. דווקא עלינו יסתכלו?"
"מיליון ישראלים הם לא הבת של בכיר במערכת הביטחון הישראלית. איך לכל הרוחות אבא שלך נתן לכן להגיע לכאן?" הוא דופק על הקיר בתסכול, חושף את נשקו התחוב בחגורת מכנסיו ואני מכריחה את עצמי לשתוק.
"הוא לא יודע. הם רבו והיא רצתה לעשות לו דווקא אז היא ברחה למקום מסוכן בכוונה," לולי מסגירה אותי ומסיימת לארוז את המזוודה שלה.
"למה לא עצרת אותה?" שרירי הלסת שלו בולטים יותר מתמיד ועיניו ננעצות בה בכעס.
"כי היא התכוונה לעלות לטיסה איתי או בלעדיי והעדפתי שיהיה מי שישמור עליה."
"'היא' נמצאת פה ושומעת אתכם, 'היא' נושאת שם וקוראים לה לינור!"
"אני באופן אישי הייתי ממליץ לגברת 'היא' לסתום את הפה ולא לסבך את עצמה עוד יותר. סיימת לארוז?" הוא מוציא לעצמו בקבוק מים מהמקרר ואני שותקת כמחאה שקטה. "היינו פה," הוא אומר כשאני מסיימת לארוז, גורר את המזוודות שלנו, מוביל אותנו לרכב שלו ומשם לשדה התעופה. "אני לא יכול להסתכן ולחשוף את עצמי איתכן. לולי, את צריכה להיות המבוגר האחראי ולהוביל את שתיכן לטיסה. אני מתחנן, אל תיתני לה להשפיע עלייך ותעלו לטיסה הזאת לארץ. אם מישהו פונה אליכן תגידו שאתן לא מדברות אנגלית ותדברו רק פרסית, גם ביניכן. בכל מקרה אני שומר עליכן מרחוק."
"ליאור, אתה מגזים," אני קובעת ופותחת את הדלת, אבל הוא מושך אותי אליו והדלת נטרקת.
"ילדה בת עשרים ושבע, כן, לינור, ילדה, כי אין לי דרך אחרת להגדיר את ההתנהגות שלך, בורחת אחרי ריב עם אבא שלה למדינה שיש בה אזהרת מסע לישראלים, בידיעה גמורה שאבא שלה הוא בכיר במערכת הביטחון ושהיא יכולה להיות על הכוונת. ואני זה שמגזים?!"
"לילה טוב, ליאור. היה תענוג לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה זמן," אני אומרת לו בציניות, יורדת מהרכב ולולי אחריי.
"הוא רק ניסה לעזור, את יודעת..." היא לוחשת לי ואני מושכת באפי, מסרבת לתת לדמעות לצאת.
"הוא נטש אותי, את יודעת." אני מוציאה את המזוודות שלנו מתא המטען ומתחילה להתקדם לכיוון הכניסה לשדה, קולו נשמע מאחורינו.
"נור!" הוא קורא לי בשם הפרסי שלי ואוחז בידי. אני מתנתקת ממנו וצועדת צעד לאחור. "נור, אני מצטער. לא הייתה לי כוונה לפגוע בך," הוא שוב אומר לי בפרסית ואני מסתכלת סביבי לראות אם יש מי שנועץ בנו עיניים.
"למה באת? למה אתה כאן?"
"להגן עלייך."
"להגן עליי?" אני צוחקת צחוק מר, "באת רגע לפני החתונה, אמרת לי שאתה עוזב ופשוט עזבת. לך, תלך שוב ותחזור למקום שממנו באת. אני לא צריכה את ההגנה של מי ששבר אותי."
"נור, בבקשה, לא התכוונתי לפגוע בך. אני רק רציתי בטובתך." הוא מתקרב אליי ואני בתגובה הולכת עוד צעד לאחור.
"אני לא צריכה שתדאג לי, אני יודעת לדאוג לעצמי. תחזור למחילה שלך ותחשוב שאני לא קיימת, בדיוק כמו שעשית בחמש השנים האחרונות."
"את צודקת," הוא מרכין את ראשו, "נסיעה טובה ותשמרי על עצמך." הוא מרים את ידי אל שפתיו ונושק בעדינות האופיינית לו.
"חוֹדַה בֵּאַמרַת, אבּרהים,"2 אני עונה לו בשם ה'ערבי' שהוריו נתנו לו כשעוד חיו באיראן ובו הוא משתמש בעבודתו. ליאור מרים אליי את ראשו, נושק למצחי והולך.
אנחנו צועדות אל הכניסה, אני מסובבת את ראשי אל רכבו והוא מהנהן אליי. לולי תופסת בידי, מונעת ממני לקרוס או לרוץ אליו ואנחנו נכנסות. אנחנו עוברות את הבידוק הביטחוני בכניסה לשדה ואני ניגשת לחלונות הזכוכית, מחפשת אותו, אבל הוא כבר לא שם. הוא שוב הלך.
"תזכרי, לא לדבר ופשוט להגיע לטיסה כמה שיותר מהר." לולי אוחזת בידי ואנחנו ניגשות לדלפק של חברת התעופה. אנחנו משלמות על צ'ק אין מהיר ובדיקה ביטחונית מהירה, ניגשות לשער הטיסה, מתיישבות וממתינות לעלייה למטוס. בארץ אצטרך להתמודד עם אבא שלי ועם ההשלכות של המעשים שלי.
אני מדליקה את הטלפון הנייד שלי ומקבלת הודעה:
ליאור: אל תפחדי, יש מי ששומר עלייך בתוך השדה. תעדכני אותי כשאת נוחתת בשלום.
אני: איך ידעת איפה למצוא אותי?
ליאור: אני תמיד הצל שלך. אני תמיד זה ששומר עלייך.
אני: ומי ישמור עליי ממך?
ליאור: זה בדיוק מה שאני עושה, קטנה. העלייה למטוס החלה, נסיעה טובה.
1 השיר 'מאמי מאמי' - של אברהים טטליסס.
2 בפרסית – אלוהים איתך, אבּרהים.
פרק 1
ליאור
טהראן, איראן 2007
"אימא, אני באמת חייב לעשות את זה?" אני שואל שוב, אפילו שאני כבר מדקלם את התשובה.
"אוֹמרֵם,3 אם תישאר פה יכריחו אותך להתגייס. ואם תתגייס לא בטוח שתחזור הביתה."
"כל השנים האלה הצלחנו להסתיר את היהדות שלנו ואת הקשר לישראל, למה שעכשיו יחשפו אותי?" אני סוגר את המזוודה שלי ומתיישב על המיטה בתבוסה. "אני לא רוצה לעלות לארץ ישראל. אני לא רוצה לעזוב את המשפחה שלי ואת החברים שלי. אני לא רוצה לעבור למדינה שתכריח אותי לחיות בזהות כפולה, רחוק מכל הקרובים שלי ובסכנה מרחפת מעל הראש, וגם תכריח אותי להתגייס!"
"ליאור, אני בחרתי לעשות את הצעד הזה עם אבא שלך, המדינה לא כפתה עליי כלום. ידעתי לאן אני נכנסת ומה הסיכונים, אבל התאהבתי והחלטתי שאני הולכת איתו באש ובמים ואני לא מתחרטת לרגע."
"את לא מתחרטת שאת צריכה להבריח את הבן הבכור שלך דרך מדינה אחרת בדרכון אחר, לראות אותו אלוהים־יודע־מתי ואם בכלל, וכל זה רק כי את יהודייה שהחליטה לעזוב את ישראל ולגור באיראן עם בעל שעובד בשביל הממשלה?" אני צוחק בבוז והיא מתיישבת לצידי ואוחזת בידי.
"אתה שוכח שאני שולחת אותך לאימא שלי ולא זורקת אותך לגורלך. נכון, זה יהיה לי קשה, אבל אני מעדיפה את הקושי הזה מאשר לא לדעת אם תחזור בחיים מצבא במדינת אסלאם קיצוני."
"אבא עשה צבא והנה, הוא עדיין חי. אתם סתם מלאים בפחדים."
"אבא עשה צבא בתקופת השאה,4 באותה תקופה החיים פה היו שונים. אז לא הייתה סכנה שאם מישהו נחשף על יהדותו כל המשפחה שלו תוצא להורג."
"שטויות! יש פה מלא יהודים, אימא, עובדה שהם חיים פה. חלקם אפילו מעשירי המדינה ויש כאלה שאפילו משמשים כשרים בממשלה."
"הם לא צריכים להסתיר את היהדות שלהם כי הם לא עובדים בממשלה והם לא-"
אני מתפרץ בחוסר אונים, "את ואבא יכולים לפתור את זה, לעזוב את התפקיד הארור והמסוכן שלו ולעלות לישראל. אם כל כך טוב שם, למה שלא נעלה כולנו יחד? למה שלא נחיה כמו משפחה נורמלית שמדברת שפה אחת, שיש לכולם שם אחד בבית וגם מחוצה לו, שאבא הולך לעבודה ויודעים בוודאות שהוא יחזור הביתה בערב, למה?!"
"אברהים," אבא נכנס לחדר ומתיישב על כיסא המחשב שמולנו, "כל החיים התנהגתי אליך כאל אדם בוגר. מעולם לא הסתרתי ממך את הסכנות ולא את העובדה שבגיל שמונה עשרה תצטרך לעלות לישראל. אני מבין שקשה לך, גם לי קשה לחיות רחוק מההורים שלי, ולבקר אותם במדינות שונות כשיש לי כמה ימי חופשה מהעבודה. אבל אתה צריך להבין שבחיים יש מצבים שאנחנו צריכים לתרום מעצמנו ולהקריב כמה שאנחנו יכולים."
"אבל אני עוד לא בן שמונה עשרה. יום ההולדת שלי יחול רק בעוד כמה חודשים, למה הקדמתם את הנסיעה הזאת? למה אני צריך להתנתק מכם מוקדם כל כך?" אני בוחן אותו נע על הכיסא שלו ומחליף מבטים עם אימא.
"בחיים יש מצבים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם." הוא מתחמק ממני ואימא מהנהנת לו קלות.
"ומה אם אני לא רוצה? ומה אם אני רוצה לחיות חיים נורמליים כמו כל ילד בגילי, להיות חופשי ולא לפחד שיעלו עליי? מה אם אני רוצה יום אחד להיות אבא ולתת לילד שלי שם אחד יהודי, בלי שם ערבי שיטשטש את היהדות שלו?" אני נעמד בכעס.
אבא נעמד אחריי ומחבק אותי חזק. "אז אל תלך בדרך שאני בחרתי. אל תבחר להיות מושתל של מערכת הביטחון הישראלית ואל תביא את המשפחה שלך לחיות במדינת אויב. תנצל את העובדה שאתה עובר לגור עכשיו בישראל ותבנה את החיים שלך שם, ואף פעם, אבל אף פעם, אברהים, אל תעשה משהו שאתה לא שלם איתו. אם אתה סולד מהדרך שבה אני הלכתי, תלך בדרך ההפוכה, ברור?" הוא מניח את ידו על עורפי ומצמיד את מצחו אל שלי. "אני מצטער אם בגלל העבודה שלי והבחירה שלנו החיים שלך מאושרים פחות," הוא לוחש בכאב ואני מרגיש צביטה בלב ואשמה על שפגעתי בו.
"בַּאבַּא ג'וּן,5 אני לא מצליח להבין. אם ישראל טובה כל כך כמו שכל החיים לימדת אותי, אם אתה מעריץ אותה כמו שאתה תמיד אומר, למה אנחנו לא עולים יחד?"
"כדי שלעם שלנו תישאר מדינה לחיות בה, כדי שיהיה לנו בית, צבא חזק, כדי למנוע שואה שנייה לעם שלנו – יש אנשים שצריכים להקריב את עצמם ולעשות דברים מעבר," הוא חוזר על התשובה הקבועה שלו.
"תבטיחו לי שזאת לא הפעם האחרונה שניפגש. תבטיחו לי שתבואו לבקר אותי בישראל בכל פעם שיתאפשר או שניפגש במקומות אחרים."
"יש רק אחד שיכול להבטיח לך וזה אלוהים. אני יכול לנסות לעשות הכול שזה יצא לפועל." הוא מחייך בעצב ומתנתק ממני, מושיט את ידו לאימא ועוזר לה לקום מהמיטה שלי. "כבר מאוחר, אנחנו צריכים לצאת לכיוון טורקיה." אבא לוקח את המזוודה שלי ויוצא להעמיס אותה ברכב, משאיר אותי לבד עם אימא.
"למה עד היום לא אמרת לי שקשה לך עם זה? למה שתקת כל הזמן?" דמעות עולות בעיניה. אני מחבק אותה חזק, נושם את הריח שלה כמה שרק אפשר, "אני גבר, אנחנו לא בוכים," אני אומר והיא צוחקת מעט ומנגבת את הדמעות שלה.
"מהרגע שהכרתי את אבא שלך הבהרתי לו שהילדים שלי ידברו עברית ושיהיה להם שם יהודי. רציתי לשמור לכם את הדרך החוצה מהעולם הזה בקלות. אם רק היית אומר שקשה לך היית יוצא מהעולם הזה מזמן." היא מלטפת את פניי בחום אימהי מוכר ואני עוצם את עיניי ונוצר את הרגע הזה בזיכרון. מי יודע אם ומתי ארגיש את החום הזה שוב.
"אני בסדר, אימא, אני אהיה בסדר. אחרי הכול, אני הבן של עזיז, זוכרת?" אני קורץ לה בחיוך רחב והיא מכה בכתפי. אני תופס בידה ומוביל אותה אל הרכב של אבא, שכבר מחכה לנו עם אחיותיי הקטנות מחוץ לשער הבית. אנחנו מגיעים לשדה התעופה 'האימאם חומייני'6 ועולים לטיסה לאיסטנבול, שם אבא משאיר אותנו במלון ויוצא לסדר את עניין הדרכון הישראלי שלי לטיסה מטורקיה לישראל.
אנחנו מסיימים לעשות צ'ק אין ונעמדים ליד הבידוק הביטחוני בשדה התעופה של איסטנבול. "ליאור," בפעם הראשונה אבא פונה אליי בשמי העברי מחוץ לכותלי הבית שלנו, "אלה הפרטים של חברים קרובים שלי ואנשים שעובדים איתי. לא משנה מה תצטרך, הם יעזרו לך. נסיעה טובה. ותזכור, תעשה רק מה שאתה רוצה ושטוב לך. תחיה את החיים שאתה רוצה." הוא מגיש לי פנקס קטן ובו שמות, טלפונים וכתובות, "ופה יש משהו שאתה צריך לשמור עליו כמו על החיים שלך. אם אי פעם תרגיש בסכנה או אם יקרה לנו משהו בגלל העבודה שלי, תגיע עם זה למשרד הביטחון הישראלי, הם יגנו עליך תמורת זה." הוא מסתכל בעיניי ומחכה לסימן שהבנתי אותו. אני עוצם את עיניי ומהנהן בראשי קלות.
"למה אני מרגיש שאתה נפרד לתמיד ולא רק לתקופה קצרה?" אני מניח את תיק היד שאחזתי ומתקרב אליו בהיסוס קל.
"כשתגדל ותתבגר יותר, תבין לבד." הוא מחבק אותי ומושך מעט באפו.
"בַּאבַּא," אני מתחיל לומר והוא טופח על לחיי בחיוך קל.
"קדימה, תיפרד מאימא ומהבנות ותעלה לטיסה. אנחנו עוד ניפגש."
אני בולע רוק בקושי, מעלה על פניי את החיוך הכי רחב שאני יכול וצונח על ברכיי אל מול אחיותיי הקטנות. "בקיץ תבואו לבקר אותי אצל סבא וסבתא. תתנהגו יפה ותשמרו על אבא ואימא, טוב?" אני מחבק את שתיהן יחד והן מניחות את ראשיהן על כתפי.
"תקנה לנו מתנות שוות," ליאל, הקטנה מביניהן מבקשת בחיוך עם שיניים חסרות.
"בכל הזדמנות אקנה לכן ואשמור הכול אצל סבתא לרגע שתגיעו לביקור," אני מבטיח לה ומנשק את שתיהן בפעם האחרונה.
"אחד האחים שלי יחכה לך בשדה התעופה וייקח אותך לבית של סבא וסבתא," אימא בוכה ומחבקת אותי חזק.
"אני כבר לא ילד, אל תדאגי ותפסיקי לבכות. המלכה שלי לא צריכה לבכות בחיים ובטח לא בגללי." אני מנשק את ראשה ואז את שתי ידיה וזוכה לחיוך קטן על פניה היפות.
"חוֹדַה באמרת, חודה נֵגַרְדַארֵת,"7 היא לוחשת ואני מתנתק ממנה ומרים את התיק שלי. אני מתקדם בבידוק הביטחוני ומסתובב לאחור, אל משפחתי, רואה את אימא בוכה בזרועותיו של אבא ומכריח את עצמי להמשיך הלאה בבידוק.
"סַאהוֹל, אִי גוּדְנַאר,"8 אני אומר לפקיד ביקורת הגבולות בטורקית ומסתובב בפעם האחרונה אל אבא ואימא.
"אברהים!" קול צעקתה של אימא נשמע בין ההמון, "חודה באמרת, חודה נגרדארת!" היא צועקת שוב ושוב. אני מחייך אליה וברגע שאני מסתובב וממשיך אל שער הטיסה אני מרשה לדמעות שעצרתי לרדת.
כל החיים ידעתי שאצטרך לעזוב את הבית, את המשפחה והחברים ולהתחיל בחיים חדשים בארץ ישראל, רק שאף פעם לא אמרו לי איך ייראו החיים שם. אם הייתי יודע אולי לא הייתי נוסע.
לינור
תל אביב, ישראל 2007
"נור מַאמַן,9 תיקחי בבקשה את האוכל של סבא לחנות," סבתא קוראת מהמטבח ואני סוגרת את הטלוויזיה וניגשת אליה.
"אני יכולה להישאר שם קצת?" אני לוקחת מידה את התיק ובו ארוחת הצהריים של סבא ומנשקת את לחייה.
היא מחייכת בתגובה. "בסדר, אומרם, חיים שלי, אבל להישאר רק אצל סבא ולא לטייל בשוק לבד, טוב?"
"ברור, רק אצל סבא," אני מבטיחה ויוצאת מהבית לכיוון השוק.
"אַרַא מוּסא,10 תראה מי הגיעה," אחד השכנים של סבא בחנות קורא לו וזה יוצא החוצה.
"סבא!" אני רצה אליו ומקיפה אותו בזרועותיי, נושמת את ריחו המעורבב בריח הבשר הטרי בחנות. "הבאתי לך ארוחת צהריים," אני מושיטה לו את התיק והוא מניח אותו על השולחן ומתיישב.
"רעבה?" הוא מושיט לי מזלג אחד בחיוך ובקריצה ואנחנו מתחילים לאכול יחד.
"סבא, מתי אבא יחזור מהעבודה?" אני חותכת פיתה אחת לשניים ומושיטה לו חצי.
"את יודעת שבעבודה של אבא שלך אין שעות ולפעמים הוא נוסע גם לימים. מה קרה, לא כיף לך להישאר איתנו?"
"ברור שכן. פשוט, אני קצת מתגעגעת אליו ובסוף השבוע אני אקבל תעודת הצטיינות ואני רוצה שאבא גם יהיה איתי."
"לינורי, אם אבא לא בעבודה הוא תמיד מגיע לכל מה שקשור בך. אבל לפעמים העבודה דחופה והוא לא תמיד יכול לחזור בזמן." הוא מלטף את פניי ומוחה דמעה קטנה שזלגה לה.
"לפעמים אני מרגישה שהעבודה חשובה לו יותר ממני." אני נשענת לאחור במושבי ומשלבת את ידיי בתסכול.
"תחשבי שבזכות אבא שלך ואנשים כמוהו אנחנו יכולים לחיות פה בשקט. את מבינה אותי, נכון?"
"אני יודעת, אני מבינה." אני מנסה להעלות על פניי חיוך וסבא מפסיק לדון בנושא. קריאות הודיה נשמעות בחוץ וגברים רבים מתחילים להתאסף מחוץ לחנות של סבא. "שנשחק שש־בש בינתיים?" אני שואלת ופותחת את הלוח העתיק שבו הוא משחק עם חבריו.
"את תסדרי, אני הולך רגע לראות מה הרעש בחוץ." הוא נושק לראשי ויוצא אל ההמולה מחוץ לחנות שלו. "חוֹש קַארְדִי, בַּאצֶ'ה!"11 אני שומעת את קולו של סבא ואז רואה אותו מחבק נער שגבו אליי.
אני יוצאת החוצה ונדחסת בין כל המון הגברים וכמה נשים שעומדים שם, שרים ורוקדים, מנסה להבין על מה כל הבלגן. לא פעם ראיתי את סבא ואת השכנים שלו מתחילים לרקוד ולשיר באמצע השוק, אבל הפעם הם גם צירפו אליהם את הנשים שקוראות בשמחה קריאות 'קולולו' מזרחיות.
"מה קורה פה?" אני מצליחה סוף סוף להגיע לסבא.
"תראי מי עלה לארץ. אברהים! את זוכרת אותו, נכון?" סבא מושך אותי אליו. אני מזהה את הנער כאברהים, הנכד של השכנים של סבא וסבתא. הוא מושיט לי את ידו בחיוך וחושף גומות חן.
"ברוך הבא לארץ ישראל," אני אומרת לו בפרסית, מוותרת על לחיצת היד ומחבקת אותו. עברו כמה שנים מאז הביקור האחרון שלו ושל משפחתו בארץ למשך הקיץ.
"תודה רבה," הוא מתנתק מהחיבוק ובוחן אותי, "גדלת, הפכת לאישה קטנה."
אני מסמיקה מייד וסבא נצמד אליי. "היי, היא עדיין ילדה, לא להסתכל עליה ככה," הוא אומר בחצי חיוך חצי איום ואברהים מניח יד על ליבו בהתנצלות.
"מרדכי, מחר תבואו אלינו לקידוש כולם יחד. נחגוג את העלייה לישראל!" סבא קורא בשמחה ומרדכי, סבו של אברהים, מניח יד על ליבו לאות תודה.
"אל תפחד מסבא שלי, הוא צוחק," אני לוחשת לו, "אם אתה צריך עזרה, אני פה. לפחות יצא משהו מזה שהכריחו אותי ללמוד פרסית כשפת אם." אני צוחקת ורואה איך חיוכו לאט לאט יורד. "אמרתי משהו לא בסדר?"
"לא, להפך. תודה רבה, לינור," הוא מחבק אותי שוב וחוזר לרקוד עם שאר הגברים.
"אומרם, תיכנסי לחנות ותגידי לדוד הרצל לתת לך בשר לסבתא לשבת. תגידי לו לשים כפול ולכי תגידי לה שמחר יש לנו אורחים," סבא מבקש ממני ואני נפרדת ממנו בנשיקה ועושה מה שביקש ממני.
רק דבר אחד לא היה לי ברור בכל מה שקרה כרגע מולי. למה, לכל הרוחות, נער בגילו עלה לבד לארץ? איפה המשפחה שלו?
3 בפרסית – חיים שלי.
4 שאה - מלך. בעבר שלטו מלכים באיראן, שאה הוא התואר של השליט לפני שמו.
5 כינוי כבוד לאב ופירושו בפרסית – אבא נשמה.
6 שדה התעופה הבין־לאומי של טהראן.
7 בפרסית – אלוהים ישמור אותך, אלוהים ילווה אותך. משפט שנוהגים לומר לאדם שיוצא לדרך.
8 בטורקית – תודה, יום טוב.
9 בפרסית – אימא. כך נוהגות אימהות וסבות לכנות את ילדיהן ואת נכדיהן.
10 בפרסית – אדון משה.
11 בפרסית – ברוך הבא, ילד!
