“מה אגיד ומה אומר על הספר הזה?
יש בו הכול - לטוב ולרע, ולבנאדם כמוני שכנראה יש לו הפרעת קשב שקטה כלשהי זה פחות מומלץ.
סיפורם של שני האחים לבית דורון: יהונתן ויהל (מהצמד גיא ויהל) שזור פה בסיפורי חיים אחרים קשים של ילדי פנימיה.
חשוב לי לציין ששיטות החינוך המופיעות בספר אינן מתאימות לכל ילד, מדובר פה במצבי קיצון שרובנו למרבה המזל לא ניתקל בהם.
יש כאן הרבה הפוך על הפוך וילדים ששומרים אחד על השני.
זה מזכיר לי איך העברתי פעם הרצאה במועדונית של ילדי-נוער במצוקה
היה לי עצוב שאין להם מבוגרים שישמרו עליהם. במקסימום מבוגרים שירסנו אותם (ואין להקל בזה ראש, כי לפעמים זה מה שמציל אותם)
והם נוסעים לבד באוטובוס בינעירוני מגיל צעיר - שומרים אחד על השני. בחיים לא ראיתי ילדים כל כך מאוחדים כמו שם.
שוב- לטוב ולרע. זה היה מרגש לראות ילדים מכל כך הרבה רקעים לא עושים עניין מהשונות המאוד מובהקת שלהם. אם זו שפה שונה, לבוש שונה ומעמד כלכלי שונה, שמות שקשה להגות. גילאים שונים. ילדים קטנים עם כמעט נערים - כולם יושבים יחד ומקשיבים, כולם רוצים להשתתף.
אף אחד לא בסמארטפון שלו. ילדים מצביעים שוב ושוב ושוב. "רודפים" אחרי אפילו שכבר סיימתי את ההרצאה.
תמונת מראה.
תמונת מראה של הילדים האלה שכולנו אוהבים להגיד עליהם "הדור של היום". ילדותיים, מפונקים, אדישים. יכולים ללמוד הכול מהאינטרנט אבל לא טורחים.
אומרים שהם יודעים כבר כל מה שצריך מסרטונים בטיק-טוק. וממילא מי משתמש בפייסבוק - זה של זקנים! אז מה בני שלושים כבר יכולים ללמד אותם?
איך להיות טרחנים מיושנים...?
לא רלוונטיים?!?!

רוב בתי הספר המוזכרים כאן הם לא בתי ספר פורמליים - פנימיות, חינוך דמוקרטי ובית ספר סטייל "תיכון ההזדמנות האחרונה" - אוסף של ילדים שלא הסתדרו במסגרות שהם "היו אמורים".
למען הגילוי הנאות לי יש קונפליקט אישי עם הזרם הדמוקרטי, אני מבינה שיש ילדים שלא יכולים במסגרות אחרות - אבל להציג אותו כדור החדש של בתי הספר שאמורים להיות... בעיני זה פוגע בילדים בדיוק כמו שלהגיד שאין לבתי ספר דמוקרטיים זכות קיום פוגע לילדים. בואו לא נשפוך את ספרי הלימוד עם המים...

יש לי גם ביקורת על כך שיוצרים דוגמת עידן רייכל - שמתואר שהגיע לפנימייה כדי להעביר לילדים איזושהי סדנה - מגיעים דווקא למקומות האלה, הכי קשים, וגם במועדונית שאני העברתי בה את ההרצאה העבירו הרצאות כל מיני סלבריטיס. אני חושבת שהפער הוא כל כך גדול, שעם כל הרצון הטוב והכוונות הטובות - הפער בין איפה שעידן נמצא לבין איפה שהילדים האלה נמצאים גורם לזה להיות פשוט לא הוגן שהוא זה שייתן להם השראה. בעצם הגעתו אליהם ודיבור בצורה מסוימת (ברור שעם כוונות טובות) ואחר כך הם רואים אותו בטלוויזיה אומר דברים אחרים, מהעולם האמיתי שלו (כולנו אנשים, בשבילו זה עולם אחר ובשבילם זה החיים) - יש בעיני טעם לפגם בזה. לא על עידן ספציפית כמובן אלא על התופעה שכולם רוצים לשמח את המקרים הכי קשים.

עם זאת, עצם היציאה לעזור לילדים שאין להם אבק כוכבים בחיים, היא התחלה חיובית בעיניי.
אני רוצה לצטט משפט מהספר, שממחיש את מה שאני חושבת בנושא זה של המוזיקאים והמוזיקאים לעתיד (ששזורים לכל אורך הספר)
"אדם שכותב ושר, צריך לצאת ולעשות עוד משהו בחייו, להעניק למען האחר".
ליוצר קל לראות במוסיקה, ובאומנות בכלל - את חזות הכול. על אחת כמה וכמה כשאתה מוזיקאי עטור תהילה, וכשכולם אומרים לך "שב ואל תעשה שום דבר חוץ ממוזיקה, כתיבה וביצוע" (לא נראה לי שהיינו רוצים לראות את שלמה ארצי עובד בבסטה למשל...)
אנשים רוצים לראות אותך מופרד מהם, זה שצריך לשמח אותם, כמו בבדיחה הידועה על הליצן שהולך לרופא כי הוא עצוב - והוא ממליץ לו ללכת ל...עצמו
וכשאתה כל היום עוסק בלשמח - לפעמים באמת אין מה שישמח אותך. אבל כשאתה יוצא קצת מעצמך, כשאתה רואה שחסרים לאחרים עוד דברים חוץ ממוזיקה - למשל חסר להם אוכל או הקשבה, או שבכלל חסר להם להיות בעצמם על הבמה - ואתה נותן להם את הבמה הזאת, אפילו שזה כל כך קשה... שם אתה באמת מרפא את עצמך.
כשאתה מצליח לא ליפול לסטיגמת האמן (שזה כנראה קשה עד בלתי אפשר)
ונשאר הילד שהיית. זה שלא באמת יודע כלום, לא באמת כזה חזק ודי רוצה את אמא...
שווה לקרוא.”