פרק 1


הרפר


עשר דקות שלמות לא נשמעות כמו הרבה זמן, אבל כשישבתי מול מקס קינג, מי שמכונה 'המלך של וול סטריט', בזמן שקרא בשקט את טיוטת הדוח הראשונה שכתבתי על תעשיית הטקסטיל בבנגלדש, הרגשתי כאילו חלף נצח.


התגברתי על הדחף לנהוג כמו ילדה בת ארבע עשרה ולשאול אותו מה הוא חושב. העפתי מבט סביב וניסיתי למצוא משהו להתמקד בו. המשרד של מקס הלם אותו באופן מוחלט. המזגן כוון לטמפרטורה הממוצעת באיגלו ואילו הקירות, התקרה והרצפה היו צבועים בלבן מסנוור ותרמו לאווירה הארקטית. השולחן היה עשוי זכוכית וכרום והשמש הניו יורקית דיממה דרך התריסים האטומים וניסתה להפשיר את הכפור ששרר בחדר, אך ללא הצלחה.


שנאתי את המשרד הזה. בכל פעם שנכנסתי לפה היה לי חשק לחשוף בפני הקירות את החזייה או לקשקש עליהם כתובות גרפיטי בשפתון אדום עז. זה היה המקום שאליו הכיף בא כדי למות.


אנחתו של מקס משכה את תשומת ליבי לאצבעו הארוכה, שנעה על גבי הדוח שלי. הוא הניד בראשו. הבטן שלי התהפכה. ידעתי שלהרשים אותו תהיה משימה בלתי אפשרית, אבל זה לא אומר שלא קיוויתי בסתר ליבי שאצליח לעמוד בה. עבדתי קשה על הדוח הזה. היה זה המחקר הראשון שביצעתי עבור מקס קינג הידוע. כמעט לא ישנתי ועבדתי קשה כפליים כדי לא להזניח את חובותיי האחרות במשרד. הדפסתי ובחנתי כל מה שנכתב על התעשייה בעשור האחרון. בחנתי את הסטטיסטיקות בלי הפסקה כדי לאתר דפוסים ולהסיק מהם מסקנות. חרשתי את הארכיונים של 'קינג ושות'' בחיפוש אחר מחקרים קודמים כדי לנסות להסביר מגמות ושינויים. סגרתי את כל הפינות, נכון?


כשהדפסתי את הדוח בבוקר, הרבה לפני שמישהו מהעובדים האחרים הגיע למשרד, הרגשתי שמחה. גאה אפילו. עשיתי עבודה טובה.


"דיברת עם מרווין על הנתונים האחרונים?" הוא שאל.


הנהנתי, אך הוא אפילו לא הרים את מבטו, לכן אמרתי, "כן. הגרפים מבוססים על המספרים העדכניים." האם הם נראו לו לא נכונים? האם ציפה למשהו אחר?


רק רציתי שיגיד 'עבודה טובה'. השתוקקתי לעבוד עבור מקס קינג עוד לפני שנרשמתי לבית הספר למנהל עסקים. הוא היה הכוח המניע מאחורי הרבה מאוד סיפורי הצלחה בוול סטריט בשנים האחרונות. 'קינג ושות'' סיפקה לבנקי השקעות ניתוחים קריטיים שסייעו לקבלת החלטות בנוגע להשקעות. אהבתי את העובדה שהרבה בנקאים בחליפות ראוותניות נופפו לראווה בעושר שלהם בעוד האיש שעזר להם להתעשר רק המשיך לעסוק בענייניו ולהיות מדהים במה שהוא עושה. הוא מאופק, נחוש בדעתו, מצליחן - כל מה שאני רציתי להיות.


כשהציעו לי, בסמסטר האחרון בלימודים, להיות חוקרת זוטרה ב'קינג ושות'' התלהבתי. הייתה לי תחושה מוזרה שהיקום מתקדם בכיוון הנכון, כאילו זה פשוט היה הצעד הבא בתוכנית הגדולה שלי.


הגורל יכול לנשק לי בישבן. ששת השבועות הראשונים בתפקיד החדש לא היו בכלל מה שציפיתי שיהיו. הנחתי שאהיה מוקפת באנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם, שאפתנים, אינטליגנטים ולבושים היטב, ובחלק הזה צדקתי. גם הלקוחות שעבדנו עבורם - כמעט כל בנקי השקעות במנהטן - היו מדהימים ועמדו בכל הציפיות שהיו לי. מקס קינג, לעומת זאת, התגלה כאכזבה עצומה. התברר שבנוסף להיותו חכם בטירוף, מוערך בעיני כל מי שעבד בוול סטריט ונראה כאילו היה יכול לככב על פוסטר בחדרי נערות מתבגרות, הוא היה קר. בוטה. לא מתפשר. מניאק מושלם.


הוא היה נאה במציאות בדיוק כפי שהיה בתמונה שהתנוססה על גבי השער של 'פורבס' או בכל תמונת יחסי ציבור אחרת שלו שראיתי כאשר עקבתי אחריו במהלך שנות לימודיי ב'ברקלי', לתואר השני במנהל עסקים.


בוקר אחד הגעתי מוקדם במיוחד לעבודה וראיתי אותו בבגדי ספורט, מזיע, מתנשם, עטוף בלייקרה. ירכיו החזקות נראו כאילו הן עשויות שיש. כתפיו היו רחבות, אפו ישר וחזק ושערו חום כהה ומבריק, כזה שנשים היו הורגות עבורו. עורו היה שזוף בצבע שנשאר על עורו כל הזמן וצרח 'אני יוצא לחופשות ארבע פעמים בשנה'. במשרד הוא לבש בדרך כלל חליפות בתפירה אישית. חליפות בעבודת יד נחות על הכתפיים בצורה מסוימת. ידעתי זאת מהפגישות הספורות שהיו לי עם אבי. אין ספק שפניו וגופו עמדו בכל ציפיותיי, אך לא ציפיתי שיהיה כזה רודן.


בכל בוקר בדרך למשרדו, כשחלף על פני המוני השולחנות בחלל העבודה הפתוח, לא טרח לברך מישהו מאיתנו ב'בוקר טוב'. הוא תמיד צעק בטלפון בקול רם כל־כך, עד שאפשר היה לשמוע אותו מכיוון המעליות. ביום שלישי האחרון, כשעברתי על פני משרדו וחייכתי אליו, הוורידים בצווארו התחילו להתנפח והוא נראה כאילו הוא עומד להושיט יד ולחנוק אותי.


החלקתי את כפות ידיי על החצאית שקניתי ב'זארה'. אולי עצבנתי אותו כי לא הייתי לבושה בסגנון שאפיין את יתר הנשים במשרד. לא לבשתי את מדי ה'פראדה', כפי שאולי היה מצופה ממני. אולי שידרתי שלא אכפת לי? אבל זה לא שיכולתי להרשות לעצמי משהו יקר יותר כרגע. בתור החברה הזוטרה ביותר בצוות, הייתי בתחתית שרשרת המזון. כלומר, ידעתי איזה כריך להזמין למר קינג, איך לחלץ נייר שנתקע במכונת הצילום ואיך להשיג בחיוג מהיר כל חברת שליחויות בעיר. אבל זה היה צפוי והייתי מרוצה מהמצב הקיים, מפני שזכיתי לעבוד עם הגבר שהערצתי במשך שנים.


והנה הוא, מניד בראשו ומניף עט בעלת הדיו האדומה ביותר שראיתי אי פעם. בכל עיגול, בכל מחיקה ובכל סימן שאלה מוגזם שסימן על הנייר, נראה שהתכווצתי יותר. "איפה המקורות שלך?" שאל בלי להרים את עיניו.


מקורות? כשהסתכלתי על דוחות קודמים שהפקנו המקורות אף פעם לא נכללו בדוח. "הם אצלי על השולחן - "


"דיברת עם דוני?"


"אני מחכה לשמוע ממנו." הוא הסתכל עליי והשתדלתי לא להתכווץ. התקשרתי פעמיים לאיש הקשר של מקס ב'ארגון הסחר העולמי', אבל לא הייתה לי דרך להכריח את הבחור לדבר איתי.


הוא הניד בראשו, הרים את הטלפון שלו וחייג. "היי, תותח," אמר, "אני צריך להבין את המדיניות בנוגע להסדר 'הכול מלבד נשק'1. שמעתי שאתם לוחצים על האיחוד האירופי?" מקס לא העביר את השיחה לדיבורית. צפיתי בו משרבט רשימות על הדוח שלי. "זה ממש יעזור לעניין הזה שאני עובד עליו בנוגע לבנגלדש." מקס חייך, הרים את עיניו לרגע, לכד את מבטי ואז הסיט את עיניו כאילו עצם המראה שלי מעצבן אותו. יופי.


מקס ניתק.


"התקשרתי פעמיים - "


"תוצאות זוכות להערכה, לא ניסיונות," אמר בנימה חותכת.


אז הוא לא מעריך בכלל את הניסיונות ואת המאמצים שלי? מה יכולתי לעשות עוד מלבד להופיע במשרדו של הבחור? לא הייתי מקס קינג. למה שמישהו ב'ארגון הסחר העולמי' בכלל יסכים לקבל שיחה מחוקרת שבקושי מקבלת תשלום? אלוהים, הוא לא יכול לוותר לי קצת?


לפני שהספקתי להגיד משהו נוסף, הטלפון הנייד שלו רטט על השולחן.


"אמנדה?" הוא נבח לתוך הטלפון. אלוהים. זה היה משרד קטן אז הבנתי שאמנדה לא עובדת ב'קינג ושות''. חשתי תחושת סיפוק מוזרה מכך שהוא דיבר בבוטות עם כולם, לא רק איתי. לא יצא לי הרבה לראות אותו מתַקשר עם אנשים אחרים ואיכשהו הרגשתי שהיחס הרע שלו כלפיי הוא עניין אישי, אבל נראה שאמנדה זכתה לטיפול נוקשה זהה. "אנחנו לא מנהלים את הדיון הזה שוב. אמרתי 'לא'."


חברה? במדורי הרכילות לא נכתב כלום על חיי האהבה שלו, אבל לא יכול להיות שהוא לא יוצא עם מישהי. גבר חתיך כמוהו, מניאק או לא, לא מתנזר מסקס. נשמע כאילו לאמנדה היה את הכבוד לסבול אותו מעבר לשעות העבודה.


הוא ניתק את השיחה, הטיח את הטלפון בשולחן והביט בו מחליק על פני הזכוכית ונעצר ליד המחשב הנייד. הוא המשיך לקרוא ועיסה באצבעותיו הארוכות והשזופות את מצחו, כאילו אמנדה גרמה לו כאב ראש. חשבתי לעצמי שגם הדוח שלי לא עזר במיוחד.


"שגיאות הקלדה אינן באות בחשבון, העלמה ג'יין. אין שום תירוץ לכל דבר שהוא פחות מיוצא מן הכלל, במיוחד כאשר מדובר במשהו שדורש מעט מאוד מאמץ." הוא סגר את הדוח, נשען לאחור בכיסאו ומיקד את מבטו בי. "תשומת לב לפרטים לא מחייבת כושר המצאה, יצירתיות או חשיבה מחוץ לקופסה. אם אינך מסוגלת לבצע את הדברים הבסיסיים ביותר, למה שאסמוך עלייך במשהו מורכב יותר?"


שגיאות הקלדה? קראתי את הדוח הזה אלפי פעמים.


הוא הצמיד את קצות אצבעותיו אלה לאלה מול פניו. "תתקני בהתאם להערותיי ואל תגישי לי אותו מחדש עד שיהיה נקי מכל שגיאות ההקלדה. אקנוס אותך על כל טעות שאמצא."


הוא יקנוס אותי? רציתי לומר לו שאם הייתי קונסת אותו על כל פעם שהוא התנהג כמו חמור, הייתי יכולה לפרוש תוך שלושה חודשים. מנוול. הושטתי באיטיות את ידי כדי לקחת את הדוח ותהיתי אם היה לו משהו נוסף להגיד. משהו כמו מילות עידוד או תודה.


אבל לא. הרמתי את ערמת הניירות ופניתי אל הדלת.


"אה, והעלמה ג'יין?" הנה זה בא. הוא התכוון להשאיר לי איזה פירור של כבוד עצמי. הסתובבתי אליו בנשימה עצורה. "פסטרמה על לחם שיפון. בלי חמוצים." עמדתי דבוקה למקומי והתנשמתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן. איזה בן־זונה. "לארוחת הצהריים שלי," הוא הוסיף, כנראה לא מבין למה עוד לא יצאתי ממשרדו.


הנהנתי ופתחתי את הדלת. ידעתי שאם לא אצא באותו הרגע, עוד הייתי עלולה לזנק מעל לשולחן ולתלוש לו את כל השיער המושלם הזה. כשסגרתי את הדלת, דונה, המזכירה של מקס, שאלה, "איך הלך?"


גלגלתי את עיניי. "אני לא יודעת איך את מסוגלת לעבוד בשבילו. הוא כל־כך..." התחלתי לרפרף בדוח ולחפש את שגיאות ההקלדה המדוברות. דונה הרחיקה את הכיסא שלה מהשולחן ונעמדה. "הוא נובח בדרך כלל, לא נושך. את הולכת למעדנייה?"


"כן. פסטרמה היום."


דונה לבשה את הז'קט שלה. "אלווה אותך. אני צריכה הפסקה."


היא לקחה את התיק שלה וצעדנו לדאון טאון. מובן שמקס לא אהב אף אחת מהמעדניות שהיו בקרבת המשרד. נאלצנו ללכת לאורך חמישה גושי בניינים, לכיוון צפון־מזרח, ל'קפה של ג'ואי'. לפחות היה יום שמשי ומוקדם מספיק בשנה כך שהלחות לא הפכה את הצעידה למעדנייה לחוויית הליכה ברחובות כלכותה באמצע היום.


"היי, דונה. היי, הרפר," קרא ג'ואי, הבעלים, כשנכנסנו מבעד לדלת הזכוכית. המעדנייה הייתה המקום האחרון שחשבתי שמקס ייהנה להזמין ממנו את ארוחות הצהריים שלו. זה היה מקום משפחתי שנראה בדיוק כפי שנראה עוד לפני שה'ביטלס' התפרקו ולא שופץ מאז. במקום לא היה אפשר למצוא רמז למודרניות האכזרית והחלקלקה שאפיינה את מקס קינג. "מה שלום הבוס?"


"נו, אתה יודע," אמרה דונה, "עובד קשה מדי, כרגיל. הרפר, מה הוא ביקש?"


"פסטרמה על לחם שיפון. תוספת חמוצים." אין כמו נקמה בפאסיב־אגרסיב.


ג'ואי הרים גבה. "תוספת חמוצים?" אלוהים, ברור שג'ואי יזכור את ההעדפות של מקס.


"בסדר." התכווצתי. "בלי חמוצים."


דונה תקעה בי מרפק. "ואני רוצה סלט הודו על לחם מחמצת," אמרה והסתובבה אליי. "בואי נאכל פה כדי שנוכל לדבר."


"גם בשבילי," אמרתי לג'ואי.


במעדנייה היו כמה שולחנות, כולם לוו בכיסאות לא תואמים. רוב הלקוחות לקחו את האוכל לדרך, אבל היום הייתי אסירת תודה על כמה דקות אחדות מחוץ למשרד. הלכתי בעקבותיה של דונה לעבר אחד השולחנות שמאחור. "תוספת חמוצים?" היא שאלה בחיוך.


"אני יודעת." נאנחתי. "זה היה ילדותי. אני מצטערת. פשוט הלוואי שהוא לא היה כזה..."


"ספרי לי מה קרה."


עדכנתי אותה בפרטי הפגישה שלי איתו. בכעס שהביע על כך שלא דיברתי עם איש הקשר שלו ב'ארגון הסחר העולמי', בהרצאה שקיבלתי על שגיאות ההקלדה, בהיעדר ההערכה שלו על כל העבודה הקשה שהשקעתי.


"תגידי למקס שהגיע ל'יאנקיז' כל מה שהם חטפו בסוף השבוע הזה," אמר ג'ואי כשהגיש לנו את ההזמנה שלנו והחליק שתי פחיות שתייה על פני משטח הפורמייקה, על אף שלא הזמנו שתייה. ג'ואי דיבר על בייסבול עם מקס? הם נפגשו בכלל אי פעם?


"אגיד לו," אמרה דונה בחיוך, "אבל הוא עלול להתחיל לקנות במקום אחר אם אעשה את זה. אתה יודע כמה הוא נעשה רגיש כאשר ה'מטס' מנצחים."


"הוא יצטרך להתרגל לזה העונה. ואני לא דואג שמא נאבד אותו. הוא בא לפה כבר יותר מעשור."


יותר מעשור?


"אתה יודע מה הוא היה אומר על זה?" דונה שאלה ופתחה את קיפולי החבילה הארוזה בנייר שעווה שלפניה.


"כן, כן, אף פעם אל תתייחס ללקוחות שלך כאל מובן מאליו." ג'ואי פנה כדי לחזור אל מאחורי הדלפק. "את יודעת מה תמיד משתיק אותו?" שאל מעבר לכתפו.


דונה צחקה. "כשאתה אומר לו לבוא שנית, אחרי שהעסק שלך שרד במשך שלושה דורות ועדיין מתפקד?"


ג'ואי הצביע לעבר דונה. "בול."


"אז מקס מגיע לפה הרבה, אה?" שאלתי כשג'ואי חזר לדלפק כדי לטפל בתור שנוצר בזמן שדיברנו.


"מאז שאני עובדת בשבילו. כמעט שבע שנים."


"איש של הרגלים. אני מבינה." לא הייתה במקס הרבה ספונטניות, ממה שראיתי.


דונה הטתה את ראשה. "יותר כמו תחושת נאמנות עצומה. כשהאזור הזה היה בתנופת בנייה ומסעדות קמו בכל פינה, העסק של ג'ואי חטף מכה. מקס מעולם לא הלך למקום אחר. הוא אפילו הביא לכאן לקוחות."


התיאור של דונה לא הסתדר עם דמות האגו־מניאק הקר שהכרתי מהמשרד. נגסתי בכריך.


"הוא יכול להיות מאתגר ותובעני וקוץ בתחת, אבל זה חלק גדול מההצלחה שלו."


רציתי להצליח, אבל עדיין להיות בן אדם טוב. הייתי נאיבית לחשוב שזה אפשרי בוול סטריט?


דונה לחצה בקצות אצבעותיה את פרוסת הלחם העליונה על ההודו והצמידה את השכבות. "הוא לא גרוע כמו שאת חושבת. כלומר, אם הוא היה אומר שהדוח שלך מושלם, מה היית לומדת?" היא הרימה את הכריך. "את לא יכולה לצפות לעשות הכול נכון בפעם הראשונה. וכל העניין עם שגיאות ההקלדה - הוא טעה?" היא נגסה מהכריך והמתינה לתגובתי.


"לא." נשכתי את שפתי. "אבל את חייבת להודות שהגישה שלו דפוקה." שלפתי חתיכת הודו מהכריך והכנסתי אותה לפי. עבדתי קשה; ציפיתי לאיזושהי הכרה במאמץ.


"לפעמים. עד שתוכיחי את עצמך. ברגע שתעשי את זה, הוא יגבה אותך באופן מוחלט. הוא נתן לי את העבודה בידיעה שאני אם יחידנית ודאג שלעולם לא אפספס משחק, אירוע בית ספרי או אספת הורים." היא פתחה את פחית השתייה. "כשהבת שלי חלתה באבעבועות, ממש לאחר שהתחלתי לעבוד במשרד, הגעתי לעבודה בכל זאת. מעולם לא ראיתי אותו כועס כל־כך. כשהוא ראה אותי, הוא הצעיד אותי אל מחוץ למשרד ושלח אותי הביתה. אימא שלי טיפלה בילדה, היא הייתה בסדר, אבל הוא התעקש שאשאר בבית עד שהיא תבריא ותוכל לחזור לבית הספר." בלעתי את הרוק. זה לא נשמע כמו מקס שהכרתי. "הוא בחור ממש טוב. הוא פשוט מרוכז וחדור מטרה ומתייחס לאחריות שלו כלפי העובדים ברצינות, בייחוד אם יש להם פוטנציאל."


"לא ראיתי שהוא מתייחס ברצינות לאחריות שלו לא להיות מנוול מתנשא."


דונה צחקקה. "את כאן כדי ללמוד ולהשתפר, והוא ילמד אותך. סתם להגיד לך שעשית עבודה טובה לא יעזור לך."


הוצאתי מפית מהמתקן המיושן שניצב על השולחן וניגבתי את פי. איך הוא בדיוק עזר לי היום מלבד להרוס לגמרי את הביטחון העצמי שלי?


"אם היית יודעת מראש איך הפגישה היום תתנהל, מה היית עושה אחרת?" דונה שאלה. משכתי בכתפיי. עשיתי עבודה טובה, אבל הוא סירב להכיר בכך. "נו, ברצינות. את לא יכולה להגיד לי שהיית עושה הכול אותו דבר."


"נכון. הייתי מדפיסה גם את המקורות ומביאה אותם לפגישה."


דונה הנהנה. "יופי. מה עוד?" היא נגסה שוב בכריך.


"נראה שהייתי מנסה לתפוס את איש הקשר של מקס ב'ארגון הסחר הבין־לאומי' עוד כמה פעמים. אולי הייתי כותבת לו אימייל. הייתי יכולה להתאמץ יותר. והייתי שולחת את הדוח להגהה." היה לנו שירות שביצע הגהה בהתראה קצרה, אבל מפני שעבדתי עד שעה מאוחרת על הדוח פספסתי את המועד האחרון להגשה לבדיקה. הייתי צריכה לוודא שהדוח יהיה מוכן בזמן.


העברתי את מבטי מהכריך אליה. "אני לא אומרת שלא למדתי כלום. פשוט חשבתי שהוא יהיה נחמד יותר. זה זמן רב שרציתי לעבוד איתו. לא חשבתי שאפנטז עליי מחטיפה לו אגרוף בפרצוף."


דונה צחקה. "זאת, הרפר, המשמעות של להיות כפופה לבוס."


טוב, לפי איך שזה היה נראה, מקס היה נחמד לדונה וגם לג'ואי, אבל לא היה אליי, וזה רק החמיר את המצב. מה כבר עשיתי לו? למה אני קיבלתי יחס מיוחד? כן, יכולתי לשפר את הדוח שלי, אבל על אף דבריה של דונה, לא הגיעה לי התגובה שקיבלתי. הוא יכול היה לזרוק לי עצם.


עכשיו, לאחר שכל הציפיות שהיו לי בנוגע לעבודה עבור מקס התרסקו לחתיכות, הייתי צריכה להתרכז בלהפיק כל מה שיכולתי מהחוויה ולהתקדם הלאה. תכננתי לעבור על הדוח ולוודא שהוא מושלם. התכוונתי למצות את כל מה שאפשר מהעבודה ב'קינג ושות'', לקשור הרבה קשרים ואז, אחרי שנתיים בחברה, להקים משרד משלי או ללכת ולעבוד עבור בנק השקעות.


אין לי מושג איך הצלחתי לשכנע את גרייס, החברה הכי טובה שלי, לעזור לי לעבור לדירה החדשה. היא גדלה בפארק אווניו ולא רגילה לעבודת כפיים.


"מה יש פה? גופה?" היא שאלה. באור המעלית ראיתי דוק של זיעה נוצץ על מצחה.


"כן, הגופה של החברה הכי טובה שלי." סימנתי בראשי לכיוון ארגז מצעים ישן מעץ אורן שניצב לרגלינו והיה הדבר האחרון שעוד לא העלינו לדירה. "יש מקום לעוד אחת." צחקתי.


"חסר לך שלא יהיה יין במקרר." גרייס נופפה על פניה. "אני לא רגילה להיות כל־כך פעילה פיזית כשאני לבושה."


"את רואה, את צריכה להגיד לי תודה," השבתי בחיוך, "אני מרחיבה את האופקים שלך, ומראה לך איך בחורות רגילות חיות."


גרתי אצל גרייס מאז הגעתי לניו־יורק מ'ברקלי', לפני כמעט שלושה חודשים. היא הייתה מדהימה וקיבלה בהבנה את העובדה שאימא שלי שלחה את כל חפציי לדירתה בברוקלין, אבל עכשיו הכרחתי אותה לעזור לי להעביר את הכול לדירה החדשה והסבלנות שלה עמדה להיגמר. "אני ענייה מדי מכדי שיהיה לי מקרר. או יין."


שכר הדירה ששילמתי על דירת הסטודיו שלי היה מזוויע, אבל היא הייתה במנהטן וזה כל מה שהיה חשוב. לא הייתי מוכנה להיות בניו יורק ולגור בברוקלין. רציתי לחלוב את החוויה עד הסוף, אז הקרבתי מרחב עבור מיקום - בניין ויקטוריאני קטן בפינת ריווינגטון וקלינטון, במנהטן תחתית. שני הבניינים הסמוכים היו מכוסים בגרפיטי, אבל הדירה שופצה לאחרונה והובטח לי שהבניין מלא מקצוענים צעירים, הודות לקרבתו לוול סטריט. מקצוענים במה? רוצחים מקצוענים?


"יהיה פה... אינטימי," אמרה גרייס, "את בטוחה שאת לא רוצה שאברר עבורך אם יש דירת חדר פנויה בקומה שלי?"


הדירה שלי בברקלי הייתה לפחות כפולה בגודלה מהדירה החדשה. הדירה של גרייס בברוקלין הייתה ארמון בהשוואה, אבל הגודל היה בסדר מבחינתי. "אני בטוחה. זה חלק מהחוויה הניו יורקית, נכון?"


"גם ג'וקים, אבל את לא חייבת לחפש אותם. הרעיון הוא להימנע מהם." גרייס הייתה מסוג האנשים שתמיד ניסו לשפר את חייהם של כל האנשים בסביבתם, וזאת הייתה אחת הסיבות לכך שאהבתי אותה.


"כן, אבל אני רוצה להיות במרכז העניינים. חוץ מזה, יש חדר כושר במרתף, אז אני חוסכת כסף על זה. וגם על נסיעות. אוכל ללכת לעבודה ברגל. למעשה, אני כמעט יכולה לראות את המשרד מחלון חדר השינה."


"חשבתי שאת שונאת את העבודה. לא יהיה עדיף להיות רחוקה יותר?" היא שאלה כשהמעלית השמיעה 'דינג' ונפתחה בקומה שלי.


תפסתי בתחתיתו של ארגז העץ. "אני לא שונאת את העבודה. אני שונאת את הבוס."


"החתיך?" שאלה גרייס.


"את יכולה להרים את הצד שלך?" שאלתי. לא רציתי להיזכר במראהו החיצוני ההורס של הבוס שלי. הושטתי רגל בניסיון לעצור את דלת המעלית לפני שתיסגר. "שיט. תפסת?" התנודדנו בכבדות קדימה ופנינו שמאלה לכיוון הדירה שלי.


"אנחנו צריכות גבר בשביל החרא הזה," אמרה גרייס כשנאבקתי לסובב את המפתח במנעול.


"אנחנו צריכות גברים בשביל סקס ובשביל עיסוי ברגליים," עניתי, "אנחנו יכולות לסחוב את הרהיטים שלנו בעצמנו."


"בעתיד, את יכולה לסחוב את הרהיטים שלך בעצמך. אני אמצא גבר."


פתחתי את הדלת ודחפנו את הארגז לתוך הדירה. "פשוט תשאירי אותו פה עד שאחליט אם אני רוצה אותו למרגלות המיטה או לא."


"איפה היין שהבטחת לי?" גרייס נדחפה לדירה וקרסה על הספה הדו מושבית הקטנה שלי. על אף שאמרתי שאין לי כלום, הדברים היחידים שכן אפשר היה למצוא אצלי במקרר היו שני בקבוקי יין וחריץ גבינת פרמזן. "אז מה אמרת על הבוס החתיך שלך? חשבתי שהמרת את דתך לכנסיית 'קינג' כשהיית ב'ברקלי'. מה השתנה?"


הושטתי לגרייס כוס יין, התיישבתי וחלצתי את הסניקרס בבעיטה. לא רציתי לחשוב על מקס או על כך שגרם לי להרגיש לא טובה מספיק, לא במקום ולא בנוח. "אני חושבת שאני צריכה לעדכן את מלתחת העבודה שלי." ככל שחשבתי יותר על מה שלבשתי לפגישה עם מקס, כך הבנתי שאני בטח בולטת בקרב כל ה'מקס מרה' וה'פראדה' של וול סטריט, ולא לטובה.


"את נראית בסדר. את תמיד סופר־מסודרת. את מנסה להרשים את הבוס החתיך שלך?"


גלגלתי עיניים. "זה יהיה בלתי אפשרי. הוא האדם הכי מתנשא שפגשתי אי פעם. שום דבר לעולם לא יהיה טוב מספיק עבורו."


בזמן ארוחת הצהריים אתמול דונה הצליחה לרכך זמנית את זעמי כלפי מקס, אבל הוא חזר במלוא העוצמה היום. יכול להיות שהוא היה הכי טוב במה שהוא עושה ונראה לוהט כל־כך עד שאפשר לחטוף כוויה אם עומדים קרוב מדי אליו, אבל זה לא היה תירוץ למנוולות שלו. אבל לא תכננתי לתת לו להביס אותי. שנאתי אותו. הייתי נחושה בדעתי להוכיח לו שהוא טועה באופן שבו שפט אותי ולכן הבאתי הביתה את הדוח על בנגלדש כדי לעבוד עליו במהלך סוף השבוע. רבות מהערותיו הצביעו על כך שהידע שלו על אודות תעשיית הטקסטיל בבנגלדש היה נרחב בהרבה מהידע שלי, גם לאחר כל המחקר שביצעתי. האם כל הפרויקט הזה היה מבחן? בין כך ובין כך, תכננתי להקדיש את שארית סוף השבוע לליטוש הדוח שלי, עד שיהיה הדוח הטוב ביותר שהוא ראה אי פעם.


"שום דבר לעולם לא יהיה טוב מספיק?" שאלה גרייס. "נשמע מוכר."


"אולי אני פרפקציוניסטית, אבל אני בכלל לא משתווה לבחור הזה, תאמיני לי. קרעתי את התחת על העבודה שהוא הטיל עליי ואז הוא פשוט קרע אותי לגזרים. לא היה לו אפילו דבר אחד טוב להגיד על מה שעשיתי."


"למה את נותנת לזה להטריד אותך? תתעלמי."


למה שלא אתן לזה להטריד אותי? רציתי להיות טובה בעבודה. רציתי שמקס יראה כמה אני טובה במה שאני עושה. "כי עבדתי ממש קשה וזאת הייתה עבודה טובה. הוא אידיוט."


"נו, אז? אם הוא כזה פלצן, למה הדעה שלו בכלל נחשבת בעינייך?"


גרייס גרה בארצות הברית מאז הייתה בת חמש, אבל עדיין שימרה כמה ביטויים בריטיים שבהם נהגה להשתמש ממשפחתה. השימוש שלה במילה 'פלצן' היה אחד האהובים עליי, בייחוד כיוון שתיאר את מקס קינג בדיוק. "אני לא אומרת שזה משנה, רק שזה מעצבן אותי." אלא שזה כן היה משנה, על אף שניסיתי להכחיש זאת.


"למה ציפית? גבר עשיר ונאה כל־כך חייב שיהיה לו איזשהו חיסרון." היא משכה בכתפיה וטעמה מהיין. "את לא יכולה לתת לזה להשפיע עלייך ככה. הציפיות שלך מגברים גבוהות מדי. את עומדת להתאכזב שוב ושוב כל החיים שלך."


הטלפון הנייד שלי התחיל לצלצל. "אם כבר מדברים על אכזבות." הראיתי את המסך לגרייס. זה היה עורך הדין של אבי. "הרפר מדברת," עניתי.


"העלמה ג'יין, כאן קנת בריי."


למה הוא התקשר אליי בסוף השבוע? "כן, מר בריי? איך אפשר לעזור?" גלגלתי את עיניי אל גרייס. התברר שאבי הקים איזו קרן נאמנות עבורי. המכתבים שקיבלתי לגביה היו דחוסים בתיבה שסחבנו כרגע מהמשאית. לא עניתי לאף אחד מהם. לא רציתי את כספו של אבי. התחלתי לקבל את הכסף בעת לימודיי באוניברסיטה. חשבתי שאבי חייב לי לפחות את זה, אבל אחרי שנה, כאשר התחלתי לעבוד, הפסקתי לפדות את הצ'קים שלו. לא יכולתי לקבל כסף מאדם זר, גם אם היה לו קשר גנטי אליי.


"רציתי לתאם איתך פגישה במשרדנו כדי שאוכל לשוחח איתך על אודות קרן הנאמנות שאביך הקים על שמך."


"אני מעריכה את ההתעקשות שלך, אבל אני לא מעוניינת בכסף של אבא שלי." כל מה שרציתי הוא מישהו שיגיע לימי ההולדת שלי ולהצגות בבית הספר, או לכל דבר אחר שקשור אליי. גרייס טעתה; הציפיות שלי מגברים היו בתחתית המדרגה. היעדרותו של אבי מחיי הבטיחה את זה.


מר בריי ניסה לשכנע אותי להיפגש איתו וסירבתי. בסוף הבטחתי לו שאקרא את הניירת ואחזור אליו. ניתקתי את השיחה ושאפתי עמוקות. "את בסדר?" גרייס שאלה. מחיתי את שולי הכוס באגודל.


"כן," אמרתי. היה קל יותר כשיכולתי להעמיד פנים שאבי לא קיים. כששמעתי ממנו, או אפילו מעורך הדין שלו, הרגשתי כמו סיזיפוס שמתבונן בסלע שלו מתגלגל בחזרה במורד ההר. חזרתי לנקודת ההתחלה וכל המחשבות שבדרך כלל הצלחתי להדחיק צפו ועלו על פני השטח. לא יכולתי שלא לחשוב על כמה אני מצטערת שלא זכיתי באבא אחר, בחיים אחרים, במשפחה אחרת. אבא הכניס את אימא להיריון ואז סירב לעשות את הדבר הנכון ולהתחתן איתה. הוא נטש את שתינו. הוא שלח כסף, אז היינו מסודרות מבחינה כלכלית, אבל מה שבאמת רציתי היה אבא. בסופו של דבר כל ההבטחות שהופרו הצטברו להר שלא יכולתי להתעלם ממנו. מסיבות יום ההולדת שבמהלכן התבוננתי בדלת וקיוויתי שיופיע גבו ממני את מחירן. היו יותר מדי חגי מולד שבהם הדבר היחיד שביקשתי מסנטה היה אבא. היעדרותו מחיי הייתה הבעיה האמיתית מפני שהרגשתי שתמיד יש מישהו אחר שקיבל קדימות על פניי, או מקום אחר שהוא העדיף להיות בו. בסופו של דבר הרגשתי שהוא חשב שאני לא ראויה לזמנו.


"רוצה לדבר על זה?" גרייס שאלה.


חייכתי. "בשום פנים ואופן לא. אני רוצה להשתכר בדירה החדשה שלי עם החברה הכי טובה שלי. אולי לרכל ולאכול גלידה."


"זאת באמת המומחיות שלנו," ענתה גרייס. "אפשר לדבר על בנים?"


"אנחנו יכולות לדבר על בנים, אבל אני מזהירה אותך, אם תנסי לשדך לי מישהו אבעט אותך בחזרה לברוקלין."


"אבל אפילו עוד לא שמעת מי זה."


צחקתי. היה קל כל־כך לקרוא אותה. "אני לא מעוניינת לצאת עם אף אחד. אני מתרכזת בקריירה. כך לא אתאכזב." מילותיו של מקס, 'תוצאות זוכות להערכה, לא ניסיונות', צלצלו באוזניי. פשוט אצטרך להשתפר, לעבוד קשה יותר. לא היה לי זמן לדייטים או לשידוכים.


"את צינית כל־כך. לא כל גבר הוא כמו אבא שלך."


"לא אמרתי את זה. אל תשחקי אותה פסיכולוגית איתי. אני רק רוצה להתבסס פה בעיר. דייטים לא עומדים בראש סדר העדיפויות, זה הכול." שתיתי לגימה מהיין ואספתי את רגליי מתחת לגופי. אני אצליח להעביר את מקס לצד שלי גם אם זה יהרוג אותי. עקבתי אחר הקריירה שלו בתשומת לב רבה והרגשתי שאני מכירה אותו. דמיינתי את עצמי בתור תלמידתו ובת חסותו. דמיינתי שלאחר שאתחיל לעבוד עבורו הוא יספר לי שמעולם לא פגש מישהי מוכשרת כל־כך. הנחתי שתוך כמה ימים נוכל לסיים זה את משפטיו של זה ונחמיא זה לזה לאחר כל פגישה. אני מודה, אולי גם חלמתי עליו חלום רטוב פעם או פעמיים. כל זה קרה לפני שהכרתי אותו. הייתי מטומטמת.


"סקס," מלמלתי. "זה הדבר היחיד שגברים טובים בשבילו. אולי אמצא לי מאהב."


"זה הכול?" גרייס שאלה.


העברתי את קצה אצבעי על שולי הכוס. "בשביל מה עוד צריך אותם?"


"ידידות?"


"יש לי אותך," עניתי.


"תמיכה נפשית?"


"שוב, זה התפקיד שלך כחברה הכי טובה. ויש כמובן גם גלידה, יין ומסעי קניות מופרעים מדי פעם כדי לחלוק איתך בנטל."


"וזו עבודה שארבעתנו מתייחסים אליה ברצינות. אבל מה יקרה כשתרצי תינוק?" גרייס שאלה.


ילדים היו הדבר האחרון שחשבתי עליו. אימי החליפה את הקריירה מעבודה בתחום הפיננסים להוראה כדי שתוכל לבלות איתי יותר. הייתי בטוחה שלא אוכל להקריב את הקריירה שלי כמו שהיא עשתה. "אם וכאשר אגיע לשלב שבו אתחיל לחשוב על דברים כאלה, אלך לבנק הזרע. זה הצליח לאימא שלי."


"אימא שלך לא הלכה לבנק הזרע."


לגמתי לגימה גדולה מהיין. "אין הבדל גדול." מבחינתי, אבא שלי היה לא יותר מתורם זרע.


"תביאי לי את האייפד שלך. אני רוצה לראות שוב את הבוס הסקסי הזה שלך."


נאנחתי. "לא." הושטתי יד אל האייפד, שהיה מונח על השולחן ליד הספה והושטתי לה אותו נגד רצוני.


"מקס קינג, נכון?"


לא הגבתי.


"באמת מטורף עד כמה הוא נראה טוב." גרייס העבירה את אצבעה במהירות על פני המסך. בכוונה לא הסתכלתי. הוא לא היה ראוי לתשומת ליבי.


"שימי את האייפד בצד. זה מספיק שאני חייבת להתמודד איתו כל השבוע. תני לי ליהנות מסוף השבוע בלי שאצטרך להתבונן בפרצוף היהיר שלו." הצצתי על תמונת השער של 'פורבס' שגרייס העלתה על המסך. זרועותיו היו משולבות, הבעתו חמורת סבר, שפתיו המלאות משורבבות.


מנוול.


קול התמוטטות מעליי הסיח את דעתי והרמתי את מבטי אל התקרה. מנורת הזכוכית היפה התנודדה. "התפוצצה פה פצצה עכשיו?" שאלתי.


"נשמע כאילו השכן שלך מלמעלה זרק סלע."


הנחתי אצבע על שפתיי והקשבתי בתשומת לב. עיניה של גרייס התרחבו כאשר מה שהתחיל כמו מלמול חסר פשר הפך לקולות מובהקים של זוג המקיים יחסי מין.


התנשפויות. גניחות. תחינות.


ואז התרסקות נוספת. מה, לעזאזל, קורה שם? היו מעורבים שם יותר משני אנשים?


עור נחבט בעור ולאחריו נשמע קול צעקה של אישה. חום עלה במעלה צווארי והתפרש על לחיי. מישהו נהנה הרבה יותר מאיתנו בשבת בצהריים.


קול גברי בבירור קרא "פאק!" וצעקותיה של האישה נשמעו מהירות ונואשות יותר. דפיקות של ראש המיטה בקיר הגבס הדהדו בעוצמה רבה יותר ויותר. אנחותיה קצרות הנשימה של האישה נשמעו מבוהלות כמעט. הנברשת התנודדה בפראות והייתי מוכנה להישבע שרטט הרהיטים שנחבטים בקיר כלשהו עבר מהתקרה ישירות למפשעה שלי. הצמדתי את ירכיי חזק יותר זו לזו בדיוק כשהגבר צעק משהו על אלוהים והאישה פלטה צווחה חדה שהדהדה בכל רחבי דירתי, המלאה בארגזים.


בדממה שהשתררה לאחר מכן, יכולתי לשמוע את ליבי, שפעם בעוצמה דרך הסוודר. הייתי חצי מרוגשת ממה ששמעתי וחצי נבוכה מכך שהאזנתי בכוונה למשהו פרטי כל־כך. מישהו במרחק פחות משלושה מטרים ממני כרגע גמר לתפארת.


"נראה לי שזה בחור שאצטרך להכיר," אמרה גרייס כשהיה לנו ברור שהרפתקת הסקס הסתיימה, "הוא בהחלט נשמע כאילו הוא יודע מה הוא עושה."


"נראה שהם... מתאימים מאוד." האם אי פעם נשמעתי נואשת כל־כך בזמן סקס? רעבה לאורגזמה כל־כך? ידעתי איך נשמעת אישה שמזייפת אורגזמה, והאישה בקומה שמעליי לא זייפה. זה כמו להיבהל בחלק המפחיד בסרט אימה - יש דברים שאי אפשר לזייף.


"נשמע כאילו הם עשו סקס מעולה. אולי כדאי שתדפקי על הדלת שלהם ותציעי שלישייה."


גלגלתי את עיניי. "כן, וגם כוס סוכר."


קול צעדים נוקשה נשמע לאורך התקרה. "היא לא חלצה את נעלי העקב שלה," אמרה גרייס, "נחמד." הנקישות טיילו ברחבי התקרה שלי עד לארגז המצעים. דלת הכניסה בקומה מעליי חרקה ואז נטרקה. צליל הצעדים נמוג. "טוב, היא קיבלה מה שרצתה והתחפפה. לא תצטרכי פה טלוויזיה. את יכולה פשוט לעקוב אחר אופרת הסבון שיספק לך השכן שלך."


"את חושבת שהיא הייתה זונה?" שאלתי. אם אישה עוזבת פחות מחמש דקות לאחר אורגזמה כזאת זה מראה על מצב לא נורמלי. איך היא לא נשארה כדי לנשום קצת, או אולי לסיבוב שני? אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לאזן את עצמי במאונך, שלא לדבר על לעשות זאת בנעלי עקב, תוך פחות משעה ממה שהיא חוותה.


"זונה? אם כן, אז יש לה הרבה מזל." גרייס צחקקה. "אני לא חושבת שזה המצב. גבר שיכול לגרום לבחורה להשמיע צעקות כאלה לא צריך לשלם על זה." היא רכנה קדימה והניחה את הכוס הריקה שלה על אחד מעשרות ארגזי הקרטון שהיו פזורים בדירה. "טוב, אני הולכת הביתה, לוויברטור שלי."


"זה באמת יותר מדי מידע."


"תמשיכי לעדכן אותי על השכן שלך. ואם תיתקלי בו, נסי להשיג תמונה."


"כן, מפני שאם את מתכננת לאונן תוך מחשבות על השכן שלי, כדאי מאוד שיהיו לך כמה תמונות," אמרתי בסרקסטיות. "את סוטה, את יודעת את זה, נכון?"


גרייס משכה בכתפיה ונעמדה. "זה היה טוב יותר מפורנו."


היא צדקה, אך בכל זאת קיוויתי שזה לא יהיה מופע קבוע. גם ככה כבר הרגשתי לא טובה מספיק בסביבת העבודה שלי; לא הייתי צריכה להרגיש ככה גם בבית.


1 הסדר של האיחוד האירופי שנועד כדי לאפשר למדינות מפותחות פחות לרכוש מוצרים ללא מכס ממדינות האיחוד האירופי, למעט כלי נשק.