פרק 1
קְוִין
מבחוץ, מועדון "נקודת מפנה" לא נראה שונה משאר המבנים ההיסטוריים אדומי הלבנים שבמרכז העיר. הדבר היחיד שבאמת היה ראוי לתת עליו את הדעת הוא הדלת המסתובבת רחבת הידיים, העשויה זכוכית חלבית. ברור שזו לא הדלת המקורית, אך המבט משתנה ברגע שנכנסים ונחשפים לאווירה הסוריאליסטית, לעושר, לשפע ולמאבטחים שעומדים בכניסה.
"מר פוסטר," שוער במדים מברך אותי לשלום ונד בראשו עם כניסתי.
"אפשר לקחת את המעיל שלך, מר פוסטר?" שואלת המארחת. זו שאלה רטורית, ובלי לחכות לתשובה, היא מחליקה אותו מעל כתפיי.
"תודה," אני ממלמל ומתחמק מקבוצה של חברי מועדון שמנהלים שיחה במבואה הדו־מפלסית. "איפה ה —" ולפני שאני מצליח לסיים את השאלה, אני מבחין בבריק בחדר השחור שנמצא מימיני, זרועו כרוכה סביב הסיבה למסיבה שנערכת הלילה. לוסינדה צ'אטוול חוגגת ארבעים. אנחנו עושים עסקים עם בעלה והוא גם חבר המועדון. הערב הזה הוא עבור הנשים.
זה לא ממש בשבילי, אבל נראה שבריק, המארח המושלם, מצליח ליהנות. הוא מתבדח עם קבוצה של נשים וגברים, כולם לבושים בקפידה, מקיפים אותו ושותים את דבריו בצמא.
הוא קולט את מבטי ונד קלות בראשו.
אני עומד שם במשך רגע נוסף ומתבונן בו. הוא רוכן אל אוזנה של לוסינדה ולוחש לה סוד שגורם לה להשליך את ראשה לאחור בפרץ צחוק.
הקהל סביבי צופה בהם וצוחק יחד איתה.
"אני זקוק למשקה," אני זורק הערה לחלל החדר.
"מר בולדווין כבר נמצא ליד השולחן שלו," אומרת המארחת. "תרצה להצטרף אליו?"
אני מביט למעלה, לעבר הקומה השנייה, ורואה את סמית נועץ בי עיניים. אני לא מניד בראשי לעברו. "כן, בטח."
"רק רגע, מר פוסטר," המארחת לוחשת לתוך מיקרופון אלחוטי, כמעט בלתי נראה, המוצמד ללחיה ואז מחייכת אליי. "הם מצפים לך, מר פוסטר," היא אומרת ומסמנת לי להתקדם. אני מיישר את דשי הטוקסידו ומפלס את דרכי לירכתי הלובי, עוצר לרגע כדי להתפעל מנברשת הקריסטל המציפה את החדר ברסיסים זוהרים של אור.
כשקהל האנשים כבר מאחוריי, אני פונה לעבר המדרגות, שם עומדים שני אנשי אבטחה זקופים ליד חבל שחור מקטיפה המעיד שאין פעילות בקומה העליונה הלילה. אף אחד לא נשאר עד הבוקר בימי ראשון, אנחנו בדרך כלל סגורים פרט למסיבות כמו זו של לוסינדה, או לרגל ארוחות שמתקיימות במסעדת חמישה כוכבים בשם "החדר הלבן", הנמצאת בצד השני של הלובי מול החדר השחור. המסעדה סגורה עכשיו. המסיבה הלילה היא פרטית, ואף אחד לא מגיע בגלל האוכל. בעודי מתקרב, אחד השומרים מתיר את חבל הקטיפה השחור ומפנה לי את הדרך.
המדרגות מובילות למעלה, אל רחבה שבה ממוקמות המעליות הראשיות, אבל אני פונה ימינה וממשיך לטפס אל הקומה השנייה.
שומר נוסף משחרר חבל שחור מקטיפה ומאפשר לי להיכנס לבר הפרטי של סמית בולדווין.
אני משער שהערב הוא רוצה שיניחו לו לנפשו.
סמית מתעלם ממני בעודי מתקרב אל השולחן. הוא מביט מעבר למעקה המרפסת וצופה במתרחש בחדר השחור שבקומה מתחת. אני מתיישב מולו ומותח את צווארי כדי לראות מה מעניין כל כך. "מה?" אני שואל כשאני לא מבחין בשום דבר שיכול למשוך את תשומת ליבו.
סמית מסתובב אליי ולוגם מהוויסקי. "הקדמת הלילה."
"משעמם לי בטירוף," אני אומר ומסמן למלצר של סמית שיביא לי משקה. הוא כבר מתקדם לעברי עם הכוס. אני מחכה בזמן שהוא מוזג לי מהבקבוק שמונח על השולחן ביני לבין סמית, ואז לוגם ארוכות. "מה לעזאזל אתה עושה כאן?"
"יצאתי עם לוסינדה לפני שנים."
אני צוחק. "נדלקת על דוקטור צ'אטוול?"
"לא," עונה סמית בשלווה. "אני סתם אוהב להגיע לימי ההולדת שלה."
"הגעת גם בשנה שעברה?"
"אני מגיע בכל שנה," אומר סמית, מסיט את מבטו מלוסינדה ומבריק ומתמקד בי. "אני אוהב לרענן את הזיכרון, כדי לא לחזור על אותן הטעויות."
"אוקיי." אני מציץ בשעוני. אני נמצא פה רק דקה וכבר מיציתי את השיחה.
"השעה רק אחת־עשרה שלושים ושבע." סמית לא מחמיץ את חוסר הסבלנות שלי.
"כן," אני מנסה להישמע מתוסכל.
"מה התוכניות שלך להמשך השבוע? לבריק יש אירוע ביום רביעי וארוחת ערב בחמישי."
"שום דבר מיוחד," אני אומר, מפנה את כיסאי כדי לסקור את הלובי מתחתינו. "רק מצפה לתורי, כנראה."
"אתה עושה את זה הרבה בימים אלה."
אני מושך בכתפיי ומסתובב בחזרה. אין שום דבר מעניין שם למטה. "למה לא?" אני מביט ישירות בעיניו ולוגם מהמשקה.
"אנחנו נהנים מאוד יחד, למה שלא אצפה לזה?"
סמית מסיט ממני את פניו וחוזר לעקוב אחר בריק ולוסינדה. לבסוף הוא אומר, "גם הם היו פעם זוג." הוא מחווה בראשו אל החדר השחור. "אפשר לומר ששכבנו איתה בו־זמנית."
"אתה רציני?" אני חייב להוציא את התמונה הזאת מהראש, כי לוסינדה... היא לא בשבילי. אני לא צריך פסיכיאטרית שתנתח אותי בזמן שאנחנו מזדיינים, ממש לא. "עשיתם איתה דברים מוזרים?"
זו בדיחה, אבל סמית לא קולט. "אם היינו עושים, כבר היית יודע על זה."
בטח. "בוא נשנה נושא. מה איתך?" אני שואל. "מה התוכניות שלך השבוע?"
"אין לי," הוא אומר באדישות.
"אני לא מבין למה אתה טורח בכלל, צריך לשלם הרבה כסף כדי להיות איתה, נכון? אם אתה לא נהנה, תשלם כמה שצריך ותצא מזה."
סמית נועץ בי מבט נוקב במשך שתי שניות בדיוק ולוגם מהמשקה שלו. "קְווין, אתה הרי יודע שצריך ארבעה משתתפים במשחק, אחרת זה לא יעבוד."
"אז אתה עושה את זה בשבילי?"
"אתה חושב שאני עושה את זה בשבילך?"
אני מביט שוב בשעוני ומייחל שתגיע כבר שעת חצות. "אני עדיין מנסה להבין אותך, חבר. העולם שלך שונה כל כך משלי, כאילו הגעת מכוכב אחר."
"אחת־עשרה ארבעים ואחת," אומר סמית בלי לבדוק בשעונו. "אמרתי לך שהקדמת."
אני מגלגל עיניים, אבל סמית עסוק מדי בקהל ולא שם לב.
"איך יכול להיות שאף פעם לא דיברתם על לוסינדה?"
"למה שנדבר עליה?"
הבעת פניו קפואה כשהוא מפנה את גבו למסיבה ומסתובב אליי. "זה לא משנה."
"אם זיינתם אותה יחד..." אני מושך בכתפיי, "אני חושב שזה משנה."
"דבר על זה עם בריק."
"בטח," אני נאנח. "אז... ראית אותה?"
"את רושל?" שואל סמית ומבזיק חיוך שמעביר צמרמורת בגבי.
"אלא מי?"
"לא." החיוך עדיין לא מש משפתיו.
"מה?" אני שואל. "מה הקטע של החיוך?"
"אני רק מתפלא שאנחנו מחזיקים מעמד," הוא אומר. "אתה לא? לא נמאס לך ממנה?"
"מרושל?" עכשיו תורי לצחוק. "אפילו לא קצת."
"בהתחלה היא הייתה מעניינת עם הסגנון הבוהמי שלה — הדירה שלה, הבגדים, התחביבים, הכול." הוא נופף בידו באוויר. "אבל אני לא בעניין שלה. לא הטיפוס שלי."
"בערך כמו שלוסינדה לא בשבילי, כנראה." אני לוגם שוב מהוויסקי. "למה לא אמרת כלום?" אני שואל. "מה עם בריק, נמאס לו?"
"אני חושב שלא, אבל אתה מכיר אותו. הוא אוהב שגרה. הוא יחזיק מעמד עד שאחד מאיתנו יעשה את השינוי בשבילו."
"אז אתה סתם מזיין את המוח?" הוא מלחיץ אותי בטירוף עכשיו. מצד שני, מתי סמית לא מלחיץ אותי? "עדיין לא סיימתי, אז אם אתה מתכוון לכנס ישיבה בנוגע לרושל, תודיע לי מראש." אני מציץ בשעון, מחליט שכבר מספיק קרוב לחצות ונעמד. "נתראה," אני אומר, נד בראשי למלצר ומניח שטר של עשרים דולרים על השולחן.
כשאני יוצא מהבר של סמית, מתיר המאבטח את החבל השחור מקטיפה.
"לילה טוב, מר פוסטר."
"להתראות." אני פונה היישר אל המעלית ולוחץ על הכפתור. כשהדלתות נפתחות, אני צועד פנימה, מביט במראה ומסדר את חליפת הטוקסידו כפי שאני אוהב.
אני מסתובב, מכניס את כרטיס המפתח לתוך החריץ הצמוד לכפתור הריק, זה שלא מצוין לידו שם או מספר, והדלתות נסגרות מאחוריי.
רושל באסטיל היא מוזיקאית בת עשרים ושבע שבריק פגש במסיבה לפני שלוש שנים. אירוע חברה שנערך לרגל... משהו, השד יודע מה בדיוק הוא עושה עבור סמית, אבל הוא מתעסק הרבה בנטוורקינג, וזה אומר — מסיבות.
באותו הלילה הוא לקח את רושל לבית שלו וזיין אותה. לבית האמיתי שלו. לא לכאן. לא למועדון. בזמנו היא חיפשה דירה, או במילים אחרות — היא כנראה הייתה חסרת בית. אנחנו אף פעם לא מדברים על הימים ההם. באותו הזמן היה חסר לנו שחקן והוא שאל אותה אם היא רוצה להצטרף למשחק.
שלוש שנים, לעזאזל. אין לי מושג איך הזמן עף, אבל בחיי, אלה היו זמנים ממש טובים.
אני לא זוכר מתי בדיוק התאהבתי בה, אבל אני יודע שזה היה מזמן. לפני כמה שנים, אולי בשנה הראשונה. אולי אפילו בערב הראשון. רושל מתאימה לי במאת האחוזים, והיא שלי שני לילות ושני ימים בשבוע. רק שלי. מיום ראשון בחצות ועד לחצות ביום שלישי היא שייכת לי.
בניגוד לבריק ולסמית, אני מנצל כל רגע.
חיוך נפרש על פניי כשהדלתות נפתחות אל המסדרון בקומה העליונה. אני שוכח מבריק ומלוסינדה, שוכח מסמית ומהשטויות שלו, שוכח מסוף השבוע המשעמם והמטופש שעבר עליי.
אני פוסע לאורך המסדרון הקצר עד לדלת. יש רק דירה אחת בקומה הזאת והיא שלה. למעשה, זו עליית הגג של הבניין שבריק שיפץ לפני יותר מעשור, כשהתחלנו לחלוק בחורות.
אנחנו מחזיקים אותן כאן, כמו נסיכות קטנות וחמודות נעולות במגדל.
הן לא באמת כלואות כאן, אבל אני אוהב את ההשוואה.
עומד לי רק מעצם המחשבה.
רושל היא הבחורה התשיעית שגרה בדירה שמעל המועדון. אני מרגיש שכל הבחורות שהיו לפניה היו רק אימון, היא הדבר האמיתי. המשחק האמיתי.
אני מתקרב לדלת ומכניס את כרטיס המפתח, נותן לתחושות להציף אותי. הקלה ושמחה. משהו שכבר התרגלתי אליו.
כבר מאוחר והמקום חשוך אז אני סוגר את הדלת בשקט ופוסע לאורך המסדרון המוכר והדומם בצעדים שקטים, כדי לא להעיר את רושל.
כמו תמיד, דלת חדר השינה פתוחה ואני רואה את רגליה החשופות על הסדינים הלבנים. היא בטח קופאת מקור.
אטפל בזה עוד רגע. אני חולף על פניה ונכנס לחדר הארונות, מוריד את העניבה, מסיר את הז'קט ותולה אותם בזהירות כדי שהקולבים לא ייגעו זה בזה וירעישו. אני שולף את שולי החולצה מהמכנסיים, פורם את כפתוריה מלמעלה למטה ותולה גם אותה.
אני פותח את המגירה המרופדת בקטיפה ומניח בתוכה את השעון ואת החפתים שלי, סוגר אותה כשכל הפריטים מסודרים.
המכנסיים נושרים ממני ואני אוחז בזין שלי, מוכן כל כך לזיין אותה. אני פושט את תחתוני הבוקסר ויוצא אל חדר השינה החשוך.
"היי," אני לוחש. "את ערה?"
היא לא זזה. גופה שרוע על הסדינים, רגלה האחת ישרה והשנייה מכופפת. פניה מוסתרות ושערה הארוך והפרוע נשפך על הכר כמו מפל.
אור מסתנן מבחוץ, אך הוא קלוש מכדי שאפשר יהיה לראות משהו בבהירות. הילת פנסי הרחוב מאירה רק במעט את פסלי המפלצות הניצבים בראש הבניין. הפריטים האלה הם שהופכים את מועדון "נקודת מפנה" לאחד מסמליה הפוטוגניים ביותר של העיר.
דרך החלון המתנשא מהרצפה עד לתקרה קיימת תצפית ישירה אל בניין הקפיטול זהוב הכיפה שנמצא בלוק אחד דרומה, וגם הוא מואר.
אני מניח יד על ירכה כשברך אחת שלי מונחת על המזרן והוא שוקע, גורם לה לשנות מעט את התנוחה.
היא עירומה. ישבנה פונה אליי, מזמין.
אני מניף את רגלי מעליה, מניח את ברכי בצידה השני של הירך שלה ועומד מעליה בפישוק. ידיי חופנות את ישבנה ומעסות אותו. אני להוט להחליק את אצבעותיי בין רגליה ולראות מה מצפה לי.
"רושל," אני אומר, רוכן מעליה כדי להצמיד את שפתיי לצווארה. "התגעגעת אליי? התגעגעתי אלייך כל כך. שבועיים זה יותר מדי זמן. אנחנו צריכים לדון מחדש בהסכם שלנו."
אני משחרר אוויר מריאותיי והיא רועדת לרגע.
"אני לא אוהב את ההפסקות האלה, הן ארוכות מדי."
היא לא מגיבה.
פאק. אל תהרוס את זה, אני אומר לעצמי. אל תהרוס את הזמן המשותף שלכם. ניהלנו את השיחות האלה אינספור פעמים והן תמיד הסתיימו באותו האופן.
היא אוהבת את ההפסקות האלה. משהו חדש שהיא יזמה בקיץ שעבר. שבועיים בנפרד, שבוע יחד. זה לא מוצא חן בעיניי. בכלל לא.
אבל אני מרסן את עצמי ומניח לה. אני נשכב מעליה, נהנה מהחום שנוצר בינינו. ידיי מחליקות אל שדיה, מועכות אותם והזין שלי מתקשה, מתחכך בישבנה. ברווח שבין רגליה.
אנחה קטנה, זה כל מה שאני מקבל.
אבל זה מספיק. אני נושך את כתפה ומרים את אגן הירכיים שלי, מחליק את איברי אל בין קפליה הרטובים והוא מוצא את דרכו לתוכה כמעט ללא מאמץ. אני רוצה למות מרוב הנאה.
הברך שלה מתרוממת ונגררת לאורך הסדין כדי לאפשר גישה נוחה יותר. ידי האחת משחררת שד ונשלחת במורד בטנה, עד שאני מוצא את הדגדגן שלה ומתחיל לפרוט עליו.
"את אוהבת את זה?" אני לוחש.
היא לא עונה. לא במילים, בכל אופן. ישבנה מתרומם מעט, מפציר בי להמשיך. עוד דחיפה אחת ואני כולי בתוכה. היא מכווצת את שריריה ואיברה מתהדק על איברי.
"הו, כן!" אני שואג, מתרומם לישיבה כדי שאוכל לזיין אותה טוב יותר. ידיי אוחזות בישבנה ואני מפליק בכוח על אחת מלחייו.
רושל שואפת אוויר ועוצרת את נשימתה, אבל אגנה עדיין מתרומם ונצמד אליי, מבקש עוד.
"את רוצה את זה קשוח הלילה?" אני שואל. "את רוצה שאזיין אותך חזק?" אני תופס בשערה ומושך, גורם לפלג גופה העליון להתרומם.
אני זז לאחור ותופס מתחת לירכיה, מושך אותן כלפי מעלה כך שהיא נעמדת על ברכיה. אני דוחף את פניה לתוך הכרית וחודר לתוכה מאחור.
"כן," אני גונח. "את אוהבת את זה ככה, נכון? ככה בריק מזיין אותך כל הזמן, נכון?"
אני שולח יד, מכה בשד שלה והיא מייללת. יללה צורמנית ולא מוכרת. לרגע נדמה לי שפגעתי בה ואני מאט את הקצב, אבל היא נעה לאחור ועוטפת שוב את איברי, קוברת אותו עמוק בתוכה. היא רטובה כל כך. לעזאזל, כל כך טוב להיות בתוכה הלילה.
"את תהיי הזונה שלי הלילה," אני מרפה משערה והיא נופלת שוב לתוך הכרית. "את נותנת לבריק לזיין אותך ככה? את אוהבת כשהוא מפליק לך? הא?"
אני מת על איך שבריק מחטיף לה. ברגע שהמחשבה מתגנבת לראשי אני צוחק.
"אולי בסוף השבוע הבא נעשה את זה קשוח. רוצה? רוצה שנזיין אותך חזק? שנמלא אותך מכל כיוון, בו־זמנית?"
שוב גניחה לא מוכרת.
"זה נשמע כמו 'כן'," אני אומר, עדיין חצי צוחק, אבל אז אני מניח לזה ופשוט... מזיין אותה.
אני חודר אליה חזק, הולם בתוכה בכוח, ראשה מתקרב יותר ויותר למסגרת המיטה.
אני לא עוצר גם כשהיא נוגעת בה וממשיך לנוע בתוכה עד שמסגרת המיטה פוגעת בקיר.
היא גונחת. קרובה. קרובה כל כך לגמור. אני דוחף את ידי מתחתיה ומשפשף את הדגדגן בקצב אחיד. היא משתוללת כמו שמעולם לא ראיתי אותה משתוללת. מתפתלת ונאנקת ומתנשפת בכבדות.
אני נסוג לאחור, אוחז במותניה והופך אותה, ביד אחת מסיט את ראשה הצידה ומצמיד את הלחי שלה אל הכר, ביד השנייה אני עדיין משחק באיברה. אני מביט בזין שלי מחליק פנימה והחוצה, בקושי יכול להבחין בו באור העמום המסתנן מבחוץ.
אני קרוב כל כך לגמור. ידי אוחזת בשערה ואני מושך בו כדי שהיא תביט בי. עיניה עצומות, אבל לא אכפת לי. אני מניח יד על פיה ועוצם את עיניי עד שאני גומר בתוכה, זורק את ראשי לאחור ומשחרר אנחת רווחה.
רגליה רועדות מרוב מאמץ. עוויתות קלות חולפות בגופה בעודה מתנשפת. אני צוחק ומתגלגל הצידה, כורך את זרועותיי סביבה. "מה קרה, מותק? זה היה יותר מדי בשבילך?"
אין תשובה.
אני קובר את ראשי בצווארה ומסניף את שערה.
"זה שמפו חדש?" אני שואל. "הריח שלך שונה."
אין תשובה.
"את רוצה לבלות עם בריק ביום ראשון? הממ? אפשר לוותר על סמית אם את רוצה." אני נושק לצווארה, מתרחק ופוקח את עיניי, מנסה להבין אם היא בעניין. כבר עבר הרבה זמן אז אני —
אני ממצמץ. שלוש פעמים, במהירות.
"רושל —"
"אני מצטערת," היא אומרת. "אני מצטערת..."
אני קם מהמיטה, כורך את שערה סביב ידי הקפוצה ומושך אותה אחריי. היא צונחת אל הרצפה, מייבבת.
"אני מצטערת," היא חוזרת ואומרת.
"מי את, לעזאזל? איפה רושל?"
"אני מצטערת," היא אומרת. "אני מצטערת, מצטערת, מצטערת."
"את באמת תצטערי," אני אומר ומרפה משערה כדי שאוכל לפתוח את המגירה בשידה לצד המיטה, להוציא את מחסום הפה ולקשור לה אותו סביב פניה.
היא אפילו לא מנסה להתווכח, פשוט נותנת לי לעשות מה שאני רוצה.
אני עוזר לה לקום ולוקח את החבל, מושך את ידיה אל מאחורי גבה, כורך את החבל סביב מפרקי כף ידה ומהדק.
אחר כך דוחף אותה לתוך חדר הארונות וסוגר את הדלת.
אני פוסע הלוך ושוב לאורך המסדרון, מנסה בכול כוחי להבין מה בדיוק קרה כאן הרגע. אני מתקשר לבריק והשיחה מגיעה לתא הקולי.
"לעזאזל!" אני צווח. "פאק!"
אני מחפש את בריק בין אנשי הקשר בטלפון הנייד ושולח לו הודעה, בוא למעלה. עכשיו. מקרה חירום!!!
גם לסמית אני שולח הודעה זהה.
חמש דקות לאחר מכן, שניהם מתפרצים לדירה של רושל.
אני יושב על הספה, עירום למחצה. הייתי חייב לפתוח את דלת חדר הארונות כדי להוציא מכנסיים ופשוט שלפתי את הקולב הראשון שנגעתי בו. יש סיכוי סביר שאני לובש את המכנסיים של בריק.
אני מניח את המרפקים שלי על ברכיי ומחזיק את ראשי, משפשף את עיניי, עדיין מתקשה להבין מה קורה.
"מה לעזאזל קורה פה?" שואל בריק.
הוא נראה מבוהל, עיניו מתרוצצות, סורקות את החדר בחיפוש אחר מקרה החירום. "איפה רושל?"
אני מביט למעלה, אל פניו של בריק. אחר כך על סמית. "היא איננה."
"איננה?" הם שואלים בו־זמנית.
"הרגת אותה?" שואל סמית. "חנקת אותה למוות כשזיינת אותה?"
אני מכווץ את עיניי. "לא, ממש לא הרגתי אותה, דפוק אחד. היא איננה! כלומר, עזבה!"
"אז למה אתה חצי עירום?" נרגע בריק ושואל.
אני שואף עמוקות, עוצר את נשימתי, סופר עד שלוש ואז משחרר. "אני זיינתי —" אבל אני חייב לעצור ולנער את ראשי, כי זה לא נשמע הגיוני. "היא השאירה מישהי אחרת במקומה," אני אומר לבסוף. "זיינתי אותה. זיינתי אותה לפני שבכלל הבנתי שזו לא רושל."
