“דינה פורת היא המומחית הגדולה במחקר הקשר בין הציבור וההנהגה בארץ לבין מאורעות השואה.
"ידעו, לא ידעו". קיבלו את הנותרים או דחו אותם? ואבא קובנר הוא הדמות המרכזית שחוזרת כל הזמן במחקריה.
והספר הזה אינו חריג. אלא שהנושא שלו הוא נושא שלא דנו בו רבות ולכן עניין אותי מאד לקרוא את הספר.
מעט מאד יהודים הצליחו לשרוד את מאורעות השואה, מעטים עוד יותר לקחו חלק אקטיבי במאבק בנאצים - אם כלוחמי חופש בגטאות, אם כמתקוממים במחנות המוות ואם כפרטיזנים. אבל כמעט כולם נשאו את הכעס והרוגז של הטבוחים, ואלה תורגמו למילה אחת - נקמה. ביום שאנחנו נהיה החזקים ולא החלשים - לנקום בנאצים ובעוזריהם באותן דרכים בהם רצחו אותנו.
הרגש הזה מובן וטבעי.
לכן נשאלת השאלה - מדוע זה לא קרה? איך לא הושמדו מיליוני גרמנים, פולנים, רומנים, אקראינים וליטאים?
הספר הזה עונה ומציף חלק מהתשובה. הוא מראה את מכלול השיקולים של ההנהגה הציונית בארץ שתייגה מייד את קובנר וחבריו שרצו לנקום כקיצוניים ודחקה אותם לפינה יחד עם אירגוני הפורשים - האצ"ל והלח"י. הספר מראה כיצד מיסמסו מנהיגי הציבור בארץ את הלהט לנקמה, מרחו את הזמן, שללו מהנוקמים את הלגיטימציה וניתבו את תמיכת הציבור חלמקום בו הייתה להנהגה הצלחה - העלאת יהודים לארץ. זאת בצד חוסר מזל לפעמים או חוסר יכולת אישית. ההצלחות היו קטנות ולא משמעותיות, אלא שמי שגרם להן להיות לא משמעותיות היו אנשים והנהגת הציבור היהודי בארץ ישראל.
כואב לקרוא את הספר, אבל חשוב ללמוד את האמת כולה. (האמת שכך הרגשתי תמיד כשקראתי את ספריה הקודמים של פורת).”