“"אני יודעת שאפילו ברגעים החשוכים והקשים ביותר, האור והטוב יכולים להתקיים ומתקיימים. ואפילו כאשר נראה שהרוע משתלט על העולם, יכולים לקרות גם דברים יפים." (עמ' 301)

האי קורפו שונה מאוד משאר איי יוון. זה אי שידע הרבה שליטים וגם פולשים, אבל האיטלקים יותר מכולם הם אלו שהשאירו את טביעת ידם. בעוד רוב איי יוון מתאפיינים בצבעי הכחול הלבן שכל כך מזוהים עם האיים ויוון בכלל, קורפו מתהדר במראה אלגנטי, הרבה יותר אירופאי מאשר ים תיכוני. הקרבה שלו לאיטליה, כמו גם שנות הכיבוש האיטלקי הותירו חותמם על האי.

כל תושבי קורפו הכירו את אדון ישראל סוואס. הג'נטלמן האלגנטי בעל החזות המהודרת והשפם העבות היה חייט רב אומן שהתמחה בתפירת בגדי כמורה. בית המלאכה של סוואס היה ממוקם בלב הגטו היהודי של קורפו, וחנותו שימשה מוקד עלייה לרגל ליהודים ונוצרים, המקום היה מוקד עסקי, וכולם אהבו את החייט שהיה חכם ונדיב.

ביום שהגרמנים פלשו לאי, ידע סוואס שימיו בקורפו תמו, ואם הוא רוצה להציל את משפחתו, עליו לעזוב. האי האהוב עליו כבר לא מקום בטוח. סוואס, שהתאלמן פעמיים ונותר לטפל בשלוש בנותיו, הופיע יום אחד באי אֶרִיקוּסָה עם בנותיו, ועוד ילדה שהיתה הקטנה ביותר אותה הציג כנכדתו.

האי אֶרִיקוּסָה הוא אי קטנטן ליד קורפו, תושבי האי אמרו לא פעם שמרוב שהוא קטן, יש מפות שהוא בכלל לא מופיע בהן. אף פעם האי לא היה מקום אסטרטגי, יותר כמו מקום שחולפים על פניו בדרך למקום אחר. תושביו התפרנסו בדוחק מדיג וגידולי חקלאות. והאי הקטן הזה הוא מקום התרחשות הסיפור הכל כך מרגש הזה.


שבעים שנה קדימה. איווט מנסיס החיה בניו יורק היא עיתונאית וכתבת טלוויזיה. איווט כתבה בעבר ספר, וכשהתיישבה לכתוב את ספרה השני ונתקעה עם נושא הספר, נזכרה שאמרו לה פעם שכל סיפור בסופו של דבר מתחיל אצלך, בתוכך. וכך נפלה ההחלטה לכתוב את הסיפור המשפחתי שלה, אותו סיפור שסבתה היווניה האהובה היתה מספרת לה בלי סוף בילדותה. זהו סיפורם של תושבי אֶרִיקוּסָה, התושבים הנדיבים, בעלי החמלה והלב הרחב שכולם כאחד פתחו את ליבם ובתיהם ונתנו מחסה לחייט סוואס ולארבעת הבנות, ובכך הצילו אותם. כומר האי שיכן אותם בביתו שניצב על גבעה קטנה, איפשר למשפחה היהודית לקיים את אמונתם והמסורת היהודית, וסירב בתקיפות לקבל סיוע כספי שהחייט סוואס הציע לו, וחזר ואמר שהעזרה למשפחה היא כבוד וזכות. כשהשמש שקעה, ובחסות החשיכה התגנבו הבנות אל בית סבתה של איווט, ושם היו יושבות ומלמדות את נשות האי תפירה, מה שלמדו הן מאביהן.

באותם ימים כשהבישוף של אתונה, דמסקינוס, שמע על גירוש היהודים על ידי הנאצים מכל רחבי יוון, יצא זה בקריאה נרגשת אל הכמרים ביוון לעזור לאחיהם היהודים ולהחביא אותם בבתיהם, ואף הגדיל לעשות והנפיק תעודות הטבלה מזויפות, ונעזר במפקד משטרת אתונה- אנגלוס אוורט, וזה והנפיק תעודות זהות מזויפות, וכך הצילו אלפי יהודים. שניהם קיבלו את אות חסידי עולם על פועלם האמיץ.

כשהתחילה איווט את התחקיר לכתיבת הספר והחלה לחפש את כל אותם האנשים שלקחו חלק בסיפור ההיסטורי הזה, ובמיוחד את הבנות של סוואס, היא לא שיערה לאיזה מסע חובק עולם היא יוצאת, שתחילתו באי קורפו, דרך אֶרִיקוּסָה, ארה"ב, ישראל, וסגירת מעגל באֶרִיקוּסָה. הקורא מלווה את איווט במסע המרגש הזה ואי אפשר היה שלא להתרגש מהתגלגלות הדברים.

כמו שהחיים יודעים, לפעמים הדברים מתגלים בצורה הכי מקרית. איווט התחילה את חיפושיה בדרכים המקובלות, ומשם הלך וקיבל תנועה משלו. פתאום מתגלה קצה חוט אשר מוביל לפקעת סבוכה, ואז מגיעה ההצלבה של חוט, ועוד אחד עד לפיצוח.
ההתרגשות שאחזה בי וגרמה לי לבכות ויותר מפעם אחת במהלך הקריאה על דברים שהתרחשו לפני שבעים שנה, וימשיכו לחיות לנצח בכתובים וכזיכרון של הדורות הבאים.
כשהתחלתי לקרוא את הספר חשבתי שזה סיפור היסטורי תקופתי. כשהבנתי שהסיפור הוא ממואר, פתאום הכל קיבל משמעות אחרת, הספר קיבל נפח רגשי אחר. היו משפטים שחזרתי לקרוא אותם יותר מפעם אחת, שמילאו אותי בתעצומות נפש אדירות.

ביליתי הרבה בגוגל במהלך קריאת הספר, קראתי על האי אֶרִיקוּסָה, על הארכיבישוף דמסקינוס ועל פסלו שמוצב באתונה בקתדרלה המרכזית ועליו כתובות מספר מילים על פועלו.

אסיים את הסקירה במילים שאיווט כותבת:

"כשהייתי צעירה יותר, חשבתי תמיד שהיסטוריה לומדים בבית הספר. שהיא כתובה בספרי לימוד בלויים. אני יודעת עכשיו שזה לא תמיד כך. ההיסטוריה אופפת אותנו. היא בבתינו ובמשפחותינו. היסטוריה היא בסיפורים שאנחנו מספרים סביב שולחן האוכל, או ברגע שקט שאנחנו מבלים עם סבא, ידיד, או אהוב." (עמ' 302)”