מבוא
הפעם הראשונה שבה נתקלתי בסיפורה של חומת סואץ הייתה מקרית לחלוטין. ב־2004 ישבתי מול מסך מחשב באוניברסיטת בר־אילן ודילגתי מנושא לנושא. לפתע נתקלתי בריאיון עם חייל סובייטי לשעבר. האיש התגורר אי שם בסיביר וחלק את סיפורו עם העיתון המקומי. הוא דיבר על קרבות במדבר המצרי בקיץ 1970, לחימה ישירה בין צה"ל לצבא ברית המועצות. טילים סובייטיים המריאו מתוך סערה של עשן וחולות ופנו לעבר פנטומים ישראליים שחרשו את השמים. חיל האוויר הישראלי הלם בכל הכוח ביחידות סובייטיות על הקרקע.
מעולם לא שמעתי על כך לפני כן, והסיפור כולו נשמע לי מוגזם לחלוטין. הוספתי לחפש ונתקלתי בריאיון נוסף. ואז בעוד אחד. ועוד. נתפסתי.
הלכתי לספרי זיכרונות ישראליים מאותן שנים. חיפשתי אזכורים לכך אצל גולדה מאיר ויצחק רבין, אבא אבן ומשה דיין. ישבתי מול ארגזים עמוסי מסמכים בארכיון המדינה. חיפשתי ברחבי האינטרנט חיילים סובייטים — לשעבר — שנלחמו נגדנו באותו קיץ ארור וטסתי למוסקבה כדי לפגוש כמה מהם. ניסיתי לצייר את התמונה המלאה.
ואז זה היה שם. הנקודות התחברו ויצרו אירוע היסטורי שלם, מורכב ורב־ממדי. מקטע שלם של הזיכרון הישראלי קיבל פתאום הקשר שונה לחלוטין. התברר שבאמת הייתה מלחמה בין ירושלים למוסקבה, מלחמה שאיש לא דיבר עליה באותו זמן ומעטים הזכירו אותה מאז. בחודשי הקיץ של 1970 צה"ל לחם כנגד כוח משלוח סובייטי במצרים — ונכשל. הפסקת האש של ה־7 באוגוסט, שסיימה לכאורה את מלחמת ההתשה, הייתה למעשה אקורד הסיום של מלחמה אחרת. בניגוד לגרסה הרשמית, הפסקת האש לא הייתה ניצחון ישראלי על המצרים. להפך, היא הייתה ביטוי של תבוסה ישראלית לכוח סובייטי יעיל ונחוש.
זאת הייתה מלחמה סודית — וכל אחד מהצדדים עשה ככל יכולתו כדי להגן על הסוד. הכרה רשמית בכך שצה"ל והצבא הסובייטי מנהלים לחימה הייתה מכניסה את האירועים לתסריט ידוע מראש, שאיש לא רצה בו: ברית המועצות הייתה נאלצת להפעיל את מלוא כוחה ולהשיג ניצחון מוחלט ומובהק על ישראל, ארצות הברית הייתה מחויבת להגיב לכך, והאירוע הנקודתי היה עלול להפוך לעימות בין המעצמות. אך כל עוד המשבר נותר חסוי, מוסתר הרחק מכותרות העיתונים, הסובייטים יכלו להרשות לעצמם לתמרן ולהשיג מטרות מוגבלות בלבד, האמריקאים יכלו להעמיד פנים שדבר לא קרה ולהישאר מחוץ למשבר, וישראל, שגם כך מצאה את עצמה בקרב אבוד מול הסובייטים, נאלצה להתמודד רק עם כוח מצומצם של צבא ברית המועצות ולא עם מלוא עוצמתה של האימפריה הקומוניסטית.
שתיקה הייתה, אם כך, פתרון מושלם לכל הצדדים. העיתונים בארץ התייחסו לסובייטים במצרים בעיקר בתור יועצים ותיארו את הלחימה כמתנהלת מול הצבא המצרי. ארצות הברית עשתה ככל יכולתה כדי לא להודות בקיומה של מערכה צבאית בין הישראלים והסובייטים. ברית המועצות הכחישה בקול את דבר הנוכחות של חייליה במזרח התיכון. רשמית, הם מעולם לא היו כאן.
לא רשמית, מוסקבה שלחה כוח צבאי כדי לחסום את שמי מצרים בפני חיל האוויר הישראלי. היא לא עשתה זאת מתוך רעות ואחווה עם המשטר המצרי. לברית המועצות היו אינטרסים על אדמת מצרים, נוכחות צבאית כחלק מפריסת הכוחות העולמית שלה במסגרת המלחמה הקרה. מלחמת ההתשה, שבה פתח הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר, גררה תגובה ישראלית שסיכנה את המאחז הסובייטי. ברית המועצות נזעקה להגן עליו והציבה טילי קרקע־אוויר לאורך תעלת סואץ. אלה הרחיקו את חיל האוויר הישראלי ולמעשה יצרו את הנסיבות לפתיחתה של מלחמת יום הכיפורים. כשלוש שנים אחר כך צלח הצבא המצרי את התעלה בחסותו של מערך ההגנה האווירית המשוכלל.
***
ההשלכות של אותה מלחמה חשאית בין ירושלים למוסקבה מהדהדות עד היום, וכך גם הדילמות שהעלתה. לראשונה בתולדותיה, ישראל מצאה את עצמה בעימות ישיר עם מעצמת־על ועם אינטרס בהיקף עולמי. הסובייטים פעלו במישור הגלובלי וחשבו במונחים אידיאולוגיים ובהיקף של יבשות ואומות. ישראל חיה את הזיכרון ההיסטורי שלה ואת העימות המתמשך בינה לבין שכנותיה. ירושלים ומוסקבה התקיימו ביקומים שונים, ולא תמיד הצליחו להבין את המניעים ואת תהליכי החשיבה זו של זו.
אל מול העוצמה המוחצת של ברית המועצות, ישראל יכלה להציב יכולות מצומצמות יחסית. מצאנו את עצמנו מול ענק, וללא פתרון צבאי של ממש. אף שהעימות שהתפתח היה מוגבל — שני הצדדים ניסו לשמור עליו ככזה — צה"ל לא הצליח להתמודד עם הצבא הסובייטי. אם מוסקבה הייתה מחליטה להפעיל נגדנו כוח גדול יותר ובהיקף נרחב יותר, לא היה ביכולתנו לעצור אותה. מקבלי ההחלטות בירושלים היו צריכים להתמודד עם עימות שאי אפשר לנצח בו, שעלול לצאת מפרופורציה ולהסלים למשבר בעל השלכות קיומיות.
במקביל, כאשר פנתה ההנהגה הישראלית לארצות הברית בבקשת עזרה, היא נתקלה בהתעלמות ובמשיכת כתף. האמריקאים לא רצו להתערב בעימות — זה לא היה שווה את המחיר של משבר מול ברית המועצות. מנקודת מבטה של וושינגטון, זאת הייתה מדיניות שקולה ואחראית, ששירתה את האינטרס הלאומי כפי שהוגדר על ידי ממשל ניקסון. מבחינתה של ישראל, זאת הייתה נעיצת סכין, הפקרה בשדה הקרב, כמעט בגידה. נותרנו לבד, במערכה צבאית אבודה מראש.
לאורך המשבר כולו, לפני שלב הלחימה, במהלכו ואחריו, ממשלת ישראל ניסתה לתמרן בזהירות אל מול הענק הסובייטי. היא ניצבה בפני שאלות חסרות מענה: מהו גבול הסיבולת כאשר מולך ניצבת מעצמת־על? באיזה שלב אתה בוחר להפעיל נגדה כוח? מה אתה עושה כדי שלא תפנה נגדך את מלוא עוצמתה? ומה נותר לעשות כאשר התוכניות שלך נכשלות, המטוסים שלך נופלים, אתה נמצא צעד אחד לפני אסון וידידיך הפקירו אותך לגורלך?
***
דברים אלה נכתבים בתחילת 2019. חייליה של מוסקבה נמצאים שוב מעבר לגבולה של ישראל ושוב בוערת באזור מלחמה שאינה קיימת רשמית. כיום מדובר במציאות שונה. מוסקבה של פוטין עומדת בקשר אינטנסיבי עם ירושלים וקיים תיאום הדוק בין המדינות. עדות לכך היא החזרת שרידיו של זכריה באומל, שהיה בחזקת נעדר במשך יותר משלושה עשורים. הקרב שמנהלת ישראל אינו כנגד צבא הפדרציה הרוסית, אלא מול איראן ושלוחותיה בשטחה של סוריה. אך מערך האינטרסים והנסיבות שהביאו את הרוסים לאזור ב־1970 חוזר על עצמו במציאות של ימינו.
היום, כמו אז, הם נמצאים בעיצומו של תהליך בניית עוצמה עולמית ועומדים בתחרות עזה עם המערב. הם ניצלו את מצוקתו של משטר אסד כדי להקים בשטחו מאחז צבאי איתן, אשר פונה לים התיכון ותומך בצי הרוסי הפועל בו.
היום, כמו אז, הרוסים נמצאים כאן כחלק ממשחק הרבה יותר גדול — ובו בזמן מוצאים את עצמם מסובכים בביצה המקומית. המאחז שבנו בסוריה הופך לאמצעי לחץ בידי משטר אסד ופטרוניו בטהרן. כוחות חזקים פועלים כדי להעמיד את מוסקבה מול ישראל. העובדה שצה"ל מנהל לחימה בסוריה ומשמיד מתקנים של בעלי בריתם כלל לא מוצאת חן בעיני הגנרלים של פוטין.
היום, כמו אז, רוסיה פרסה באזור מערך הגנה אווירית מתקדם, שמגביל את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי. טווח הטילים שהציבה בלטקיה חודר עמוקות למרחב האווירי של ישראל — למעשה, טילים רוסיים שישוגרו מרצועת החוף הסורית יגיעו עד נמל התעופה בן־גוריון. מובן מאליו כי כיסוי הטילים יגדל משמעותית אם הרוסים יבחרו לקדם אותם דרומה.
היום, כמו אז, מוסקבה מבצרת את מעמדה באזור באמצעות אספקת נשק, בדגש על מטוסים וטילי קרקע־אוויר. אלה מגיעים עם יועצים רוסים ויוצרים תלות של השחקנים המקומיים בחלקי חילוף ובתחמושת שרק מוסקבה יכולה לספק. חלק מהנשק הרוסי מגיע לידי שחקנים אזוריים העוינים את ישראל.
היום, כמו אז, עצם הנוכחות של הצבא הרוסי באזור משפיעה על קבלת ההחלטות במשרד ראש הממשלה בירושלים ובמטה הכללי בתל אביב. ישראל שוקלת את מהלכיה ומעצבת את מבצעי התקיפה שלה באופן שיביא לחיכוך מינימלי בינה לבין מוסקבה.
לפני 50 שנה, בנסיבות דומות, מוסקבה הגיעה עד כדי לחימה עם ישראל. גם אז, זה היה הדבר האחרון שרצתה.
***
כדי לתאר את סיפורה של המלחמה החשאית ההיא, יש להתחיל הרבה לפני שהחייל הסובייטי הראשון דרך על אדמת מצרים. כאמור, ברית המועצות ניהלה תהליך עולמי של בניית כוח ונוכחות. הוא נבע מהצורך ליצור מאזן עוצמה מול ארצות הברית ולהתעלות עליה, אך יחד עם זאת נשען על חשש קיומי ועל טראומות עבר. בלי להבין את שורשי התהליך, לא ניתן להעריך נכונה את הסיבות שהביאו את מוסקבה להחליט על התערבות במצרים ואת הנחישות שלה לעצור את הישראלים — גם במחיר של משבר פוטנציאלי עם ארצות הברית.
לכן בחרתי לפתוח את הספר בימים המוקדמים של המלחמה הקרה, בשלב שבו סבלה ברית המועצות מנחיתות אסטרטגית מוחלטת מול המערב. סיפור העלילה ילווה את מאמציה לצמצם את הפער ואת הזינוק האסטרטגי הגדול שביצעה בשנות ה־60. שם, כאשר הצי הסובייטי יוציא את ספינותיו לים התיכון ויקים מאחזים במצרים, תיכנס ישראל לתמונה וייבחן העימות עצמו והתהליכים שהקיפו אותו. לבסוף, אתאר את ההשפעה של חומת הטילים הסובייטית — חומת סואץ — על פרוץ מלחמת יום הכיפורים ועל התנהלותה.
ברצוני להודות לאנשים שהפכו את הספר הזה לאפשרי. הראשון שבהם הוא פרופ' אבי קובר מאוניברסיטת בר־אילן שליווה את הנושא בראשיתו, כאשר היה עבודת מאסטר במסלול ללימודי צבא וביטחון. תודה מיוחדת לעורכת שלי, יעל נעמני, שעיצבה את כתב היד לחיבור קוהרנטי וממוקד — והתמודדה ביעילות עם הנטייה שלי להכניס שינויים של הרגע האחרון.
חשוב לי במיוחד להודות לכל מי שעזר לאורך הדרך ושמותיהם אינם יכולים להיות מובאים כאן.
כמו כן, תודה גדולה להורי ולאשתי, ליאת צור־דולין. זה המקום גם לבקש סליחה על הימים הארוכים שהעברתי עם מסמכי ארכיון, תמונות דהויות וסיפורי טילים בני חצי מאה — ולא עם האנשים הקרובים אלי.
***
הלוחמים הסובייטים שהקימו את חומת סואץ מילאו בשלמות את חובתם לארצם. הם היו אנשים אמיצים, שיצאו למדבר המצרי כדי להתייצב מול אויב תקיף ונבון. הם עמדו בקרבות קשים ולא היססו כאשר מטוסי פנטום צמצמו אליהם טווח ופצצות הרעידו את האדמה סביבם. הם מילאו את חובתם בכבוד.
בקיץ 1970 יצאו טייסי חיל האוויר הישראלי למלחמה במערך טילים מתקדם, שלא נראה כמוהו עד אותו יום. הם המריאו שוב ושוב, מתרסקים על חומת סואץ, מאבדים חברים — אך לא ויתרו. כאשר התברר כי איננו יכולים לחומת הטילים, התכנס חיל האוויר ובנה תוכניות קרב חדשות. באוקטובר 1973 שבנו להכות בחומה, גם כאשר המצב היה נואש וכל התוכניות קרסו.
לבסוף, היה זה מאמץ משותף של חילות צה"ל שהכריע את המערכה. לוחמי חי"ר וצוותי שריון פרצו את הדרך אל התעלה וצלחו אותה, טייסי חיל האוויר, מותשים לאחר ימי קרבות ארוכים, צללו אל המטרות שלהם. יחד, הם מוטטו את מערך ההגנה האווירית החזק בעולם. הספר הזה מוקדש להם.
