היא התנשפה בכבדות, שמורות עיניה התרחבו באופן לא רצוני, זה היה קורה לה לפעמים כשהייתה מתרגזת, הפעם כאבו לה גם הרקות מניקורי התרנגולת. בסופו של דבר לא אמרה מלה והלכה להכין תה, היא הרימה את מיכל הסוכר ובזקה בכוסה סוכר וערבבה היטב.
קובץ הסיפורים החופשה של לורה מאת יהודית פז, שנאגד במשך שנים רבות של כתיבה, חושף בפנינו קול ייחודי ויוצא דופן של ציפור־שיר־פרוזה.
לא במקרה עולה כאן דימוי הציפור, המתקיים למכביר גם בתוך הספר: כתיבתה של יהודית פז היא כתיבה של תנופה, של חירות נפשית מרתקת ושל עוצמה לשונית מרהיבה ביופיה, לצד “פואטיקה של המקור החד”, המעוקל לפרקים, זה המנקר בנפשן ובתודעתן של גיבורותיה, המדיר מהן שלווה, הפוצע אותן עד זוב ותובע מהן עולמות אדירים של חשבון נפש.
גיבורות הסיפורים שלה – כמעט תמיד גיבורות – מתניידות בין אזורי הבנליה של החיים, גם כשהן מצויות במרחבים אקזוטיים, כמי שמנערות מעליהן את האבק הקיומי, וגם הספרותי. הרעננות הקולית של פז היא מופע פרא ההופך כל רגע בספר הזה, לחוויה חדשה, מורכבת, מלאת סתירות ומקורית מאין כמותה.