פתח דבר | תקלה


"חסר לך שזה לא חשוב," אמר האיש.


השעה היתה שתיים בלילה בים הטירני, והאיש על הספינה התעורר בגלל הצלצול.


"קרתה... תקלה," אמר האץ', שבחר את המילה בזהירות. הוא נשען לאחור במושב העור של מטוס הסילון הפרטי שלו. "המעבר מהמתקן בפּסדינה לא היה חלק כמו שתכננו."


"איזה מין 'תקלה'?"


"פרץ מרד."


"מרד? של מי?"


"מייקל וֵיי. והש"נ."


"מישהו מהם נמלט?"


"כולם."


הקול פצח בסדרת ניבולי פה. "איך זה קרה?"


"וֵיי הזה היה חזק יותר ממה שחשבנו."


"ויי נמלט?"


האץ' היסס. "לא רק ויי. איבדנו שבעה מהזוהֲרים."


האיש פצח בסדרת קללות נוספת. "זה אסון!"


"זה מכשול," אמר האץ'. "אפשר לתקן את המצב במהירות. אנחנו יודעים בדיוק איפה הם, ואנחנו אוספים את הש"נ בעודנו מדברים. כבר לכדנו את כולם מלבד שלושה."


"מה יהיה אם הם דיברו?"


"אף אחד לא יאמין להם. אחרי מה שעשינו להם, רובם מדברים שטויות."


"אנחנו לא יכולים להסתכן. תמצא את כולם. איפה הילדים החשמליים?"


"איתרנו את תנועותיהם. הם עדיין יחד ונוסעים לאיידהו. יש


שם צוות שמתכונן לתפוס אותם."


"למה שאאמין שהפעם תצליחו?"


"הפעם אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. ויש לנו כמה


הפתעות שהם לא יצפו להן."


"אצטרך לדווח על כך למועצת המנהלים," אמר הקול.


"חכה עד הבוקר," אמר האץ'. "התמונה תשתנה. חוץ מזה, כל השאר מתנהל כמתוכנן."


"ואני מצפה שתמשיך כך." הקול השתתק לרגע, ואחר כך אמר, "אני חושב שהגיע הזמן שתשחרר את אמא של ויי."


"זאת תהיה טעות. היא הערובה היחידה שלנו שוויי לא ייעלם סתם כך, ואולי הוא התשובה לבעיות שלנו עם המכונה. חוץ מזה, בתוך פחות מעשרים וארבע שעות ויי ושאר הזוהרים יחזרו לידינו."


"חסר לך שזה לא יהיה נכון," אמר האיש.


"אני מבטיח לך," אמר האץ'. "ויי יחזור לידינו עד סוף היום."


חלק ראשון | הסיפור שלי


בכיתה ה' המורה שלי לספרות, גברת בֶּרג, לימדה על אוטוביוגרפיות וביקשה מכל אחד מאיתנו לכתוב את סיפור חייו על דף שורות אחד. אני לא בטוח מה היה יותר פתטי:


א. שגברת ברג חשבה שאפשר לסכם את החיים שלנו על דף אחד, או


ב. שיכולתי למלא חצי מהדף הזה. בואו נודה בזה, בכיתה ה' אתה עדיין מחכה שהחיים יתחילו. כן, חלק מהילדים עשו דברים מגניבים, כמו זה שעשה צניחה חופשית, אחר היה ביפן, ואבא של ילדה אחת היה שרברב, והיא הופיעה בכל פרסומות הטלוויזיה של אבא שלה כשהיא מנופפת בפומפה, אז היא היתה די מפורסמת - אבל זה היה גבול המגניבוּת. אני רק זוכר שהאוטוביוגרפיה שלי היתה ממש עלובה.


היא היתה משהו כזה: קוראים לי מייקל וֵיי, ואני מעיר שלא שמעתם עליה - מרידיאן, איידהו. אבא שלי מת כשהייתי בן שמונה, ומאז אמא ואני עברנו הרבה. אני אוהב משחקי וידיאו. חוץ מזה יש לי תסמונת טורט. אני לא מנסה להצחיק, באמת יש לי טורט.


אתם בטח יודעים שתסמונת טורט גורמת לחלקנו לקלל הרבה, מה שהיה מוסיף עניין לסיפור שלי ואולי לא היו מסכימים לפרסם אותו, אבל אני לא מקלל בגלל הטורט. במקרה שלי, התסמונת מתבטאת בהרבה "טיקים", כמו מצמוץ, בליעת רוק והעוויות, דברים כאלה. זה הכול. מבחינת סיפורי חיים, אף אחד לא התקשר לרכוש את זכויות ההסרטה.


אולי היו מתקשרים אם היו יודעים את הסוד שלי - הסוד שהסתרתי רוב חיי, והסיבה שאמא ואני צריכים לעבור הרבה. אני חשמלי. גם אתם, כמובן. ככה המוח והשרירים עובדים.


אבל העניין הוא שלי יש פי אלף יותר חשמל מאשר לכם. ונראה שהוא מתחזק. שִפשפתם פעם את הרגליים בשטיח, ואחר כך חִשמלתם מישהו? תכפילו את זה פי אלף ותקבלו מושג איך זה להיות כמוני. או להתחשמל ממני.


למזלכם, למדתי לשלוט בזה. עכשיו אני בן חמש־עשרה והרבה דברים קרו מאז כיתה ה'. הלוואי שעכשיו מישהו יבקש ממני לכתוב את סיפור חיי, כי אפשר לעשות ממנו סרט טוב. והסיפור ידרוש הרבה יותר מדף אחד. ככה הוא יישמע:


קוראים לי מייקל ויי, ואני הרבה יותר חשמלי מדג חשמל. תמיד חשבתי שאין עוד כמוני בעולם, אבל אני לא היחיד. בדיוק גיליתי שבמקור היו שבעה־עשר כמוני. והאנשים שבגללם אנחנו כאלה, אלג'ן, רודפים אחרינו. אפשר לומר שהיינו תאונה. תאגיד אלג'ן יצר מכונה שנקראת אֶם־ אִי־אַיי )ראשי תיבות של השראת אלקטרונים מגנטית(, לגילוי מחלות וחריגות בגוף. במקום זה הם יצרו חריגים - אותנו.


גם החברה שלי, טיילור רידלי, המעודדת שאני ממש־לא־ ברמה־שלה עם העיניים החומות המושלמות, חשמלית. אני יכול לחשמל אנשים (אני קורא לזה "פעימה"), אבל היא יכולה לחשמל מוחות של אנשים ולגרום להם לשכוח מה הם עשו (היא קוראת לזה "אִתחול"). היא יכולה גם לקרוא מחשבות, אבל היא חייבת לגעת בכם כדי לעשות את זה.


לפני חודש אלג'ן מצאה אותנו. בראש החברה עומד איש מפחיד בשם ד"ר האץ'. הם חטפו את טיילור וניסו לחטוף גם אותי, אבל במקום זה הם חטפו את אמא שלי. כמה ימים אחרי זה נסעתי לקליפורניה עם החבר הכי טוב שלי, אוסתין ליס )הוא ואני גרים באותו בניין, והוא אחד האנשים המעטים שיודעים על הכוחות שלי(, ועם שני ילדים מבית הספר שלי, וֵייד וג'ק, כדי להציל את טיילור ואת אמא שלי.


העניינים לא כל כך הסתדרו. קודם כול, טיילור היתה שם אבל אמא שלי לא. אחר כך תפסו אותנו. וייד וג'ק נאלצו להיות ש"נ, שזה קיצור לשפני ניסיון אנושיים, השם שאלג'ן נותנים לאסירים שעשו בהם ניסויים. גם אותי ואת אוסתין כלאו, אם כי אותי הכניסו לתא 25 , המקום שבו כולאים אנשים כדי לשבור אותם.


הצלחתי לברוח ולחלץ את החברים שלי. הצלחתי גם לחלץ ארבעה מהילדים החשמליים האחרים: זאוס, איאן, מֶקֶנה ואביגיל. גם להם יש כוחות מגניבים. זאוס יכול לירות ברקים, ולכן קראו לו על שם האל היווני. (אבל הוא לא יכול לגעת במים בלי להתחשמל בעצמו, אז הוא לא מתרחץ הרבה - בעצם, אף פעם - אז הוא קצת מסריח.)


איאן עיוור, אבל הוא יכול לראות יותר טוב מכולנו. הוא רואה באותה צורה שכרישים ודגי חשמל רואים, באמצעות איתור חשמלי - מה שאומר שהוא רואה דברים רחוקים, אפילו דרך קירות.


מקֶנה יכולה לייצר אור וחום מכל חלקי גופה. אביגיל יכולה לסלק כאב באמצעות גירוי חשמלי של קצות העצבים.


חילצנו גם את גרייס. היא היתה אחת מהילדים החשמליים שהיו נאמנים להאץ' (שקורא לנו זוהרים). אני לא יודע עליה הרבה, אלא רק שהיא יכולה להוריד דברים ממחשבים, והיא הורידה את כל המידע מהמחשב המרכזי של אלג'ן לפני שברחנו. אנחנו מקווים שיש לה מידע על המקום שאליו לקחו את אמא שלי.


עכשיו אנחנו עשרה (כולל החברים הלא־חשמליים שלנו אוסתין, וייד וג'ק). אנחנו קוראים לעצמנו האלקטרו־קלאן. יש עוד משהו שהייתי מכניס לאוטוביוגרפיה שלי, משהו שמפחיד אותי אבל יוסיף עניין לסיפור שלי. אני לא בטוח בזה, אבל אולי אני גוסס.


האץ' אמר לי שארבעה מהילדים החשמליים כבר מתו מסרטן שנגרם מהחשמל - ולי יש בגוף יותר חשמל מאשר לכל אחד מהם. אני לא יודע אם זה נכון כי האץ' שקרן. כנראה נחיה ונראה. בינתיים אנחנו חוזרים הביתה למרידיאן, איידהו, כדי להבין איפה אמא שלי ולתכנן את הצעד הבא שלנו.


כמו שאמרתי, אני חושב שאפשר לעשות מהסיפור שלי סרט לא רע עד עכשיו. אולי באמת יום אחד יעשו ממנו סרט. אבל עוד לא, כי הסיפור ממש לא נגמר. ויש לי הרגשה שהוא יהיה עוד יותר מטורף.


הנסיעה הביתה


"הלך עלי לגמרי," אמר אוסתין


ושפשף חזק כל כך את הראש, עד שחשבתי שהוא יעשה לעצמו קרחות. "אבא יתלוש לי את הידיים וירביץ לי איתן עד שאמות."


הסתכלתי על טיילור שגלגלה את עיניה. אוסתין דיבר במשך שעות על כמה הוא מתרגש לחזור הביתה, ורק כשירדנו מהכביש המהיר אל מרידיאן הוא תפס שההורים שלו יכעסו כי הוא ברח בלי להגיד להם.


"תירגע," אמרתי. "הם כל כך ישמחו לראות אותך, עד שהם ישכחו שהם כועסים. חוץ מזה, עוד אף פעם לא קיבלת עונש ריתוק."


"אף פעם גם לא ברחתי מהבית."


"אני אלך איתך," אמר זאוס מהמושב הקדמי. "אני אהיה 'טייס המשנה' שלך. אם המצב יידרדר, אחסל אותם."


עיניו של אוסתין נפערו. "אתה לא יכול לחשמל את ההורים שלי." זאוס החזיק את הידיים במרחק כמה סנטימטרים זו מזו, והחשמל זרם ביניהן. "בטח שאני יכול. זה קל."


"התכוונתי שזה לא בסדר לחשמל אותם."


זאוס מצמץ. "למה לא?"


"הם ההורים שלי," אמר אוסתין.


זאוס עדיין נראה מבולבל. "אז טיילור יכולה לאתחל אותם עד שהם ישכחו מי אתה."


"אני לא אעשה את זה," אמרה טיילור.


"אני לא רוצה שהם ישכחו מי אני," אמר אוסתין.


זאוס נענע את ראשו. "תחליט כבר. אתה רוצה להסתבך או לא?"


"אני לא רוצה להסתבך וגם לא רוצה להכאיב להם."


"לפעמים אי־אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה," אמר זאוס.


"טכנית," אמרה טיילור, "אף פעם אי־אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה." "הלוואי שהיתה לי עוגה," אמר אוסתין והשעין את הראש על המושב מולו.


אחרי כמה דקות עברנו ליד החנות שבה התחלנו את המסע שלנו, ואחר כך פנינו לחניון בבניין שלי. ג'ק העביר את הקמארו שלו לניוטרל וכיבה את המנוע. "הגענו," אמר, אפילו שזה היה די ברור.


"איפה וייד?" שאלתי.


"אני לא יודע," אמר ג'ק. "הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני חצי שעה." לא התלהבתי לשמוע את זה. "הוא היה אמור להישאר איתנו." יצאנו מפסדינה במכונית של ג'ק ובאחת המסחריות מאקדמיית אלג'ן. וייד נסע בה עם איאן, אביגיל, גרייס ומקנה. ג'ק נסע בקמארו שלו עם טיילור, אוסתין, זאוס ואיתי.


זאוס ישב במושב הקדמי עם ג'ק ועזר לנהוג בזמן ששלושתנו הצטופפנו מאחור. היות שישבתי ליד טיילור, זאת לא היתה הנסיעה הכי גרועה בחיי. ליד בַּארסטוֹ נשענתי עליה ונרדמתי. כשהתעוררתי היא לחשה לי, "זה היה חלום ממש מוזר."


"חלמת חלום מוזר?" שאלתי.


"לא," אמרה טיילור. "אתה חלמת." מוזר לשבת ליד מישהי שיכולה לקרוא את המחשבות שלך. לפחות היא לא תצטרך לשאול את עצמה מה אני מרגיש כלפיה.


התוכנית שלנו היתה לחזור לאיידהו ולהתחבא אצלי בזמן שנחשוב איך לחלץ את אמא מהאץ' ומאלג'ן. אבל קודם היינו צריכים לברר איפה היא. אלג'ן הוא תאגיד גלובלי, וזה אומר שאמא שלי עלולה להיות בכל מקום בעולם. כל מקום.


כמו שאמרתי, לפני שיצאנו מפסדינה, גרייס הורידה את החומר ממחשבי אלג'ן. קיווינו שאיפשהו בכל המידע הזה נמצא מיקומה של אמא שלי. עכשיו אנחנו רק צריכים מחשב מספיק חזק שיכיל את כל מה שגרייס שמרה.


למזלי, אנשי אלג'ן לא ידעו איפה אנחנו. לפחות לא חשבתי שהם יודעים. גם בזה לא יכולתי להיות בטוח. הדבר היחיד שידעתי בוודאות הוא שאני אציל את אמא שלי - או שאמות תוך כדי ניסיון החילוץ.