1
היא התעוררה לתחושה של בלבול.
היא מצמצה, וראתה באור העמום שבחדר, כיסא, שולחן ליד המיטה וחלון קטן. עכשיו, ידעה היכן היא. ברומא. בבית החולים שאליו הביאו אותה, אחרי שנפלה ברחוב.
עם זאת, במקום להרגיש רגועה יותר, הדופק שלה הואץ. תחושת הדיסאוריינטציה לא הייתה קלה. איך ייתכן אחרת, כשכל מה שמחוץ לחדר הזה, היה לא ידוע?
שמה.
הלאום שלה.
מה עשתה ברומא.
היא לא זכרה דבר.
באימפולסיביות, היא הושיטה יד אל שולחן הלילה, אצבעותיה רצות על המסרק הקטן ועל השפתון, שהיו רכושה היחיד. בגדיה היו קרועים כל כך ומלאים בדם, עד שלא היה ניתן ללבוש אותם, וכל תיק או ארנק שנשאה היה חסר.
היא עצמה את עיניה והכריחה את נשימתה להאט, להדחיק את הפחד על שלא ידעה שום דבר.
אחרי הכול, היא ידעה מספר דברים.
היא לא הייתה איטלקייה. היא דיברה אנגלית, ורק מעט איטלקית.
היא הייתה בשנות העשרים לחייה. בעלת עור בהיר ותווי פנים רגילים. היו לה עיניים כחולות-אפורות ושיער חום-צהבהב, שנראה עייף אחרי שהדם נשטף.
והיא הייתה בהיריון.
נשימתה שרקה בגרונה כשנאבקה בפחד, למחשבה שהיא בהיריון, חסרת שם ובודדה.
האמנזיה תחלוף. הרופאים היו מלאי תקווה. טוב, רובם היו מלאי תקווה. היא הייתה נחושה לדבוק בכך. האלטרנטיבה הייתה נוראה מכדי לחשוב עליה. היא תרגיש טוב יותר לאור היום, כשהצוות הרפואי יסתובב במחלקה. אפילו הבדיקות הרבות יהיו שינוי מבורך מלשכב כאן, לבדה לגמרי ו...
משהו מתח את חושיה. השערות על עורפה סמרו ועורה עקצץ במודעות, כאילו מישהו מתבונן בה.
לאט, כיוון שהתנועה המהירה גרמה לה לכאב ראש, היא פנתה לעבר הדלת.
היא מצמצה, ואז שוב מצמצה. האם לא די בכך שזיכרונה נפגע? האם גם התחילה להזות?
בפתח הדלת העמום עמד גבר, שבבירור לא היה שייך לכאן. הוא היה גבוה, רחב כתפיים וגופו צר. הוא היה לבוש בחליפה כהה שהתאימה לו בשלמות, ונראה כמו דוגמן של בגדי מעצבים לגברים. הלסת המרובעת הזאת, עם הרמז לחריץ נמוך בכל לחי ועצמות הלחיים הגבוהות, היו כולם אולטרה-גבריים ומושכים להפליא.
רטט של רגש התעורר בבטנה. הפתעה, בלי ספק. כהסחת דעת מהרחמים העצמיים, הוא היה מושלם – התגלמות הקלישאה של 'גבוה, כהה ונאה'.
אלא שכאשר הוא נכנס לחדר, היא גילתה שהוא אינו פשוט כל כך, כמו פנים יפות.
הייתה בו קשיחות בסיסית, שגרמה לעורה לעקצץ. הוא היה בחור שגרם לזיפים להיראות סקסיים ולא מוזנחים. אפו היה חזק ולא אדיב, ועיניו רמזו על אינטליגנציה ערמומית ומחושבת. גובהו גרם לו להתנשא בחדר, וההשפעה התעצמה, כשהוא עצר ליד מיטתה.
היא הרימה את ראשה, ליבה פועם.
"מי אתה?" זה נראה חיוני שהיא תישמע רגועה, אם כי כל מה שבתוכה הואץ.
אולי הוא היה יועץ מהודר. זה עשוי להסביר את חוסר נימוסיו. לא חיוך עליז, לא אמירות שטחיות, על הזמן שמרפא הכול. בלי סטטוסקופ. היא לא יכלה לדמיין משהו ארצי כל כך, על החליפה המהודרת להפליא שלו.
עיניו ננעצו בעיניה, והיא ראתה עכשיו מדוע הן נראו כה יוצאות דופן. הן היו חומות, מנוקדות בזהב וזהרו באש פנימית, צבען בלתי צפוי, בהתחשב בעור הזית שלו ובשיערו הכהה.
מבטו הדומם עורר בה אי נוחות. "אמרתי – "
"את לא זוכרת אותי?" קולו היה דבש וויסקי, קטיפה ופלדה, שהיה גורם לה להיתלות בכל מילה שלו, אף לו היה מדקלם מספר טלפונים. אך כשהוא רמז...
היא הורידה את רגליה מהמיטה כדי להתיישב, ואז נרתעה, כשהתנועה גרמה לראשה לפעום.
"את בסדר? שאקרא למישהו?"
לא רופא, אם כך.
"אני צריכה לזכור אותך? האם נפגשנו?"
משהו, שלא הצליחה לזהות, התלקח בעיניו הזהובות.
"אתה מכיר אותי?" היא רכנה לעברו, בתקווה שיגיד לה שכן.
מישהו, אי שם, החזיק את המפתח לזהותה.
"אני – "
המולה נשמעה ליד הדלת ואחד הרופאים נכנס. הרופא השמנמן עם העיניים הנדיבות שהרגיעו אותה, כשהפחד שזיכרונה לעולם לא ישוב התקרב לאימה. הוא פרץ באיטלקית נרגשת, חוקר את האיש שישב ליד המיטה. הזר הגיב, החריצים בלחייו העמיקו, כאילו גולפו מדאגה. הם דיברו, הרופא מתרפס, הזר משיב בקצרה.
כאילו שהיא לא הייתה שם!
"האם אתה יכול להסביר, בבקשה, מי האיש הזה ומדוע הוא כאן?"
מיד פנה הרופא אליה. ואז היא הבחינה שהזר לא הסיר ממנה את עיניו לרגע. אפילו כשדיבר עם הרופא, בדיקתו הקפדנית נותרה קבועה עליה.
היא רעדה, מושכת את שמיכת הכותנה הדקה מעל לגופה.
היה משהו בעוצמת ההתייחסות שלו, שגרם לה להרגיש עירומה. לא רק עירומה מתחת לכותונת בית החולים, אלא כאילו שהוא יכול להפשיט את דמותה, עד לאני הפרטי שהסתירה מהעולם.
וזה היה דמיוני לחלוטין, כי לא היה לה מושג איזה מין אדם היא! אם הוא יוכל לקרוא את האופי הפנימי שלה... יופי – אולי הוא יוכל להאיר את עיניה!
"קבלי את התנצלותי." היה זה הרופא שדיבר. "היינו צריכים לדבר באנגלית." ואז הוא חייך, עיניו מוארות בהתלהבות. "אבל יש לנו חדשות מצוינות."
היא החזירה את מבטה אל האיש, שעמד דומם לצידה. לשונה לחלחה את שפתיה, היבשות לפתע. "אתה מכיר אותי?" על אף מיטב מאמציה, המילים נאמרו בקול רועד.
"כן. שמך הוא מולי. את אוסטרלית."
מולי. אוסטרלית.
היא שקעה בחזרה במיטה, בקושי מודעת לרופא, שהרים כמה כריות מאחוריה.
אוסטרליה. זה הסביר מדוע דיברה אנגלית ולא איטלקית.
מולי? היא קימטה את מצחה. היא לא הרגישה כמו מולי.
האם הייתה מולי?
הקמט במצחה העמיק, כשניסתה להרגיש תחושת היכרות עם השם, ללא הצלחה.
היא בלעה את רוקה, מבועתת, אף שמה הפרטי היה זר לה. היא הניחה שכאשר יהיה לה מידע נוסף על עצמה, זיכרונותיה יתחילו לשוב. אך הגילוי של שמה לא עשה שום קסם. עדיין לא היה דבר, מלבד האין המעורפל והנורא הזה.
"זה בטח נשמע מוזר, לשמוע את זה בפעם הראשונה, אבל את תתרגלי לזה."
היא הרימה את מבטה אל הזר הגבוה, מבחינה בנימתו המרגיעה. איך ידע על הבהלה שחשה, כשלא זיהתה את שמה?
"גם אתה רופא?"
הוא נענע בראשו והיא שמעה את הרופא ממלמל דבר מה.
"אבל אתה מכיר אותי?"
הוא הנהן בכובד ראש. למה הוא לא נראה מאושר, או לפחות חש הקלה, לעזור לה לגלות את זהותה?
"ו...?" היא חרקה בשיניה. האם היא צריכה להתחנן, על כל פיסת מידע?
"באת לאיטליה, כדי לעבוד כאופֶּר אצל זוג איטלקי-אוסטרלי."
"אופר?" היא בחנה את הרעיון על לשונה. עם זאת, שוב, לא היה כל ניצוץ של היכרות.
"מטפלת. מטפלת בילדים."
היא הנהנה בחוסר סבלנות. היא ידעה מה זה 'אופר'. עם זאת, איך ידעה, כאשר אפילו שמה לא היה מוכר לה?
מולי. האם זה באמת שמה?
"אתה בטוח שאתה מכיר אותי? אתה לא מבלבל אותי עם מישהי אחרת?"
האם הייתה זו אהדה בעיניו? תהא אשר תהא הבעת פניו, היא הפכה חפויה במהירות.
"בטוח לחלוטין. את מורה, אך ויתרת על כך עבור ההזדמנות לבוא לאיטליה."
"מורה..."
"את אוהבת ילדים." משהו בקולו, משהו חד וקשה, משך את תשומת ליבה. האם היה זה דמיונה, או שמא האור הזהוב בעיניו בלט כעת יותר מקודם?
אך לראשונה, היא קיבלה את דבריו בלי כל ספקות. כן, היא באמת אהבה ילדים. היא יכלה לראות את עצמה כמורה. לא שהיא זכרה ילדים מסוימים, אך לראשונה בשיחה המוזרה הזאת, הדהדו דבריו בתוכה בהיכרות עמוקה.
היא נדהמה לגלות שהיא בהיריון, בנסיבות יוצאות דופן אלה. הייתה מבועתת, מהרעיון להביא ילד לעולם, בלי לדעת מי היא או מי האב. אך אפילו הפחד שלה לא היה יכול למחוק לחלוטין את הפליאה שלה, על החיים החדשים שהיא נושאת. אולי, ברגע שהזיכרון שלה יחזור, היא באמת תתלהב מזה.
היא שקעה חזרה על הכריות והציעה חיוך מהוסס.
הוא מיד הגיב. נחיריו התרחבו, כאילו שאב חמצן נוסף, ועיניו...
לא היה לה זמן לדאוג למראה עיניו, ולא משנה כמה יפות הן. זה היה קשור אליה. מולי... מולי מה?
"מה שם המשפחה שלי?" ברגע שתוכל לגלות את שם משפחתה, היא תוכל לגלות את עברה, לאתר את בני משפחתה ואת חבריה ולאחות שוב את חייה. אצבעותיה התהדקו, מושכות את השמיכה הדקה. אם הזיכרון שלה יחזור אליה. אם לא נידונה לאבד את עברה לנצח.
הרעיון העביר בה דקירה של פחד.
מבטו של האיש הגבוה הבהב לעבר הרופא, שהנהן בראשו.
"אגוסטי. שמך הוא מולי אגוסטי."
היא קימטה את מצחה. "אגוסטי?" שוב חיכתה לזהות בתת ההכרה שלה את השם הלא מוכר. שום דבר. אפילו לא רטט קלוש של הכרה. "אתה בטוח? זה נשמע איטלקי. אבל אני אוסטרלית." והצבעים שלה לא היו אופייניים, למישהו מאיטליה.
"בטוח לחלוטין."
היא תצטרך לסמוך על המילה שלו, עד שתהיה לה ראייה שתוכיח אחרת. "ואתה הוא...?"
האם הוא התקשח? לא, הוא לא נראה כלל מובך. אבל משהו השתנה. אין ספק שהרטט באוויר הלך וגבר?
היא מצמצה. רטט? האם היא אדם שחושב במונחים של הילות וכוחות בלתי נראים? או שמא היא קשורה בקשר הדוק לאדם הזה?
"אני פייטרו אגוסטי."
היא בהתה מעלה, מעבר לידיים החזקות והעוצמתיות שנחו על קצה מיטתה ועל הגוף הארוך והאלגנטי הזה.
"אגוסטי. אבל זה אותו שם."
הוא הרכין את ראשו. "זה נכון." ואז התעקלו זוויות פיו, בחיוך שעצר את נשימתה בריאותיה, אף שהחיוך לא ממש הגיע לעיניו. המבט הזהוב נותר ערני, מעריך.
עמוק בתת ההכרה שלה, נשמע פעמון אזעקה.
"זה משום שאני בעלך."