אני זוכרת אותו לפני שהפך למפלצת. לפני שסיפרו לנו שהנסיך מת.
אבא שלי השמיד את משפחתו של אלקסיו כשהוא היה רק ילד. עכשיו הוא שוב כאן; יפהפה ואכזרי בחליפת הארמני שלו, אוחז בשערי באגרופו. הוא השובה שלי, המענה שלי... אני נקודת התורפה היחידה של אבי.
"אני האויב הכי מסוכן שיהיה לך אי פעם," הוא אומר, "כי בכל פעם שתסתכלי עליי תראי מישהו טוב."
אבל אני לא יכולה לשנות את זה. אני זוכרת את הימים שבהם אלקסיו היה החבר היחיד שלי. אני זוכרת איך הנמיכו את ארון הקבורה הקטן שלו לתוך האדמה, וכמה בכיתי כששיקרו לנו וסיפרו שהנסיך מת.
1
אלקסיו
רוב האנשים שרואים את צלקת כוויית הסיגריה הישנה על זרועי, מניחים שהיא נעשתה בידי מישהו שניסה לפגוע בי.
הם טועים.
כוויית הסיגריה נעשתה בידי מי שניסה להגן עליי.
כבר שנים שהיא לא כואבת לי, גם כשנועצים בה אצבעות אין שום תחושה.
מה שמוכיח שאם מקלקלים משהו מספיק, הוא מאבד את היכולת שלו להרגיש. זה נכון לגבי העור, ונכון גם לגבי בני אדם.
ובכל זאת, לפעמים זה מעקצץ אחרי קרבות פנים־אל־פנים מהסוג שאני מעורב בהם כיום. כמו חבר ילדות מעצבן.
מתוך המסתור שלי בבית הסירות הקודר, אני שולף מהכיס הקדמי של החליפה את המטפחת המקופלת, משחרר את החפתים, כורך את פיסת הבד סביב האמה שלי כמו תחבושת אלסטית וקושר אותה.
הטלפון שלי רוטט. אחי ויקטור מזהיר אותי מפני התקפה נוספת שעומדת להתרחש — ניקולה והבכירים באנשיו יפרצו עוד מעט מהבית הגדול.
זה יהיה רע.
לא אכפת לי; אעשה כל מה שצריך כדי למצוא את אחינו הקטן.
הוא נמצא שם, איפה שהוא, והוא צריך אותנו.
אשרוף את כל העולם כדי למצוא אותו.
האמת היא שלשרוף את כל העולם יהיה קל יותר ממה שאנחנו עושים — תוקפים את אַלדוֹ ניקוֹלָה.
אלדו ניקולה הוא השד הגדול והרע מהאגדות וגודזילה, שניהם באיש אחד. הוא המלך הכי מסוכן ששלט במאפיה האלבנית מאז ומעולם ובית הקיץ שלו מבוצר יותר מפורט נוקס.
אבל כשאין ברירה, אין ברירה.
אני אוחז באקדח הזיג זאואר שלי ברפיון ורוכס מחדש את החפתים.
המתנקש שהציל אותי מידיו של אלדו ניקולה כשהייתי ילד מעולם לא הניח לי לשכוח את מנהגי המאפיה — החליפות, הקודים וגם החפתים.
המלך הנרדם, הוא כינה אותי. אתה תחבור לאחים שלך ותתבע את המלוכה בחזרה מידיו של ניקולה.
זו התוכנית שמלווה אותי כל חיי — למצוא את האחים שלי ולהחזיר לעצמנו את המלוכה, לנקום.
אני מסתכל על ערמת הגופים שבפינה החשוכה. שישה בחורים מלאים בסמי הרגעה בכמות שאמורה להרדים אותם לכל היום. אבל הם עלולים להתעורר, הם הרי החיילים של ניקולה. מי יודע, אולי יש לו כוחות־על.
חוץ מזה, המתנקש שהציל אותי ניסה למנוע את התקיפה הזאת. אל תעשה את זה — אתם רק שני אחים. כל שלושת האחים חייבים להיות יחד.
שלושת האחים חייבים להיות יחד. התחלת מוקדם מדי.
מה לעשות, סדרי עדיפויות משתנים. אחינו הקטן זקוק לנו. הוא נמצא שם, באיזה שהוא מקום והוא לא מוגן. הוא אפילו לא יודע שחייו בסכנה.
אנחנו חייבים למצוא אותו.
הפעם האחרונה שהייתי קרוב כל כך למלך הנוכחי הייתה בלילה שבו קיבלתי את הכווייה.
הייתי בן תשע. קונסטנטין — המתנקש שהציל אותי — ואני ברחנו חודשיים קודם לכן ועברנו ממקום למקום. קדחתי מחום אז עצרנו באיזה בניין נטוש, אני חושב שזה היה בקנזס סיטי. התעוררתי בזרועותיו של קונסטנטין בזמן שהוא חלף בריצה על פני חזיתות מסורגות של חנויות ופנה לאיזו סמטה מעופשת. הוא החביא שם כמה חפצים להסוואה — פאה מלוכלכת, שפתון ובגדים. קונסטנטין התחפש מהר לקבצנית. זו הייתה תחפושת ששום חבר שמכבד את עצמו בארגון 'האריה השחור' לא היה מוכן להשתמש בה — לכן היא הייתה גאונית.
הוא הפטיר כמה מילים ואני הפכתי את עצמי לבלתי נראה מתחת לערמת הבגדים שלצידו, עצמתי את עיניי בחוזקה וחשקתי שפתיים. קונסטנטין הזקן הצית סיגריה כשהם התקרבו אלינו. מי שהכיר אותו — והרוצחים האלה הכירו אותו היטב — ידע שזה מנוגד להרגליו. קונסטנטין לא עישן מעולם.
יכולנו לשמוע את אלדו ניקולה, בלאדי לזרוס והאחרים התנפלו על ההומלסים ברחוב הסמוך. הצמדתי את מצחי לירכו המוצקה של קונסטנטין בהיחבא כשהצעדים האטו לפנינו.
אחד החיילים של אלדו בעט בקונסטנטין ושאל אותו אם ראה גבר וילד. קונסטנטין ענה לו בצווחות בג'יבריש של אישה זקנה ומשוגעת — הצגה ברמה של אוסקר.
ובדיוק אז הוא הזיז את ידו — רק קצת, מספיק כדי ללחוץ את הסיגריה הבוערת על הזרוע שלי. הוא פשוט מעך עליי את הדבר הזה.
הוא לא ידע שהוא חורך אותי. לא היה לו מושג. הוא ניסה להציל אותנו בתחפושת הקבצנית המצווחת.
קפאתי במקום — ידעתי שכל תנועה הכי קלה תסגיר אותי.
הנחתי לסיגריה לשרוף אותי, הנחתי לכאב להפוך את המוח שלי לגוש קרח אדום. הסיגריה בערה דרך בד הפוליאסטר שמתחתיו התחבאתי, ולעולם לא אשכח את הריח.
הנחתי לקצה הבוער לשקוע עמוק אל תוך האמה כאילו היה שמש קופחת והתפללתי שקונסטנטין יזיז את ידו בעצמו, אבל זה לא קרה. הוא היה מרוכז בלצווח על החיילים, להעביר אותם למצב של מגננה.
להשאיר אותנו בחיים.
הנחתי לכאב להיות המורה שלי. הכאב לימד אותי שאני יכול לשרוד, שאני מסוגל לשאת כל דבר. שאשרוד היום ואלחם ביום אחר, כמו שקונסטנטין נהג לומר. "מְבְּרֵטי גְ'יוּמי — המלך הנרדם. תחיה, כדי שתוכל להילחם ביום אחר."
אבל היום הזה לא הגיע. קונסטנטין רוצה שהכול יהיה בדיוק כמו שצריך לפני שזה יקרה, ששלושת האחים לבית דרָגוּשָה יתאחדו. שילכו אחרינו גדודים של אנשים. הם יתייצבו ברגע שיראו שהאחים דרגושה הצליחו להתאחד מחדש.
אבל אחינו הקטן בסכנה וכבר אי־אפשר לחכות. הוא בכלל לא ער לסכנה שהוא נתון בה.
אנחנו באים להציל אותך, קירוֹ, אני לוחש אל תוך הלילה.
עוד שומר פוסע מבעד לדלת המרוחקת לכיוון שורת עמודי העגינה שלצידי. הוא לא חושב שמישהו עלול לארוב לו במקום המחבוא הטוב ביותר באזור — הוא חושב על מזנון ארוחת הצהריים המצפה לו בקומה העליונה. ויקטור ואני עקבנו אחר הודעות הטקסט של השומרים כשהתכוננו לתקיפה. זה כמו לעקוב אחר מוח משותף.
מתברר שזה נכון, מה שאומרים — הדרך לגבר עוברת בקיבה שלו.
ברגע שהוא נכנס לטווח שלי אני מזנק לעברו ומסובב לו את היד שאוחזת בנשק. אני חונק אותו עוד לפני שהוא מספיק להשמיע צליל, נועץ בצווארו את המחט והוא נופל.
מפתיע כמה קל להכניע חלק מהחיילים, אבל האמת היא שכל הבחורים האלה ינקו מהשדיים של האקס־בוקס בזמן שאני נטחנתי לעיסה מדממת בידיו של קונסטנטין באימונים אינסופיים.
האנשים שלי נמצאים למעלה, בבית. הרעיון הוא להזרים את כל החיילים של ניקולה לכיווני. עד עכשיו שמרנו על שקט. כל עוד אף אחד לא צועק או יורה אפשר לשמר את גורם ההפתעה.
כשאלדו ניקולה ירגיש שיש בעיה הוא ירד הנה עם לזרוס וישאיר את מריה בבית. הוא יחשוב שהיא תהיה בטוחה שם.
היא נקודת התורפה היחידה שלו.
כל כך הרבה פעמים דמיינתי את היום הזה: האימה שתעלה על פניו של ניקולה כשיראה שחזרתי — שאלקסיו דרגושה הבוגר ניצב מולו.
ההלם שיחוש כשיבין שהתאחדתי עם אחי ויקטור. כשאתה שולח ילדון קטן לבית יתומים במוסקווה בלי שום מסמך מזהה, אתה מניח שהוא יישאר שם, לא? זה לא מה שהייתם חושבים?
הפתעה, בן־זונה!
אין סיכוי שמריה תזהה בי את הילד שלפני נצח נצחים היא השתוללה איתו, שכבה לצידו על ים הדשא הרך בחזית הטירה הזאת, שנראית כמו עוגת חתונה, כשלמעלה שטים עננים שנראו כמו סוסוני ים.
ההבדל ביני לבין אותו נסיך מאפיה נחמד שהיא הכירה הוא כמו ההבדל בין שמים לארץ. אפשר לומר שאנחנו מזן שונה לגמרי. כי כשמנסים לצוד אותך בכל יום בחייך כאילו אתה עכברוש במאורת צפעונים, אתה משתנה מן היסוד. אתה מפתח כישורים ששום אדם שפוי לא רוצה שיהיו לו. אתה מאבד את האנושיות שלך.
בכל מקרה, היא חושבת שמתנו. כולם חושבים ששלושת האחים לבית דרגושה מתו עם ההורים שלהם. אני מניח שבמובן מסוים זה אכן מה שקרה.
גם מריה השתנתה לגמרי. לפעמים, כשאני רואה את הפוסטים שהיא מעלה לחשבון האינסטגרם שלה, אני ממש לא יכול להאמין שזו היא. היא נעשתה כל כך שטחית, כאילו כל מה שמעניין אותה הוא קניות. וזה עצוב, כי היא הייתה ילדה מדהימה — אמיצה, נאמנה וטובת לב.
אני מניח שהחיים משנים את כולם, בסופו של דבר.
עדיף ככה, עדיף שהיא לא אותו אדם. זה מקל עליי לעשות את העבודה.
