דבר הסופרת


יש כמה דברים שצריך לדעת לפני שצוללים אל ארס והתעלות:


אסור לקרוא את הספר כספר נפרד. גשו לקרוא את הספר הראשון בסדרה, תשוקה וארס.


1. ארס והתעלות מעט אפל וקשה יותר מהספר הראשון. יש בו רצח, לא מעט התעללות ויותר אלימות. קראו בזהירות!


2. למרות האופל, הרומנטיקה בין הדמויות הראשיות נוכחת הרבה יותר. כן, אתן עומדות להכיר את הצד העדין של אל חפה!


3. במידת הצורך, קראו שוב את הספר הראשון. יש דברים רבים שלא נענו בו ונחשפים בספר השני.


4. יש הרבה יותר ספרדית בספר הזה.


רציתי שהסיפור יהיה נאמן לתרבות/לרקע ולא יכולתי לעשות זאת בלי להוסיף את המילים האלה. נהניתי כל כך לכתוב את הספר הזה! הוא שונה מאוד, אבל אני נהנית מהמשיכה ומהדחייה שבין דרקו לג'יה. הכנתי רשימת מילים וביטויים בספרדית שנעשה בהם שימוש תכוף בספר, והוספתי את התרגומים, למקרה שתזדקקו להבהרות במהלך הקריאה.


מקווה שתיהנו מחפה וג'יה!


ניניטה — ילדה קטנה


ריינה — מלכה


פטרונה — בוסית


פוטה — זונה


איחו — בן


איחו דה פוטה — בן־זונה


אברלה — פתח/י! (ציווי)


גרינגה — אמריקאית/לבנה


קחונס — ביצים/אשכים


אמור — אהבה


קריניו — מותק


לכל הנשים החזקות, העשויות ללא חת, שנאבקות על זכויותיהן, שנאבקות על תקווה או שנאבקות אישה־אישה בקרב הפרטי שלה — הספר הזה מוקדש לכן.


1


התאוששות


למה אני עדיין כאן? מה אני עושה? איך לעזאזל אני יוצאת מכאן?


אני לא מצליחה לאטום את הקולות שבראשי — הרעש שמחריש את אוזניי, הרגשות ששורפים אותי עמוק בפנים.


מתנשמת, גונחת.


רוחשת. נאנחת.


זיעה מוגברת. צרחות.


דמעות מסמאות את עיניי.


אני מיטלטלת ומתנשמת בכבדות, עמוד השדרה שלי מזדקף. אני מביטה סביב בחדר השינה הגדול. הדלת עדיין נעולה. אף אור אינו דולק. אני עדיין כאן. בחדר של דרקו.


ליבי הולם כתוף ואני בולעת את הגוש היבש והחצצי שבגרוני. אני מבינה שאני לופתת את הסדינים, זיעה דביקה מצטברת בעורפי.


אני מביטה אל עבר השעון המעורר, השעה 18:02. הוא עדיין לא כאן. עברו כבר שעות. איפה הוא לעזאזל? הוא אמר שיחזור מהר.


כשההתנשמות דועכת, חזיונות של קעקוע הגרזן מסנוורים אותי, ואני מצמידה את כפות ידיי אל עפעפיי, מחככת אותם בכוח בתקווה להדחיק את הזיכרונות. נשימתי נעשית כבדה, מחרחרת, צינה עוברת בגווי.


גופי מוצף חרדה. בטני מתערבלת. גם אם הייתי רוצה לאכול, לא הייתי מצליחה. הייתי מוכנה קודם לנקמה אבל עכשיו... אני סתם מחוסרת הכרה. אני מאשימה את הכדורים שדרקו וחואניטה מביאים לי.


הם הופכים אותי לישנונית. למרוחקת.


אני קמה מהמיטה וניגשת לחלון. השמש שקעה לא מזמן, חצי עיגול זהוב תלוי מעל האופק. השמיים מלאים בנתזי ורוד ולוונדר ושמץ כתום.


מי הספיר נוצצים וצווחות שחפים נשמעות. אני מרימה את היד ופותחת את החלון כדי שאוכל לנשום את החמימות מבחוץ. אני שואפת את הריח המלוח ונושפת מבעד לשפתיים פשוקות.


קול הגלים הגדולים הנסחפים אל החוף מרגיע אותי.


אני משאירה את החלונות פתוחים וחוזרת למיטה, יושבת על שוליה. הרוח קרירה דייה ומצננת את איבריי הלוהטים. אני נושאת את מבטי אל הקיר שלימיני.


הוא תפס את תשומת ליבי כשנשכבתי לראשונה.


זה קיר עם כלי נשק, מכוסה בבד בורדו ושוליו שחורים.


יש שם את הסכין שדרקו הרג בה את איש הגרזן, ואני מתכווצת כשאני רואה אותה. עדיין יש דם על הלהב הכסוף והחד, אבל לא הרבה.


יש שם אגרופנים מנחושת זהובה, כמה אולרים, סכין קצבים ואקדח.


האקדח תופס את תשומת ליבי יותר מכול. אני קמה שוב מהמיטה וניגשת אל הקיר, נוטלת בידי את האקדח הכסוף והכבד. יש לו קנה רחב. הוא כנראה יכול להשאיר פצע בגודל כדור גולף.


אני בודקת אותו. אין כדורים. לעזאזל.


אני מלטפת את הידית השחורה באצבעותיי ורואה את ראשי התיבות החקוקים בה.


סא"מ.


אני לא יודעת מה משמעות האותיות. כנראה עוד אחד מהפרסים שלו. כעבור כמה רגעים צעדים נשמעים, ואני מחזירה את האקדח חזרה למקום ונסוגה לאחור. ידית הדלת מתנועעת ועיניי נפערות, ציפורניי החדות ננעצות בכפות ידיי.


אולי זה ביין... או פרנצ'סקה. הוא לא כאן, אבל יכול להיות שהם כן.


"תפתחי את הדלת, ג'יאנה," מורה דרקו מהצד השני. קולו משלח אות לראשי. מוחי מעלה ניצוצות, ליבי הולם כתוף. הקלה.


אני ממהרת לדלת ופותחת אותה, נסוגה באותה מהירות שבה הוא נכנס.


"איפה היית?" אני מתעצבנת עליו.


"עסוק."


"במה?" אני משלבת את זרועותיי.


"טיפלתי בכל מיני דברים."


"במשך עשר שעות? אמרת שתחזור."


"וחזרתי. לא אמרתי לך בדיוק כמה זמן ייקח לי."


אני נאנחת, מעבירה בעצבנות את אצבעותיי בשערי ומסתובבת. "אני רוצה לדעת למה התכוונת קודם. אמרת שיש לנו על מה לדבר, אז דבר איתי. אני צריכה לדעת הכול, אם אני עומדת לקבל אותך ואת זה. אני לא רוצה להיות מחוץ לעניינים יותר."


הוא מביט בי ורואה שידיי הרועדות נשמטות אל צידי גופי. "את צריכה מנוחה, ג'יאנה. תירגעי."


"לא," אני ממהרת לענות וקולי חד ומאומץ. "לא — נחתי מספיק. נמאס לי להשתהות, דרקו. אני אישה בוגרת. אל תתייחס אליי כמו אל ילדה שאין לה מושג מהחיים שלה."


"את כועסת. אני מבין." קולו רגוע מדי ואני מתעצבנת. "אם תשני, אספר לך בבוקר," הוא אומר וצועד קדימה.


אני יודעת שהוא משקר.


אני מסיטה את המבט ומצביעה על קיר כלי הנשק. "אני לא יכולה לישון. אני... אני כל הזמן מתעוררת. יש לי סיוטים איומים. אני לא מצליחה להיפטר מהם, גם אם אני מנסה לחשוב על משהו טוב לפני שאני נרדמת."


אני לא מביטה אליו אבל מרגישה שהוא צופה בי. כמה שניות עוברות בדממה, ואז הוא ניגש לשידה הרחבה שליד הקיר, מוציא בקבוק גלולות לבנות מהמגירה העליונה וחוזר אליי.


הוא פותח את הפקק, שולף גלולה ומניח אותה בידי. "קחי את זה. זה יעזור."


אני מרימה גבה. "מה זה?"


"כדורים שאני לוקח כשקשה לי לישון מרוב טרדות... או כשאני לא רוצה לחלום." הוא ניגש לארון שבפינה וחוזר עם בקבוק מים קטן. הוא מושיט לי אותו ואומר, "במקרה שלך, זה יחסום את הסיוטים."


אני בוחנת אותו ואז את הגלולה ואת בקבוק המים. "כל כמה זמן אתה לוקח את אלה?"


"רק כשאני רוצח מישהו." אז... בעצם כל ערב, אני רוצה לומר. "החומר חזק. תוך עשר דקות הוא מתחיל לפעול. קחי אותו ואז תשכבי."


"אתה עדיין רוצה שאישאר כאן?" אני דוחקת בו.


"כן," הוא מקיף אותי, פושט את חולצת הפסים וניגש אל חדר הארונות. הוא נעלם ואני שומעת צעדים. בזמן שהוא איננו בחדר, אני בולעת את הגלולה ומחליקה אותה מטה בעזרת מים.


אני לא יודעת מה יש בה אבל אקח כל מה שיש כדי להשיג מעט שלווה זמנית. אני חוזרת למיטה ומניחה את ראשי על הכרית הלבנה והרכה. עיניי נעוצות בחדר הארונות — במקום שבו דרקו נמצא.


אני מקשיבה לו מסתובב שם וכשהוא חוזר עם מכנסי טרנינג ובלי חולצה, אני נאנחת. מטריד אותי שאני קצת שמחה שהוא לא יוצא שוב.


גופו החטוב נע בגמישות כשהוא מתקרב למיטה. הוא שוקע בצד השני ומוריד את השמיכה העבה.


הוא פולט אנחה ארוכה ויגעה.


אנחנו שותקים במשך כמה דקות.


השאלה מציקה לי ואני מתהפכת כדי להביט בו. "איפה הם?" אני לוחשת.


עיניו מייד מתמקדות בעיניי. "במקום שבו לא יוכלו להגיע אלייך."


אני בולעת את הרוק. "אתה... לקחת אותם לשם?"


"כלאתי אותם בשלשלאות הכי כבדות."


"לכמה זמן?" אני לוחשת.


"עד שתהיי מוכנה."


"אני? מוכנה למה?"


"לנקמה." הענייניות שבקולו גורמת לי להתכווץ.


אני מקמטת את מצחי. "מה זה אמור להביע?"


הוא נאנח, מסיט את עיניו מעיניי ומתהפך הצידה. "חכה — דרקו," אני קוראת בקול חלוש, שאני בקושי שומעת.


הוא קופא אבל לא מביט אליי. "מה?"


אני שונאת שאני עומדת בכלל לשאול את זה אבל אין לי ברירה. זה חייב לקרות. אין דרך חזרה.


להפוך אותו לשלי.


אני מסכימה. אני מסכימה. אני מסכימה.


"אתה יכול... לחבק אותי? רק הערב. למקרה ש..."


כשקולי דועך, הוא מבטיח לי, "אף אחד לא יבוא לפגוע בך, ג'יאנה, לעולם לא."


"אני יודעת אבל... בבקשה?" אני מתחננת והוא מסתובב, מישיר אליי מבט. הוא מביט בי שעה ארוכה, אישוניו החומים נוצצים באור הירח, אבל כשהוא רואה את הדמעות מצטברות בשולי עיניי, הוא נאנח, מנענע את ראשו ופורש את זרועו.


הוא מזמין אותי בלי מילים ואני מתקרבת, מצטנפת בתוך גופו החמים והחטוב. הוא ממשיך להדיף את ריח הבושם החריף שלו. הניחוח הולם אותו. חמים ומזכיר את חיק הטבע. כמו רסס גלי הים ועצי דקלים ומעט פרי הדר.


הוא נושף ואני רואה שהוא לא מרגיש נוח כלל — כשאני קרובה כל כך אליו. אני מרגישה את ליבי פועם ליד ליבו, זרועי כרוכה סביב מותניו.


אני כמו ילדה שנצמדת להורה שלה. נזקקת. נואשת לתשומת לב ולחיבה.


אין אף אדם אחר שאוכל לקבל את הדברים האלה ממנו עכשיו, ולכן אקח זאת מדרקו.


"מה שתרצי, אספק לך," הוא אומר.


"אני יודעת." אני מפהקת ועיניי נעצמות. אני מרגישה שגופי שוקל טונה, עפעפיי כבדים כל כך, שלא הייתי מצליחה לפקוח אותם גם אם הייתי רוצה. "אבל אתה לא רגיל לזה," אני ממלמלת. "חיבה... מהאסירה שלך."


אני מרגישה אותו זז ונדמה לי שהוא מביט בי מגבוה.


אני לא בטוחה.


"אף פעם לא היית אסירה שלי, ג'יאנה," הוא ממלמל.


זה הדבר האחרון שאני שומעת אותו אומר לפני שאני נרדמת.