1
אוטו משא קטן נעצר בחריקת בלמים ונעמד מול בית חד־קומתי, טבול בחול שטיפס עד שליש גובה הקירות. "נדמה לי שהגענו," אמר מואיז.
לאה ירדה מהמכונית והתבוננה סביב. "אתה בטוח?"
"כן, זה המקום." הזוג התבונן סביבו. כמעט לכל מלוא העין ראו רק חול.
כשנה חלפה מאז עלייתם לארץ והנה, עמדו לראשונה לפני הבית שעמד להיות ביתם.
לא ניתן היה להשוות בינו ובין הבית שהיה להם בגולה הבולגרית. הבית הזה היה חסכוני מאוד: שתי דירות לשני עולים. כל דירה הכילה שני חדרים קטנים ומטבח פצפון. הרחבה הקטנה לפני הבית בקושי אפשרה פתיחת דלת לכניסת אדם בנוחיות. ביתם בחוץ לארץ היה רחב ידיים, בעל שתי קומות רחבות שאפשרו מרחב תנועה. החצר שם הייתה גדולה ומוארת, עם גן שושנים ועצי פרי.
מואיז ושני אחיו התגוררו בבית וחלקו את אותה חצר. כאשר הבנים הגיעו לפרקם קנה אב המשפחה, חיים אלג'ם, בניין גדול ונטוש שהיה פעם בית חרושת לסיגריות בעיר. למען האמת, נדרשו שיפוצים ותיקונים והעבודה ארכה לא מעט זמן, אבל הייתה נחוצה כדי להפוך את הבניין הגדול לבית מגורים ולחלק את המרחב לשלוש דירות טובות המותאמות לבניו הנשואים. אחרי השיפוץ היסודי, בניין בית החרושת הישן הקנה מרחב גדול לדיירים החדשים, שטרם התחילו להרחיב את משפחותיהם.
מואיז, ליה ובנימין חילקו ביניהם את חדריו של הבניין המחודש. כעבור כמה שנים מואיז החליט לקנות את חלקו בבניין של בנימין והרחיב בכך את רכושו, ובאותה הזדמנות גם סייע לאחיו הצעיר לסיים את בניית ביתו החדש. הבית של בנימין היה מוכן קרוב מאוד לתאריך הלידה של בנו הבכור.
מול ביתו החדש של בנימין צמחו עצי פרי, עץ שזיפים מוארכים מיוחדים בטעמם ועץ משמש שהיה קרוב לשני הלולים, בהם התהלכו תרנגולות, בעיקר לקראת החגים הגדולים בראשית השנה או כאשר עמדו להגיע קרובי משפחה מערים רחוקות, שיזדקקו למגורים ולארוחות כיד המלך. ליד הכניסה לחצר הרחבה, המרוצפת בביקועי אבנים גדולות ורחבות, היה ממוקם תא האשפה ועץ שזיפים קטנים חמוצים סוכך עליו. בפינת החצר ממש מימין לכניסה צמח שיח הלילך, שריחו המשכר הכריז מדי שנה על תחילת האביב.
שני האחים הבוגרים, מואיז וליה, חילקו ביניהם את החללים בבניין הישן והמשופץ. מואיז החזיק בצד השמאלי של הבניין, וליה בצדו הימני. ליה החליט למסור את אחד מחדריו לאחיו הבוגר בגלל צורך במזומנים, כך שלמואיז היו חמישה חדרים. ארבעה למגורים והאחד שקיבל מאחיו ליה, למען אורחים שיבואו לבקר. החצר המשותפת הייתה רחבה דיה להכיל את שני הבתים וגם גינה. הבאר, דבר הכרחי בערי השדה של בולגריה, הייתה ממוקמת קרוב לבניין הגדול. בדיוק אז התחילה הבנייה של מערכת שתחלק מים לעיר בצנרת מסודרת מתחנת השאיבה של המים, ה"טיקיר". הבאר הפכה למיותרת, בעיקר מפני שהמים בה היו מרים. זמן קצר עוד השתמשו במימיה כדי לקרר אבטיחים בקיץ הרותח, אבל כדי למנוע אסונות, שמא אחד הילדים השובבים ייפול פנימה, האחים החליטו לאטום את פתחה לצמיתות.
***
הבית החדש בארץ היה ממוקם בחולון, ברחוב מקווה ישראל מס' 41. הוא טבל בים של חולות זהובים המשתרעים עד סוף המבט. באזור נבנתה קבוצה של בתים דומים אשר נבדלו רק במספר שהתנוסס על המשקוף, ודמו לשייטת אוניות השטה בים זהוב ומבריק. השמש הקופחת בימי הקיץ דמתה לתמנון ששולח זרועות ארוכות המוצצות כל חי במטרה לשאוב ממנו את הלחות החיונית. הברק שנשלח סנוור לעתים עד כאב, ואילץ את הבריות המתהלכות בחוצות לסוכך כנגדו על עיניהם ביד רועדת או במשקפיים כהים.
לא הורגשו תנודות המנענעות את הנוסעים באונייה הזו. ים החול לא הזרים שום רעננות ולא שילח גלים שילחכו את החוף, כי אם פלט גלי חום במלוא הפה, ואלו עטפו את האנשים בלהבות בלתי נראות. המראות והתחושות האלה לא נראו ולא הורגשו בארצות הצפון שמהן הגיעו רבים מהעולים. הם היו רגילים לראות ירוק בעיניים ולחוש בזרמי רוח קלה מרעננת, ופה המראה היה חד־גוני. לא היה ולו עץ בודד כדי לתלות בו עיניים למנוחה של רגע.
הבנים והנהג מיהרו להוריד את המיטלטלים המעטים שמשפחת העולים החדשים הביאה מהנכר. לא היו רהיטים כבדים ולא ארונות בגדים, רק מזוודות מלאות בבגדים ישנים ששרדו את מלחמת העולם השנייה. כל דבר אשר שרד את הפורענות, היה פריט חשוב שנשמר בזהירות. בימים ההם, אחרי הסערה, הילדים התהלכו בנעליים שסוליותיהן היו שתי חתיכות עץ מחוברות ברצועות עור מקובעות במסמרים קטנים, אשר קרעו תדיר את הרצועות. היה קשה להתמודד עם שובבות הילדים בנעליים לא יציבות.
הבית הקטן היה ברכה למשפחת העולים. לא מואיז ולא לאה אשתו הצעירה דיברו בגנות גודלו החסכוני. בגלל הפרטיות החשובה לכל אחד, בעיניהם הוא דמה לארמון, על אף החדרים הקטנים יחסית והמטבח הקטן והשירותים. נכון, המגורים היו מצומצמים, אבל הם שמחו על יכולתם להתגורר ברשות עצמם. הבן הבכור, יוחנן, שנשא את שמו השני של אביהם, גויס וכבר שירת בצבא. צורת חיים חדשה התייצבה לפניהם, שונה מכל מה שהכירו.
המסע החל בווארנה, הנמל הצפוני של בולגריה בים השחור, באונייה קטנה יחסית של שש מאות טון. כאשר הגיעו פגשו לראשונה בים של ממש. המראה היה פלא במלוא מובן המילה, והמפגש הפעים את לבם. יוחנן ידע מלימודי הגיאוגרפיה איך ים צריך להיראות, בעיני רוחו דמיין אותו בערך, אך במציאות היה זה מראה אדיר ומרשים. הים רעש ללא הפסקה, נוהם משפטים אין־סופיים, כאשר סימני הפיסוק היו משבי הרוח, שבחודש האחרון של השנה הורגשה במלוא עוצמתה, קרה ומרעידה שרירים.
כל משך הנסיעה הורגשו היטב גחמות הים, שנענע את האונייה והטיל אותה כקליפת אגוז מעלה־מטה. תנודות האונייה העלו קבס אצל הנוסעים. יוחנן ואחיו יעקוב העדיפו להימצא על הסיפון החשוף להקלת הבחילה, חרף הרוחות העזות, שהתנגשו בצרחות בכבליה המתוחים של האונייה משל ניגנו על מיתרים לא מכוונים.
לאונייה הקטנה נדרשו כמעט שישה ימים להגיע לנמל חיפה. הם נפרדו מאדמת בולגריה לאחר חצות בכ"א בטבת, ולקראת בוקר כ"ו בטבת, 3 בינואר 1950, דרכו על אדמת ארץ האבות, אשר קמה לתחייה ונעמדה על רגליה לקדם פניהם.
אירופה עדיין התאוששה מהאסון הגדול של מלחמת העולם השנייה. זמנים קשים חלפו על המשפחה הקטנה של מואיז ולאה בשנים השחורות ההן. ליהודים במיוחד, החיים היו קשים מנשוא. מואיז, כרופא, נעמד על רגליו. הרופאים היו דרושים מאוד והיה קשה לוותר על ידיעותיו וניסיונו. למזלו, הוא היה רופא טוב ומסור, שמו הלך לפניו כאדם שעושה הכול למען חוליו. עכשיו עם העלייה, מואיז היה בטוח שגם במדינה החדשה יהיו זקוקים לרופאים כמוהו, שהשקיעו שנים רבות ללמוד מקצוע קשה ונדרש, הדורש התחדשות מתמדת ומסירות כמעט על־אנושית.
המיטלטלים המעטים שהבנים הכניסו לבית החדש והריק לא הוסיפו לחמימות בבית ולא המעיטו את הדהוד הריקנות. הנהג קיבל תשלום על ההובלה והסתלק. המשפחה שרדה לבדה במקום החדש והמאוד זר, אף שכבר היה ביתם במוצהר. כעת היה די זמן להתבונן סביב. השטח לפני הבית טבל באי סדר. חלקים של בטון, לבנים שבורות וקרשים ששרדו מעת הבנייה התגלגלו באנדרלמוסיה מושלמת.
ביציאה מהרכב מואיז לא סייע לנהג ולבנים בנשיאת המיטלטלים. הוא שמר על ידיו מפני פגיעה. הוא התבונן סביבו משתומם, ים החול התמתח עד סוף האופק. "הכול פה חול, לאה, הכול סביבנו חול וחול." לקולו הסתנן צליל של אכזבה. לאה הביטה, מאשרת בינה לבינה את התרשמות בעלה. "להסתובב פה נצטרך גמלים," העירה ומואיז צחק, מבודח.
לרגע קצר, מואיז ראה עצמו רכוב על גמל ומתנדנד בקצב הליכתו, משייט על הים הזהוב לבקר חולים. לא היה לו ספק שהוא יעשה את שעשה בנכר, יבקר חולים ויטפל בסבלותיהם. הרעיון של לאה להתגלגל בחולות עם גמלים מצא חן בעיניו. לאה קלטה את מצב העניינים וצדם המשעשע. הם הגיעו מארץ ירוקה ואדמה שחורה פורייה לארץ חסרת ירוק, מכוסה חול צהוב לוהט המשתרע עד הגבול שהעין משגת. לא בכדי כינו את היישוב הנבנה בקרבת תל אביב חולון.
"לפחות זו הארץ שלנו, מואיז." לאה הצביעה על נקודה חשובה ומכרעת שקבעה את גורלם לשנים הבאות. באותה העיר התגוררו גם אמה של לאה וגם אחותה סופי, שאותה לא ראתה מאז עזבו את בולגריה. הן לא נפגשו שלוש־עשרה שנים, אבל נוכחות המשפחה בחולון הגבירה את הסיכויים שגם לאה תתיישב עם משפחתה באותו היישוב.
ללאה היה גם אח, נסים, שהיה השלישי בתור להיוולד. הוא עלה עם אמו לפלסטינה. כאשר הגיע לגיל גיוס פרצה מלחמת העולם השנייה והוא גויס. הוא שירת כחובש קרבי בצפון אפריקה, ונהרג בקרבות בטוברוק בעת שטיפל באחד הפצועים. רבים מאוד נהרגו אז, אבל עבור המשפחה הוא היה הבן היחיד. כעת, עם בואה של לאה לישראל, שרידי המשפחה התחברו מחדש. גורל קשה רדף אחר המשפחה. לא רק נסים נהרג, גם אביה יעקוב נעלם במאורעות בולגריה ב־1936-1929, בשל שחיתויות של קצינים ואזרחים שהיו מקושרים לצבא. המשפחה המוקטנת הגיעה והתאחדה דווקא בישראל. לראשונה, ראתה האם את נכדיה מצד לאה.
יוחנן זכר את דודו נסים כנער. הוא הגיע לבקר את אחותו ובאותה הזדמנות הרכיב את יוחנן הקטן על גבו כסוס. יוחנן התינוק שמח לשחק עם דודו, שהיה נער חייכן ועליז. נסים שהה זמן קצר בביתה של אחותו וחזר לעירו ללא שוב. נפילתו של נסים במלחמה בטוברוק הייתה מכה אנושה לאמו. לאה למדה על האסון במכתב האחרון שהגיע מפלסטינה כתוב בידי אמה. שתי המכות הקשות, היעלמות הבעל ונפילת בנה, גרמו לאמה של לאה זעזוע נפשי קשה, והיא שקעה בדיכאון מתמשך.
אמה של לאה, פרלה, הייתה רואת חשבון בבנק וגם למדה גזירת בדים ותפירת בגדים תחתונים ועליונים. המומחיות הזאת הצילה אותה. היא התקבלה לעבוד בבית החרושת לודז'יה בחולון כגזרנית, ועשתה חיל. מהר מאוד התקדמה וסייעה לקידום תוכניות הבגדים של בית החרושת. העבודה במפעל סייעה לה לצאת מהדיכאון שנתקפה בו בעקבות נפילת בנה. בואה של לאה סיפק לפרלה תמיכה נפשית גדולה בזקנתה. לאה קיבלה אותה לביתה בידיים פתוחות, מקנה לה מקום של כבוד ואהבה.
המסחר בנשק הביא על בעלה של פרלה את אובדנו. באירועים הקשים בהם נחשדו קצינים כסוחרים בנשק הצבא, הוא נעלם כלא היה וגופתו מעולם לא נמצאה. פרלה ובנה עזבו את בולגריה לפלסטינה, מלווים באמה סופולצ'י. בתחילת הדרך אמה סייעה למאמציה של פרלה להיקלט במקום החדש, אך סופולצ'י הזקינה במהירות, איבדה את צלילות דעתה והפכה לנטל על בתה. פרלה טיפלה בה בסבלנות אין קץ. שנה אחרי בואה של לאה, סופולצ'י סבתה שבקה חיים לכל חי. לפתע, ביתה של פרלה התרוקן מיושביו.
הבשורה על הגעתה של לאה לארץ גרמה התרגשות רבה לאמה ולאחותה. הדבר הבטיח שינוי גדול ביחסים המשפחתיים. הן חיכו לה בכיליון עיניים בעיר החדשה, חולון. העיר סיפקה קורת גג לעולים החדשים שהתדפקו על שערי הארץ המתעוררת. קרבתה לתל אביב הבטיחה מקומות עבודה, בילוי והזדמנויות ומצד שני, הריחוק המסוים הבטיח שלווה ושקט משאון העיר הרותחת תל אביב, אשר התפתחה במהירות מסחררת.
סופי ונסים עלו לפלסטינה ב־1936. ההשתתפות במכביה הייתה סיבה מדומה לבואם, הם לא התכוונו לשוב לבולגריה. להבנתם עדיף היה להשתקע בפלסטינה, בתקווה גדולה שבעתיד הנראה לעין עוד תקום מדינת עברית במקומה ההיסטורי. לכאורה, הם צדקו. למזלם, הם החטיאו את התלאות שהיו מנת חלקם של יהודי בולגריה בזמן הפשיזם ומלחמת העולם השנייה. העברים סבלו מדיכוי ומהגבלות. הם עמדו להישלח לפולין למחנות השמדה.
סופי ונסים באו לקבל את פניהם של מואיז ולאה כאשר הגיעו לחיפה, מלווים בשני בניהם. אירופה עדיין ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השנייה האיומה, אשר הסתיימה והותירה עיי מפולת ברכוש ובנפש. רבים מאוד הפכו לחסרי בית. שורות קברים אין־סופיות של לוחמים שנפלו כדי למגר את הקדחת השחורה של הנאצים האפילו על האור באירופה. רבים לא פחות נשרפו במחנות ההשמדה שרישתו את אדמתן של גרמניה ופולין.
בשש שנות המלחמה העם העברי היה חשוף להתעללויות קשות ולרצח חסר בינה. רבים מאוד הומתו במיתות משונות כיד הדמיון הטוב של רוצחיהם. הם הושמדו ברעב, בעינויים, בהרעלת גזים, בשרפה ובירי. ילדים תמימים נותחו בניסיונות מדע הזויים. תינוקות נזרקו חיים לאש וסתם נהרגו במכות. כמעט כל יהדות אירופה חוסלה בהחלטת הפיהרר הגרמני היטלר, אשר חשש שהם יהוו תחרות לרעיונות הנשגבים של הנאציזם. שישה מיליון וחצי יהודי אירופה נרצחו כדי לנקות אותה מנוכחותם המזהמת. יהודים נאספו מכל קצווי אירופה, הובאו למחנות המוות וחוסלו שם בשיטתיות גרמנית מדויקת. חיי אדם לא נחשבו כערך, ושל היהודים עוד פחות. גם העמים בהם היהודים נולדו, גדלו, מילאו חובות אזרח כלפי המדינה והתגוררו בגבולותיה, סייעו לפעילות השטנית הזאת של הנאצים ורצחו את שכניהם בזעם רב.
מואיז לא הבין את התנהגות הגרמנים. כאשר כוחות גרמניה חלפו בשטחה של בולגריה, בדרכם להתערב במלחמת יוון־איטליה, התייחס אליהם בידידות. הוא דיבר איתם בגרמנית הטובה שהייתה שגורה בפיו. "הגרמנים הם עם מאוד תרבותי, הם תרמו לעולם מוחות גדולים כמו גתה, שילר, תומס מאן, סטפן צווייג, ואגנר, בטהובן, וגם אנשים במקצועות אחרים, כמו פרויד, רבים וטובים. הם מובילים במדע, בתרבות ובהרבה שטחים של טכנולוגיה ופיתוח אמצעים לחיים טובים. כנראה נאלצו להילחם כי מתגרים בהם." יוחנן שמע, בולע את אמיתות אביו בפה פעור.
יוחנן עדיין לא הכיר את תרומתם של האנשים שאביו הזכיר, אבל האמין שכך מצב העניינים, כי כך אביו תיאר אותם. הוא ידע שאביו לא התעמק ברעיונותיו של היטלר, הפיהרר הגרמני אשר הוביל את החברה הגרמנית לשנות את אמונתה. הוא הטיף שהאדם העליון ישליט סדר חדש בעולם, יוביל אותו בדרכים חדשות, פרי המצאתו הגאונית של היטלר עצמו. האדמה של אירופה רוותה דם נרצחים וזובלה במיליוני גופות של חפים ולא חפים מפשע, בהתכתשות ה"נעלה" לנקות את העולם מיצורים נחותים שלא יכולים לתרום דבר לרווחת האנושות.
אחרי המלחמה המייגעת בולגריה, בהשפעה ברית המועצות, שינתה את משטרה מפשיסטי לקומוניסטי. לפתע חופש הפרט הפך להיות מרכיב היסטורי ללימוד אקדמי. ראש הממשלה החדש היה טודור דימיטרוב, קומוניסט מוכר ובולט בהיסטוריה הבולגרית. הכול צהלו על החופש ועל האור שיקבלו. לאט ובבטחה נבנה משטר חדש קפדני שאחז את אזרחיו בציפורניים ובחן כל אמירה וכל התבטאות. החופש המצופה נגוז. דיכוי, בהתחלה רך ואחרי כך ביד ברזל לא מתפשרת, התחיל להתבסס, משתלט על כל שטחי החיים, בעיקר הפסיכולוגי־פוליטי, ובולגריה האהובה והמוארת שמש חמימה הפכה לבית סוהר גדול.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
