פתח דבר
ספרים סקרנו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. נמשכתי אליהם בשקיקה, שואבת לתוכי את אווירתם הקסומה, בהנאה גדולה. אגדות אנדרסן, סיפורי נרניה והמיתולוגיה היוונית הדהדו בראשי בתקופת ילדותי, מציתים שוב ושוב את דמיוני. החיבור בין המציאותי לפנטסטי — הקסים אותי. עם השנים מצאתי את עצמי נמשכת גם אל המותח, המסתורי והמפחיד. ספרי אגתה כריסטי, אדגר אלן פו, רוברט לואיס סטיבנסון, מרי שלי ועוד רבים היו חלק בלתי נפרד מאוסף ספריית ביתי; לכן היה זה אך טבעי עבורי לבחור במושג "האלביתי" כמרכיב מרכזי בנושא המחקר של עבודת הדוקטורט שלי.
"האלביתי", על פי זיגמונד פרויד, הוא פחד גדול המחזיר אותנו אל אירועים ופרטים מן העבר, המוכרים וזרים לנו בו־זמנית. תחושה המלווה אותנו בחיינו, בלי שאנו מודעים לה או מכירים בקיומה. הייתי צריכה להיות ממוקדת יותר בבחירה שלי. כאשר חיפשתי נושא למחקר ידעתי שאני רוצה לחקור חלומות. התשוקה הזו בערה בתוכי בזמן לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה אצל פרופסור ורד לב־כנען, מנחת התזה שלי. השיעורים המרתקים שלה חשפו בפניי את נפלאות עולמה של הספרות הקלאסית, שיעורים שאותם אני נוצרת בלבי. למעשה, תקופה קסומה זו הייתה ההשראה לכתיבת המחקר שבו עוסק הספר הנוכחי.
בזמן שקראתי מאמרים ויצירות שבהם מהדהדים או משוקעים חלומות, הגעתי אט אט אל מונח "האלביתי" הפרוידיאני ומה יכול להיות מהנה יותר מלחקור את הפן המפחיד הטמון בחלום? מיד ידעתי שזה השילוב אשר יעמוד בלב לבו של נושא המחקר המרתק שלי. לא אייפה את הדברים ואומר שהיה רק מהנה, קריאת החומרים והכתיבה בהחלט עוררו בי את תחושת "האלביתי" האישית שלי. לעתים קרובות הרגשתי ש"האלביתי" נוכח ללא הפסקה במחשבותיי, בסרטים שבהם אני צופה ובשגרת יומי, במקומות שאליהם אני הולכת. פשוט כך, יום וליל הוא חי בתוכי ומזין את נשמתי ללא שליטה או הפסקה. כנראה זו ההשפעה שיש למחקרים שאנו מבצעים בחיינו ולטקסטים שבהם אנו משקעים את כל־כולנו. בעקבות המחקר גיליתי כי הכרה בקיומו של "האלביתי" בחוויות הפרטיות שלי מאפשרת לי להודות בנוכחותם של הפחדים שלי, לתת להם מקום במחשבותיי (ולא רק לנסות לברוח מהם) וללמוד מהם על עצמי. המחקר הזה גם חישל אותי. אני מאמינה כי החלומות וההזיות שלנו פותחים בפנינו שערים וצהרים אל פתרונות מחזקים, הם נמצאים שם ממש מתחת לאפנו, אם רק נכיר בקיומם ונשכיל לקבלם.
פרופסור ניצה בן־דב ליוותה אותי בדרך הארוכה שעברתי לחקר הפן המאיים העולה מתוך חלומות והזיות של נשים, ביצירותיהן של שלוש סופרות מוערכות. היא תרמה מידיעותיה וממחקריה למחקרי, תמכה בי ועודדה את כיוון התקדמותי. על החופש ומתן הביטחון להביע את עצמי, אני רוצה להוקיר לה תודה מיוחדת.
תודה נוספת לפרופסור גבריאל צורן, אדם יקר ומאיר פנים, אינטלקטואל מדהים שהרצאותיו, מחקריו והערותיו השפיעו אף הם על עבודתי, האירו והזינו את מחקרי.
אני רוצה להודות מקרב לב למשפחתי היקרה, להוריי שרה וזאב מאייר, שתמכו ועודדו לאורך כל הדרך, לבעלי רון, על ההומור ועל המחשבה היצירתית אשר תמיד מחזקים אותי ומעשירים אותי, ולילדיי האהובים ליהיא וניב, המלווים אותי תדיר, במחשבותיי ובלבי.
מבוא
המונח "האלביתי"1
בשנת 1919 פרסם פרויד את "האלביתי" (Das Unheimlich), מסה אשר נתפסת כיום כאחד הטקסטים החשובים והמשפיעים ביותר על חקר הפסיכואנליזה והספרות (בעיקר על תקופת הרומנטיקה הגרמנית והספרות הפנטסטית), וכן על תחומים אחרים: פילוסופיה, סוציולוגיה, קולנוע, אמנות ועוד.
מהו "האלביתי"?
לאחר מחקר מעמיק גילה פרויד כי משמעותה של המילה הגרמנית heimlich היא ביתי (שייך לבית), נעים, ידידותי, מוכר, אינטימי, חבוי, חשאי, ולכן משמעותה של המילה unheimlich היא לא־ביתי, גלוי, זר. המונח "האלביתי" טומן בחובו היפוך: המוכר והביתי הוא בעל פוטנציאל להפוך לזר ולמאיים. "האלביתי" אוצר בתוכו תחושה של פחד גדול או אֵימה המחזירים את האדם אל אירועים ופרטים מן העבר, שמוכרים וזרים לו בו־זמנית.2
פרויד מצטט את הפילוסוף פרידריך וילהלם שלינג, בן המאה ה-18, ומסתמך על הגדרתו את המושג "האלביתי". מהגדרה זו עולה כי "האלביתי" הוא הופעה חוזרת ונשנית של חומר מודחק מן הילדות, חומר שהיה צריך להישאר חבוי, בדומה לסוד או לחידה, אך הגיח ויצא החוצה. פרויד מסיק מהגדרתו של שלינג כי תחושת האימה מתעוררת כאשר כל אותם הדברים המודחקים והבלתי מודעים צפים ועולים אל פני השטח, אל התודעה. מכאן ש"האלביתי" אינו חדש ואינו זר אלא יסוד מוכר אשר הוטמע ו"נשכח" זה מכבר בלא מודע, עד אשר דבר מה הקימו לתחייה.3
פרויד סבור כי מתוך אפקט "האלביתי" אפשר ללמוד על השפעתו של הממד האסתטי ביצירה האמנותית בכלל וביצירה הספרותית בפרט. לטענתו, האסתטיקנים התעלמו מנושא "האלביתי" משום שהעדיפו את הדיון ביפה, במושך ובנשגב על פני דיון ברגשות של הדחקה, רתיעה וסבל. אך, הוא ממשיך ומסביר, לא ניתן להפריד בין הרגשות שאותם מעורר "האלביתי" לבין הרגשות שאותם יוצר הממד האסתטי, משום שהרגשות המושתתים על הנאה אסתטית מרמזים על חזרתן של פנטסיות מודחקות מן הילדות, וכי ההבדל בין יצירת אמנות הגורמת הנאה לבין זו הגורמת תחושת "אלביתי" הוא בדרגה שבה התוכן המודחק מוסווה.4
"האלביתי" עשוי להופיע כדבר מוכר אשר צץ באופן בלתי צפוי בהקשר בלתי מוכר, או לחלופין כדבר זר ולא מוכר המופיע בהקשר מוכר באורח בלתי צפוי. הוא יכול להיות מושרש בתוך תחושת בית שנעקרה, גילוי של זרות מסוימת בתוך הלב ובתוך הבית. הוא עשוי להתעורר כתוצאה של חזרה מכנית על מילה, או מתחושת מסתורין, העלולה להתעורר מצירופי מקרים מוזרים, תחושת פתע כי הדברים מוכתבים על ידי הגורל או "נועדו להיות". תחושות המסתורין והפחד יכולות לבוא לידי ביטוי מתוך ממשיות זרה ומוזרה הקשורה לאיברים כרותים, איברים תותבים או איברי פנטום: אימה גדולה מפני אובדן העיניים או איברי המין (את הפחד מפני סירוס/עיוורון ביסס פרויד על המיתוס על אודות אדיפוס המלך), או גילוי כי איבר מסוים חסר לאדם אחר, או שבמקום האיבר החסר ישנו תותב.
לדוגמה, תחושת "האלביתי" נוצרת כאשר אדם עד להתקף כפיון (אפילפסיה), להתקפי אי שפיות או לכל ביטוי אחר המזכיר תהליכי חיים אוטומטיים או מכניים. תחושה זו יכולה להיות תגובה לבובות ולכל עצם דומם ומלאכותי המעורר תחושה מדומה כי הוא נע ואמיתי. "האלביתי", המוגדר כתחושה של פחד ואימה מזדחלת, עשוי להתקשר אל דברים מבעתים ומחלחלים, כדוגמת מוות וגוויות, קניבליזם, קבורה של יצורים חיים ותחיית המתים.
ניקולס רויל, פרופסור לאנגלית מאוניברסיטת סאסקס, ערך סינתזה הכוללת את הגדרתו של פרויד ל"האלביתי" ואת הסברי החוקרים שבאו בעקבותיו, במטרה לעמוד על פשרו של מושג דו־משמעי זה. האלביתי, הסביר רויל, עוסק בכל מה שזר ומוזר, במסתורי ובאמונה בקיומו של כוח על־טבעי. "האלביתי" הוא נקודת שבר עבור השלמות הנוגעת בכל דבר שנחשב כ"חלק מן הטבע", הטבע האישי, הטבע האנושי, דרכה של המציאות ודרכו של העולם. אולם אין מדובר בהתנסות בלבד, שיש בה מן הניכור ומן הזרות, אלא בטשטוש ובהתערבבות של המוכר ושל הזר.
"האלביתי" מתגלה כניגודי, שכן הוא עשוי להתקשר אף אל דברים יפים עד כדי מוזרות, הגובלים באשליה (טובים מכדי להיות אמיתיים), או כאלה המזכירים משהו באורח מסתורי ונפתל, כמו דז'ה־וו. כלומר, "האלביתי" יכול לבוא לידי ביטוי במפגש עם דבר יפה שהוא, בעת ובעונה אחת, גם מפחיד.
"האלביתי" מתבטא באי ודאות הנובעת מדממה, בדידות ואפלה, חשש המתעורר מפני יציאתו לאור של דבר מה, שאמור היה להישאר בגדר סוד כמוס. "האלביתי" מטשטש ברמת התחושה את הגבולות שבין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני. ניתן לפרש תחושה זו כגוף זר שהשתכן בתוך גופו ונפשו של היחיד,5 או אף כתחושת זרות של האדם כלפי עצמו, כאילו הוא זר בתוך גופו שלו, תחושה הנובעת מדממה פנימית ומבדידות.
תחושת "האלביתי" עשויה להיתפס כחיבור חריג ובלתי אפשרי לתחושת ההישנות, התעוררות מחדש של תכנים מודחקים, הופעה חוזרת ונשנית, באופן קבוע, של אותם הדברים, דחף כפייתי לחזרתיות, דחף לשוב אל מצב איאורגני (של טרום הלידה), תשוקה או דחף, בלתי מודעים אולי, למות. בה־בעת ל"אלביתי" יש איכות קומית משהו. בדיון בסוגיית "האלביתי" יש תפקיד להומור, אירוניה וצחוק. יותר מכול, קיים קשר הדוק בין "האלביתי" ובין השימוש בשפה. האופן שבו נתפס ומיוצג כל המתרחש בתוך נפש האדם שונה מן האופן שבו הדברים מתרחשים, ולעתים בדמיון נדמה כי הם לא קרו כלל, והשלילה הזו מטשטשת את גבולות הזמן והמרחב ואת הסדר ואת התחושה.6
תופעת "האלביתי" עומדת במרכז המחקר והביקורת הספרותית, הפילוסופית והפוליטית לפחות מסוף המאה ה-18 ועד היום: מקרל מרקס ופרידריך ניטשה ועד לפרויד, מרטין היידגר, לודוויג ויטגנשטיין וז'אק דרידה. במאה העשרים היה זה היידגר אשר התעמק במיוחד, ייתכן אף יותר מכל פילוסוף אחר בן העידן המודרני, בחקר הרעיון על פיו "בסופו של דבר, הרגיל איננו רגיל. הוא יוצא מגדר הרגיל, הוא מסתורי".7 מבחינתו של היידגר, המאפיין הבסיסי של הקיום האנושי הוא מסתורי ומנוכר.
פרויד מונה במסתו מגוון של אירועים ותופעות המעוררים את תחושת "האלביתי". תחושה זו נגרמת על ידי בובות ממוכנות ורובוטים, על שום היותם דוממים וחיים כאחד; פחד מפני סירוס, המתבטא בחרדה מפני אובדן הראייה; האמונה באנימיזם (ייחוס רוח חיים לצומח ולדומם); התקפי טירוף; מפגש עם שדים ועם רוחות רפאים; קיום האדם מעבר למוות; חלקי גוף קטועים בעלי יכולת קיום עצמאית;
המוטיבים של הכפילות בכל דרגותיה ומופעיה, כלומר דמויות שיש להבינן כזהות בגלל מראן הזהה, ויחס זה מועצם על ידי תהליכים נפשיים אשר מדלגים מהדמות האחת לאחרת — מה שהיינו מכנים בשם טלפתיה — כך שהאחת שותפה לידיעתה, להרגשתה ולחוויותיה של האחרת; אדם מזדהה עם אדם אחר, כך שהוא מתבלבל ביחס לאני שלו או מציב את האני הזר במקום האני העצמי; כלומר, לפנינו הכפלת־אני, החלפת־אני — ולבסוף, החזרה המתמדת של אותו הדבר, החזרה של אותם תווי פנים, אותן תכונות, אותם גורלות, אותם פשעים, אפילו חזרתו של אותו שם במשך כמה וכמה דורות עוקבים.8
מאמרו של פרויד הטביע את חותמו גם על הספרות הכללית והעברית.
גילומו של "האלביתי" הפרוידיאני בסיפורת הנשים הישראלית החדשה
בשלהי המאה ה-19 כללה הספרות העברית גלריה של דמויות גבריות אשר ייצגו את נפש האדם ואת עולמו, בשעה שדמויות הנשים "זכו" לתפקידי משנה והוצגו באופן סטריאוטיפי. עם הזמן החלו להופיע סיפורים אשר כתבו סופרות שהציבו במרכז העלילתי שלהן גיבורות נשים. סיפורת הנשים הישראלית החדשה (מסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה הקודמת ועד ימינו) כוללת מגוון קולות, היבטים ואמירות המבטאים דיוקן נשי מורכב שעוסק בנושאים: תסכול בחיי הנישואים, קונפליקט הזרות והעוינות, השוני הטבעי בין המינים, מאבקי הדיכוי וההתעללות ועוד.9
"האלביתי" כמונח פסיכואנליטי המזוהה עם המחשבה המודרנית והפוסט־מודרנית חלחל גם אל סיפורת הנשים הישראלית החדשה — ליצירותיהן של דורית רביניאן, שפרה הורן וסביון ליברכט. לפי יוסף אורן, חוקר ומבקר ספרות, סופרות אלו משתייכות ל"משמרת הקולות החדשים בספרות". אלו הן נשים יוצרות המציבות במוקד העלילתי שלהן גיבורות נשיות, שמתחבטות בסוגיות עולמיות על רקע ההוויה הישראלית. העלילות עוסקות בנושאים רבים — בהם יחסי אהבה, זוגיות כושלת ומצוקות פסיכולוגיות — ויצרו שיח ספרותי המציג הן את הגיבורות והן את הנשים הכותבות כאחר בעל קול ונוכחות שווי ערך לאלו של הגבר.10
ספר זה, העוסק בקול הנשי ובתרומתו לספרות הישראלית, מבקש להתחקות אחר מוטיב "האלביתי" בחלומות ובמבעים דמויי חלום אצל הגיבורות בחמישה רומנים מתוך סיפורת הנשים הישראלית החדשה: החתונות שלנו (1999) מאת דורית רביניאן; היפה בנשים (1998), תמרה הולכת על המים (2002) והימנון לשמחה (2004) מאת שפרה הורן; ואיש ואישה ואיש (1998) מאת סביון ליברכט.
ביצירות אלו, המשופעות בהזיות, חלומות, מצבים דמויי חלום ומונולוגים פנימיים, יש ל"האלביתי" נוכחות רבה.
חלומות ומשמעותם
החלום עורר סקרנות, עניין, פליאה ומחשבה מאז ומעולם. עמי התנ"ך, הסינים העתיקים, המצרים, היוונים והרומאים, חיפשו אחר רמזים בחלומותיהם, בתקווה שיפרשו ויכתיבו להם את חיי היום־יום שלהם.11 משמעויותיו של החלום שימשו כמקור להבנת נפש החולם ומאווייו הסמויים מן העין. החלום נראה לכאורה מנוגד למציאות בשל היותו בנוי על אבסורדים לוגיים, אך למעשה הוא פועל על האדם בכוח רב ונתפס על ידו מבחינה חווייתית ורגשית כאירוע שאין להתכחש לו.
פרויד ייחס לחלום מקום מרכזי בהבנת ההתנהגות האנושית. לטענתו, "שרידי יום האתמול", כלומר אירועי היום שקדמו לחלום, משמשים כגירוי המעורר אותו. עיון ביסודותיהם הגלויים של החלומות ביצירות המופיעות בספר זה חושף סיפורי חלום הטומנים בחובם את מוטיב "האלביתי".
חלומות ספרותיים הם תוצר של חיי הדמויות בתוך היצירה. במאמרה "צחוקה של מדוזה" טענה הלן סיקסו, סופרת, חוקרת ופמיניסטית צרפתייה, כי דמיונן של נשים הוא בלתי נדלה: "זרם הפנטזיות שלהן הוא לא ייאמן" (שם, 58). ואכן, "זרם הפנטזיות" מתבטא בחלומות המשובצים ביצירות הנשיות, חלומות שקיים בהם ייצוג בדיוני לדמויות המתפקדות בעולמה של החולמת, משאלות, זיכרונות, מחשבות, רגשות מודחקים, אזהרות, דימויים, סמלים, חידות וצפנים. כל אלה משמשים חלק בלתי נפרד מהעלילה ומעידים כי קיים קשר מחייב בין החלומות שחולמת הגיבורה לבין חייה, חוויותיה, משאלותיה, זיכרונותיה והתכנים הלא מודעים שבאים לידי ביטוי בחלומותיה.
תפקידם ומיקומם של החלומות ביצירות הנדונות
שלוש הסופרות הישראליות משתמשות בחלום באופן ייחודי. שפרה הורן מעצבת לגיבורות יצירותיה חלומות בהקיץ, חלומות פוסט־טראומטיים וחלומות בעתה. גיבורותיה רדופות בהזיה בהקיץ ובחלום על ידי דמויות הוריהן, ילדיהן ואהוביהן המתים. לעומתה, סביון ליברכט בוחרת להשתמש בחלום כאמצעי המגלה ומשקף את מחשבותיה ואת רגשותיה של הגיבורה. חמוטל, הגיבורה שלה, מזדהה עם חלומותיהם של אנשים זרים, שאותם היא קוראת כעורכת ירחון פסיכולוגי בנושא חלומות. חייה משופעים בחלומות בלהה המציפים ומעוררים את פחדיה ומטשטשים את הגבולות בין חייה לבין הפנטסיה שבה היא מצויה. לעומתן, דורית רביניאן משתמשת בחלומות כאמצעי אפיון: הזיות, חלומות בעתה, חלומות בהקיץ, חלומות משאלה, חלומות חידתיים וחלומות נבואיים מגדירים ומאפיינים את מַתִי, הגיבורה שלה, הסובלת ממחלה נפשית המערערת אותה. חלומותיה והזיותיה מבטאים את יחסה לעולמה וחושפים את הקשרים המורכבים שקיימים בינה לבין משפחתה והאנשים הקרובים אליה.
קיימים הבדלים מבניים בין היוצרות אשר למיקומו של החלום ביצירה. כשם שעצם קיום החלומות ביצירות איננו תופעה בודדת ומקרית, כך גם מיקומם של החלומות בעלילה הוא בעל תפקיד מסוים: לשמש תחבולה ספרותית. חלומות המופיעים בתחילתן ובסופן של יצירות, תפקידם להבליט את האופן שבו נתפסת המציאות. לכן הם בעלי השפעה הן על המציאות הבדיונית שבה חיות הגיבורות והן על מצב התודעה שלנו כקוראים.12
בעוד אצל הורן וליברכט החלומות שזורים בעלילה ומוזכרים במהלכה, אצל רביניאן חלום והזיה פותחים ומסיימים את היצירה. אנו מתוודעים לתוכנו של אותו "חלום רע" רגע לפני שהרומן מסתיים, ומיקומו מצביע על תפקידו להשלים את המסופר ולחתום את העלילה. החלומות הפותחים והמסיימים את היצירה יוצרים הדגשה של המציאות הבדיונית בשל מיקומם הבולט.
לעומתם, החלומות השזורים בעלילה נראים כחלומות "רגילים" ומובנים מאליהם (נתפסים כטבעיים, כחלק משגרת החיים), אך בחינתם תגלה כי חשיבותם אינה נופלת מזו של החלומות הפותחים והמסיימים. הם מעומעמים מבחינת בהירותם (עקב היותם רבי־פנים ופתוחים לפרשנויות רבות) ומאפשרים להכניס פרטים מכוונים לתוך הסיפור.13 תוכני החלומות ביצירות הנסקרות מכילים את הפחדים המודחקים של כל גיבורה וגיבורה, פחדים המעצבים את אישיותה ומשפיעים על אופייה ועל התנהגותה במציאות הערה.
כל אחת מהסופרות מעצבת את נושא החלומות שאותם היא מנכסת לגיבורה שלה כדי שישרת את תוכן העלילה. מוטיב "האלביתי" נמצא בחלומות ובביטויים דמויי חלום ואפשר לחשוף אותו כדי להבין את המצב הנפשי של הגיבורה לעומקו ולהעשיר בכך את הבנת היצירה כולה.
חלומות של נשים לעומת חלומות של גברים
מיכאל שרדל וג'רארד שפר, חוקרים בתחום מדעי החברה, בחנו את ההבדלים בין תוכני החלומות של נשים לאלו של גברים במציאות. על פי ממצאיהם, גברים חולמים בתדירות גבוהה יותר על גברים אחרים, הזרים להם, שמזוהים בחלום דרך משלח ידם ולא דרך הקשר שלהם אל האדם החולם. נוסף על כך, גברים חולמים יותר על קבוצות מאשר על יחידים, וחלומותיהם כוללים יותר תוקפנות פיזית ומינית מאשר חלומותיהן של נשים. נשים חולמות באופן שווה על דמויות של נשים וגברים, חלומותיהן כוללים אנשים מוכרים: בני משפחה, בני זוג, חברים ואויבים, ומכילים בתוכם נושאים המבטאים שפל נפשי (דיכאון). התוקפנות המופיעה בחלומותיהן מופנית כלפי פנים — כלפי עצמן.14 ממצא זה תואם את האבחנה כי נשים מטבען בורחות ברגעי משבר אל עולם פנימי המכיל בתוכו חלומות, מחלות ומוות (התאבדות). החלום הוא אמצעי הבריחה ה"רך" ביותר מבין שלושת המרכיבים הללו. אמצעי מפלט זה משמש מצב ביניים בין בריאות למחלה.
פטרישיה גארפילד (Patricia Garfield), שחקרה למעלה מעשרים אלף חלומות של גברים ונשים, מוסיפה ומבהירה כי השוני המהותי בין נושאי החלימה של גברים ונשים טמון בהבדלים הגופניים בין המינים.
אפשר ללמוד מעיון בחלומותיהם של נשים וגברים כי נשים מתעניינות יותר בקשרים הרגשיים שלהן עם בני שני המינים, בעוד גברים עסוקים יותר בהצלחתם או בכישלונם ביחס לגברים אחרים. נתון מעניין נוסף הוא שנשים נוטות למקם את חלומותיהן במקומות מוכרים: פנים הבית (חדריו) או סביבתו, בעוד גברים "משוטטים" במרחבים הפתוחים. נשים מודעות יותר לצבעים, פריטי לבוש ואביזרים (תכשיטים) בחיי הערות, והתגלה כי אף בחלומותיהן מופיעים יותר צבעים ועיונים בתווי פנים של דמויותיהן מאשר בחלומותיהם של גברים (נוכחותם של צבעים בחלום מעידה על העוצמה וההשפעה הרגשית שיש לדימויי החלום על האישה החולמת).
כמו כן, נשים מתארות בחלומותיהן שיחות, כלומר הדמויות המופיעות בחלומן נושאות בפיהן מסר בעל חשיבות עבורן.15
ביולוגים מודדים הבדלים בין גודל המוח, סוציולוגים מצביעים על הבדלים מגדריים בדפוסי ההתנהגות בחברה, פסיכולוגים מבחינים בהבדלי תפקוד ואנתרופולוגים מלקטים הבדלים בתפקידים התרבותיים. אך יש להבהיר: אחדים מן ההבדלים הללו התגלו והוכחו כמולדים, בעוד אחרים הם תוצאה בלעדית של חינוך או של תרבות, או כאלו הנובעים מיחסי גומלין מורכבים בין סביבה לתורשה. ניתן לסכם כי השוני בין חלומות נשים וגברים, מקורו בשילוב של כמה מרכיבים: מאפיינים תורשתיים ביולוגיים, חוויות אישיות, סביבה חברתית וגורמים פסיכולוגיים.
ההבדלים המגדריים שנמצאו בתוכני חלומות אמיתיים, שרירים וקיימים אף בתוכני חלומות ספרותיים. ההבחנה בין התכנים של חלומות הנשים לבין התכנים של חלומות הגברים תסייע להבין מדוע "האלביתי" דומיננטי יותר בחלומות הנשיים.
מה בין חלום לחלום הנשי הטומן בחובו את "האלביתי"?
בניגוד לגברים המפגינים בחלומותיהם תוקפנות ואלימות, לעתים קרובות ללא כל סיבה, נשים נוטלות על עצמן, בחלומותיהן, את תפקיד הקורבן הפסיבי.16 נשים המוצפות בפחד שמקורו בחוויות, זיכרונות או טראומות מעברן, מנתקות את עצמן מאותה סיטואציה מבעיתה, המקשה על תפקודן הסדיר בחיי היום־יום. אך בעוד בזמן הַערוּת המחשבות והחוויות הטראומטיות עוברות דיכוי או הדחקה על ידי התודעה, בזמן השינה הן חוזרות ומופיעות בחלומותיהן כשפה של סמלים, דימויים, צפנים, מסרים ואזהרות. הפחדים הגדולים של הגיבורות, אשר בעולמן הער היו חבויים ומודחקים, שבים ומופיעים בזמן השינה כחלומות סיוטיים.
האובייקטים המוכרים לחולם מן המציאות הערה שלו הופכים בחלומו לזרים ולמאיימים. החלום הוא אחת התופעות שבהן מתעוררת תחושת "האלביתי": אדם ישן בביתו, במיטתו, ולפתע הכול נראה לו מוכר ומנוכר בעת ובעונה אחת.
ספר זה העוסק בחלומות ובהזיות בתוך יצירה ספרותית מעלה את השאלה: אצל מי מתעוררת תחושת "האלביתי"? ישנן שלוש זוויות מבט אפשריות, המקיימות ביניהן קשרי גומלין: הדמות או הדמויות בסיפור, שעוברות התנסויות שונות ומשונות; הקורא, שקולט את התחושות המאיימות שמתעוררות בשעה שהטקסט נוגע בקונפליקטים בלתי פתורים; והיוצר, שמניע את גיבוריו לחשוף ולהכיר את הצדדים ה"אפלים" הצפונים במעמקי נפשו.
שידור פחד מתוך היצירה הספרותית
לפי פרויד:
האלביתי הכרוך בבדיון — בפנטזיה ובפיוט — ראוי למעשה לעיון נפרד. בראש ובראשונה זהו תחום עשיר הרבה יותר מזה של האלביתי הכרוך בחוויות מציאותיות, הוא מכיל את כל אותן חוויות ונוסף עליהן עוד דברים רבים אחרים שאינם מתרחשים בתנאי המציאות [...] שונה הדבר כאשר האמן מציב את עצמו לכאורה על קרקע המציאות הרגילה. או אז הוא מאמץ גם את כל התנאים התקפים להיווצרות ההרגשה האלביתית בהתנסות שבמציאות, וכל מה שפועל כאלביתי בחיים פועל כך גם ביצירה.17
מקובל לחשוב כי הספרות היא חיקוי של המציאות. אך פעמים רבות הספרות יוצרת גם מצבים קיצוניים של החיים אשר לא בהכרח משקפים חוויות והתנסויות המוכרות לנו מחיי היום־יום. בשל כוחה של הספרות לתאר וליצור התרחשויות ופחדים שונים, שאנשים רבים לא התנסו בהם במהלך חייהם, היא מצטיירת לעתים כחזקה מהחיים. כאשר הקורא תופס את העלילה כבעלת לוגיקה פנימית, הוא חש אמפטיה והזדהות עם רגשות הגיבור בטקסט שמולו. באופן זה הופכים הפחדים לנחלתם המשותפת של הגיבור ושל הקורא.
לטענת פרויד, תחושה מאיימת נוצרת בקלות כאשר "הגבול בין הדמיון למציאות מיטשטש כאשר משהו שעד כה תפסנו כפנטסטי מופיע לפנינו כמציאותי [...] אנו מגיבים למעשי הבדיון שלו (של האמן) כמו שהיינו מגיבים להתנסויות שלנו עצמנו".18 כשהעלילה נבנית בהיגיון פנימי, הפחדים של הגיבורות, שעולים מתוך החלומות וממצבי הסיוט שהן נתונות בהם, מצטיירים בעת קריאתם כרגשות חזקים, "אותנטיים" ו"מוצדקים".
"האלביתי" כאמצעי תרפויטי
בזמן השינה והחלימה אנו מצויים בתוך עולם סגור ומסוגר כשכל המאוויים המודחקים והסיוטים משתלטים עלינו. ניתן לדמות את החלומות למעבדה אטומה הנותנת דרור לגילוים של הפחדים הגדולים שמצויים עמוק בתוכנו, פחדים שאותם אנו מדחיקים בעולמנו המואר והער.
חלומות המכילים פחדים מופיעים לאחר שבזמן הערות גירוי כלשהו, חפץ, אדם או חוויה, עורר את האירוע הטראומטי שהודחק. את החרדות והפחדים ניתן לפרש כנורה אדומה או כזעקה של החולם לעזרה. כשבוחנים את הסיוט מגלים שהוא מביע רצון או משאלה כמוסה לא מודעת של האדם החולם להשתחרר מהחוויה הטראומטית המעיקה והמאיימת עליו. אך כל עוד האדם יתכחש לסיוט הרודף אותו בשנתו ולא יתעמת איתו, הוא ישוב לפקוד את חלומותיו, שוב ושוב, משום שבזמן השינה אי אפשר להימלט מהפחד.
ביצירות הנדונות בספר יחסי הגומלין בין "האלביתי" הפרוידיאני לבין הסמליות הספרותית הענפה, שעולה מתוך החלומות, תורמים פרשנות חדשה ומפתיעה לעלילה הספרותית. קיים שוני בין האופן שבו מעצבים ומאפיינים סופרים את גיבורותיהן בזיקה לחלומותיהן לבין האופן שבו מגדירות הורן, רביניאן וליברכט את גיבורותיהן באמצעות החלומות שהן מייחסות להן. למשל, אסיה בהמאהב מאת א"ב יהושע וחנה גונן במיכאל שלי מאת עמוס עוז מוצגות ככאלו אשר אינן לומדות דבר מחלומותיהן, למרות האזהרות המצויות בהם.
כאשר אישה סופרת יוצרת לגיבורה שלה חלום, היא מעצבת אותו באופן המאפשר לה להכיר ולהבין את הגורמים המאיימים על חייה. לאחר שהגיבורה בוחרת להתעמת עם עצמה דרך חלומותיה, היא מצליחה להתמודד ולנצח את הפחדים הגדולים שהיו אצורים בתוכה וליצור אבחנה חדשה על אודות זהותה. אבחנה זו פותחת בפניה דלת לדרך חדשה, אם כאישה, אם כרעיה ואם כאם.
מבנה הספר
הספר כולל ארבעה פרקים. הפרק הראשון מתאר את נוכחותו של כפיל טורדני המטיל את אימתו על ארבע גיבורות ומאיים להרוס את חייהן. נוכחות בולטת ומגוונת של כפילים עולה מתוך יצירותיהן של הורן ורביניאן: תאומים "חיים" ומתים (מוני ומתי בהחתונות שלנו, תמרה ו"אחיה" בתמרה הולכת על המים), דמויות בעלות חזות חיצונית הזהה לזו של הגיבורה (יעל ו"האישה באדום" בהימנון לשמחה), השתקפויות ובבואות מעוררות פחד עז, ואף בובה דוממת־חיה המעוררת בעתה (רוזה, בתה מלאך ובובתה יפה בהיפה בנשים).
הפרק השני מתאר יחסי אמהות־בנות בראי "האלביתי" כפי שעולה מחלומותיהן ומהזיותיהן של ארבע מתוך חמש הגיבורות ביצירותיהן של הסופרות (מתי מהחתונות שלנו, חמוטל מאיש ואישה ואיש, תמרה מתמרה הולכת על המים ורוזה מהיפה בנשים).
הפרק השלישי מתמקד באלמנט נוסף התואם את הגדרת "האלביתי" — החזרה הכפויה. אפקט החזרה על אירועים, או על אלמנט כלשהו, יוצר תחושה של מועקה או איום. הפרק השלישי מבקש להראות כי קיים תואם בין המושג דז'ה־וו לבין אפקט החזרה, וכן את משמעותו והשלכתו של אפקט זה על יחסיהן הארוטיים של שלוש גיבורות (חמוטל, תמרה ורוזה) עם הגברים שבחייהן (בעליהן ומאהביהן). רוזה מהיפה בנשים מושפעת ללא הרף מהדיוקנאות שמצייר בעלה, שמואל. כשבודקים את הרגשות המציפים אותה בעת שהיא מתבוננת בציורים, עולים תפקידים נוספים שאותם ממלא מוטיב הדיוקן, וכן עולה טיבה המאיים של יצירת האמנות, שמפעילה את "קסמיה" הן על יוצרה (שמואל) והן על צופיה (רוזה והקוראים).
הפרק הרביעי מוקדש לחשיפת ההיבטים המאיימים הטמונים ברזי הטכנולוגיה, כפי שעולה מהשפעתם על שתי גיבורות. הרצון לשלוט במסתרי הטכנולוגיה אפיין באופן מובהק את סופרי המאה ה-18, שבה הוצגו בתערוכות, ירידי מדע ומופעים עממיים הרובוטים ושחקני השח המכניים הראשונים. עד תחילת המאה ה-19 נתפסו פלאי המכניקה בדומה לניסים. לפיכך, יצירות ספרותיות (של את"א הופמן למשל) שהתבססו על המצאות ממשיות (רובוטים ובובות בעלות מנגנון מכני) הציתו את סקרנות הציבור ואף אפשרו את יצירתה של הפנטסיה הממזגת בין האנושי לטכנולוגי.
האמביוולנטיות הרגשית שהקִדמה מעוררת בגיבורות (ברכה לצד קללה) מוכיחה כי גם בימינו אנו נתונים בכבליו של "האלביתי" הפרוידיאני.
בתיאוריית "האלביתי" הענפה פרויד לא התייחס כלל לקיומו של האור בקצה המנהרה, משום שהוא ראה צורך להדגיש רק את המקורות האחראים להתעוררותם של התכנים המודחקים המערערים. כלומר, פרויד התמקד בבעיה ולא הציע כל פתרון עבורה.
שלוש הסופרות הישראליות קידמו את התיאוריה הפרוידיאנית ויצרו מצבי הארה של הגיבורות המתעמתות ומתמודדות עם הפחדים הגדולים המאיימים. לכן אפשר לראות בחלומות מצע לחקר עצמי המשמש כסוג של טיפול פסיכולוגי תרפויטי, המביא עמו גילויים משחררים.
"האלביתי" טומן בחובו כפילות: לצד השפעתו השלילית והמבעיתה יש לו תפקיד חיובי ומרפא. מכיוון שנשים רגישות ומודעות יותר לחלומותיהן מאשר גברים, הן משתמשות בחלומותיהן כדי לגלות את הפחדים המקננים בהן. גילוי זה, הכרוך בהתגברות על ייסורים ועל מועקות נפשיות שמקורם בפחדים ובטראומות מן הילדות, מאפשר להן להשתמש בחלום כדי להביא למודעות את חולשותיהן ולהאיר להן רובד שהיה חסוי בחייהן. בסופו של התהליך הנפשי הגיבורות מצליחות להגיע לתובנות על אודות עצמן, שמאפשרות להן לחולל תפנית או שינויים מהותיים בחייהן ולפתוח בדרך חיים חדשה טובה ומספקת יותר.
