מאט
ימינו אנו.
אני לובש חליפה שחורה. עונב את העניבה שלי. רוכס את החפתים. ויוצא החוצה אל הסלון של בלייר האוס כדי לברך את הקצין הבכיר ממשרד צבא הבית הלבן, שהגיע כדי למסור את הקודים החשאיים ביותר במקרה של תקיפה גרעינית. איתו נמצא עוזר ובידיו המזוודה הגרעינית שתועבר אליי – החל מהצהריים, האיש שנושא אותה יהפוך לצל שלי לארבע השנים הבאות.
"תענוג אמיתי, אדוני הנשיא הנבחר," אומר לי הצל.
"גם לי." אני לוחץ את ידו, ואז את ידו של הקצין הבכיר כשהקודים הגרעיניים מועברים אליי, והם עוזבים.
לפי המנהג, הנשיא היוצא עורך ארוחת בראנץ' לנשיא הנכנס ביום ההשבעה. זה לא המקרה ביני לבין ג'ייקובס. אני תופס במעיל השחור הארוך שלי ומחליק את ידיי לתוך השרוולים, מהנהן אל ווילסון שעומד בדלת.
נראה הולם שאבקר את אבי היום. היום שבו אני הופך לנשיא הארבעים ושישה של ארצות הברית.
* * *
אבא שלי קבור בבית הקברות הלאומי ארלינגטון, אחד משלושת הנשיאים שם.
הרוח מקפיאה, וחובטת במכנסי הגברדין שלי סביב שרירי השוק. כשאני ניגש לקברו של אבי, אני יודע שהדממה תישבר בקרוב על ידי עשרים ואחת יריות רובה מטקס החלפת המשמר בקבר החייל האלמוני.
אני כורע מול הקבר שלו, סורק את השם – לורנס "לו" המילטון, נשיא, בעל, אב, בן – שעל המצבה שלו.
הוא מת לפני זמן רב, באופן טרגי, בצורה שנשארת איתך לנצח. מסמנת אותך.
"אני אישבע היום." החזה שלי מרגיש כבד כשאני חושב על כמה הוא היה אוהב לראות את זה. "אני רוצה להבטיח לך, אבא, שאני הולך להילחם על האמת והצדק, על החירות ועל האפשרויות של כולנו. וזה כולל למצוא את מי שעשה לך את זה."
היום טרי במוחי: עיניו חסרות החיים של אבי, ווילסון מתכווץ מעליי בפחד, ואני, נלחם להשתחרר כדי שאוכל לרוץ אליו. הדבר האחרון שהוא אמר לי היה שאני עקשן מדי. הוא רצה שאיכנס לפוליטיקה. התעקשתי שאני רוצה לסלול את הדרך לעצמי.
לקח לי עשור להרגיש את הצורך לעשות את מה שאבא שלי תמיד רצה עבורי.
אני גאה היום, על שבאתי לבקר עם סוג החדשות שיהפוך אותו למאושר, כמו שכל אבא יכול להיות.
לפעמים נדמה שאני מדבר אל אבי יותר כאן מאשר באותן שנים אחרונות שהיינו בבית הלבן.
"אימא בסדר. היא מתגעגעת אליך. היא מעולם לא חזרה לעצמה מאז אותו יום. מה שקרה רודף אותה – וזה שמי שעשה לך את זה עדיין נמצא שם בחוץ. אני חושב שהיא מתאבלת על השנים שבהן היא רצתה לבנות מחדש את הנישואים שלכם. היא תמיד קיוותה שברגע שנצא משם היא תקבל את בעלה בחזרה. כן, שנינו יודעים איך זה נגמר."
אני מנער את ראשי באבל ומבחין בפרחים הקפואים שנחים לרגלי הקבר.
"אני רואה שהיא באה לבקר אותך."
שוב אני מרגיש את האינסטינקט המגונן של בן שרוצה למנוע מאימא שלו להיפגע.
אני חושב על איך אבי היה אומר לי נועדת לגדולות. אל תשלול את עצמך מהעולם. והיום, מכל אחד מהימים שבהם הוא היה חסר, אני מתגעגע אליו הכי הרבה.
"פגשתי בחורה נהדרת. אתה זוכר שסיפרתי לך עליה בביקור האחרון שלי? נתתי לה ללכת. נתתי לאישה שאני אוהב ללכת כי לא רציתי שהיא תעבור את מה שאימא עברה. והבנתי שאני לא יכול לעשות את זה בלעדיה. שאני צריך אותה. שהיא עושה אותי חזק יותר. אני לא רוצה לפגוע בה אם יגיע תורי לסיים גם כאן – אני לא רוצה שהיא תבכה כל לילה כמו שאימא בוכה בגלל שאני כבר לא כאן איתה. או שתבכה בגלל שאני בצד השני של המדינה והיא צריכה אותי ומגלה שנעלמתי. אבל אני לא יכול לוותר עליה. אני פאקינג אנוכי, אבל אני לא יכול לוותר עליה."
תסכול מתבשל על אש קטנה בתוכי ואני סוף סוף מודה, "אני יוצא לשם כדי להישבע את השבועה שלי, ואני אקדיש כל נשימה בזמן הערוּת שלי למדינה הזאת. אני אעשה את מה שאתה לא יכולת ועוד אלף דברים אחרים שצריך לעשות. ואני אזכה בה בחזרה. אעשה אותך גאה בי."
אני טופח בפרקי האצבעות על המצבה כשאני מזדקף, עיניי מצטלבות עם עיניו של ווילסון כשהוא מהנהן אל שאר המאבטחים שלי.
אנחנו מתקדמים בחזרה אל הרכבים ואני עוצר כדי להרים מבט אל ווילסון לפני שאני עולה.
"היי, בדקתי אותה, כמו שביקשת," אומר ווילסון.
אני שואף את האוויר הקר, מנער את ראשי ותוחב את הידיים לכיסי מכנסי הגברדין השחורים.
היא המחשבה העיקשת, הקבועה בראשי והיא מושכת בחזה המחורבן שלי. היא היחידה שאי פעם התקיימה בחיים שלי.
היא עזבה לאירופה אחרי יום הבחירות. אני יודע כי הלכתי לראות אותה כשהכריזו על התוצאות באופן רשמי. נישקתי אותה. היא נישקה אותי. אמרתי לה שאני רוצה אותה בבית הלבן. היא אמרה לי שהיא נוסעת לכמה חודשים לאירופה עם החברה הכי טובה שלה, קיילה. "זה עדיף ככה," היא אמרה. "אני לא אשאיר את אותו המספר בטלפון הנייד שלי. אני חושבת – שאנחנו צריכים לעשות את זה."
הייתי צריך כל מאמץ כדי לא ללכת אחריה. כדי להתרחק. היא החליפה מספר. מצאתי אותו. ניסיתי לא להתקשר. בקושי הצלחתי. לא הצלחתי שלא לבקש מהצוות שלי לבדוק מתי היא חוזרת לארצות הברית.
היא רוצה לסיים איתך, המילטון. תעשה את הדבר הנכון כאן.
אני יודע את זה, אבל אני לא יכול לוותר עליה. חודשיים בלעדיה הם חודשיים ארוכים מדי.
וזה הספיק לי.
"מה גילית?"
"היא חזרה מהטיול שלה והיא נרשמה לאחד הנשפים הלילה, אדוני הנשיא הנבחר."
היא חזרה מאירופה בדיוק בזמן בשביל ההשבעה שלי.
החזה שלי מתכווץ. התרחקתי וכל סנטימטר ממני רוצה לראות אותה. יהיו לי את המפתחות לעולם, אבל הפניתי את הגב למפתח לליבה של האישה שאני אוהב. איך אני יכול להתגאות בזה? היא בכתה דמעה אחת באותו יום. רק אחת. והיא הייתה עבורי.
"טוב. תיקח אותי לשם הלילה."
אני נכנס למושב האחורי של הרכב, השירות החשאי צמוד מאחורינו, ואני מתופף באצבעותיי בחוסר מנוחה על הירך שלי – הדם שלי מתבשל לאור הרעיון שאראה אותה הלילה, ואני כבר מדמיין את השיער האדום והעיניים הכחולות של האישה שלי, כשהיא מברכת את הנשיא החדש שלה.
* * *
שרלוט
זה יום היסטורי.
מתיו המילטון, הנשיא הצעיר ביותר של ארצות הברית של אמריקה.
אני בתוך קהל של מאות אלפים שנאספו סביב הקפיטול. שלחו לי הזמנה אישית ועוד כרטיס פלוס אחד. אז הבאתי את קיילה. אני יושבת זקופה על הכיסא שלי. מושב שאליו מאט יהיה קרוב הרבה יותר מאשר למושבים של הקהל שלמטה.
הם פתחו את שדרות המוֹל* לאזרחים הצופים, משהו שלא עשו מעולם עד שאבא שלו נבחר – ועכשיו. המדינה פשוט מושקעת מדי בבחירה הזו, להוטה מדי לחגוג אותו, מכדי להתרחק.
מקהלת ילדים שרה את "אמריקה היפה", ואני יושבת כמו שק עצבים, התרגשות ורגשות כשהשיר מסתיים ולהקת חיל הים של ארצות הברית עולה עם שיר שמח בטירוף ופטריוטי.
חצוצרות מתחילות להרעיש.
דרך הרמקולים אנחנו שומעות את המנחה מציג את הנשיא היוצא, יחד עם אשתו וחברים אחרים שנמצאים במעגל הפוליטי שלנו. מחיאות כפיים פורצות ברחבי הקהל כשהאנשים תופסים מקומות ומתיישבים במושבים שלהם. ואז, לקול ההתלהבות הגוברת של הקהל, אחרי שורה של שמות מפורסמים שמוכרזים, המנחה מכריז סוף סוף, "גבירותיי ורבותיי, הנשיא הנבחר של ארצות הברית, מתיו המילטון!"
אוקיי, לנשום.
תנשמי, שרלוט!
אבל זה מרגיש כאילו איזה חבל בלתי נראה קשור בחוזקה סביב קנה הנשימה שלי כשמאט צועד במורד שטיח כחול אל הבמה, והאנשים קוראים מעומק הגרון שלהם: "המילטון! המילטון! המילטון!"
הוא מברך את כל חברי הקבינט וגם את אימא שלו, והם לוחצים ידיים. אימא שלו ישובה משמאל למיקרופון, ואחרי שהוא מברך את הקהל בחיוך רחב ובנפנוף של ידו, מאט מושיב את גופו הגדול ליד שלה.
אני פוכרת את אצבעותיי הקרות, עיניי מורעבות כל כך לקראתו עד שהן כואבות.
הוא נראה מרשים בכיסא שלו כשסגן הנשיא הנבחר, לואיס פרדריקסון מניו יורק, נשבע את השבועה שלו.
הוא נראה בדיוק כמו שאני זוכרת. השיער שלו קצת ארוך יותר, אולי. ההבעה שלו רגועה ומפוכחת. אני צופה בו מרכין את ראשו כדי להקשיב למשהו שאימא שלו אומרת לו – וקמטים חורשים את מצחו, אבל אז מטה חיוך את שפתיו והוא מהנהן.
פרפרים.
פרפרים קטנים, רעים ומרושעים, מרפרפים בכל תא מתאי גופי.
אני שואפת ובוהה אל חיקי, באצבעות הקפואות והאדומות שלי.
קור מקפיא עצמות בחוץ, אבל כשקוראים למאט, וקול הבריטון שלו נשמע פתאום מעל המיקרופון, הוא מחמם אותי כמו קערה של המרק האהוב שלי. כמו אש נוזלים בוורידים שלי. כמו שמיכה סביב הלב שלי.
אני מרימה את ראשי. הוא עומד על הבמה. רגוע וגבוה במעיל גברדין שחור ובחליפה מושלמת ועניבה אדומה, השיער החום הכהה שלו מתנופף ברוח, הבעתו רצינית כשהוא מניח את ידו על התנ"ך, ידו השנייה מורמת.
"אני, מתיו המילטון, נשבע חגיגית כי אמלא בנאמנות את תפקיד נשיא ארצות הברית, וכי אעשה כמיטב יכולתי לשמר, לשמור ולהגן על חוקת ארצות הברית."
"ברכותיי, אדוני הנשיא," אומר המנחה.
הראש שלי מסתחרר.
הולי.
פאק.
עכשיו מאט הוא נשיא ארצות הברית.
התרועות פורצות כמו גל שמתנפץ על כולנו. אנשים קמים. כולם מוחאים כפיים וחוגגים באופוריה, המדינה מקדמת בברכה את המפקד העליון החדש שלה.
גופי מתכווץ מקולם של עשרים ואחד הרובים המתפוצצים – בזה אחר זה.
חצוצרות מרעישות.
הקהל מנופף בדגלים קטנים של ארצות הברית מצד לצד.
אנשים בוכים.
נגינת התזמורת נשמעת, חזקה יותר ויותר, מעל הקפיטול של ארצות הברית ומעל שדרות המול.
וכל אותו זמן מאט מצדיע לקהל שלו. החיוך שלו הוא הדבר המהפנט ביותר שראיתי בחיי. מבטו עובר על כל מאות אלפי האנשים שנמצאים כאן. אנשים שאהבו אותו במשך עשורים, כי הוא היה בנו של הנשיא שלהם. ועכשיו הוא פשוט הנשיא שלהם.
הנשיא הצעיר ביותר והחתיך ביותר בעולם.
האנשים למטה בקהל ממשיכים לנופף בדגלים הקטנים שלהם.
ברגע שהצדעת הרובים מסתיימת, המנחה רוכן ואומר, "לעונג רב הוא לי להציג את הנשיא הארבעים ושישה של ארצות הברית, מתיו המילטון."
הוא ניגש אל המיקרופון וקולו מצטלצל בקול עוצמתי ועמוק. אפילו הצליל הזה מספיק כדי להשפיע עליי. מעלה בי גם דקירה של נוסטלגיה וגם זרם התרגשות.
"תודה רבה. עמיתיי האזרחים... סגן הנשיא פרדריקסון," הוא מברך. "אני עומד איתכם היום, נרגש ויראה כבוד מול השינוי האמיתי שאנחנו יכולים להניע במדינה הזו, כשאנחנו כקבוצה תורמים להוצאתו של שינוי זה אל הפועל." מחיאות כפיים קוטעות אותו והוא עוצר. "אזרחים, אני מוקיר תודה על ההזדמנות." הוא מהנהן בקדרות, מסתכל לצד אחד ואז לצד השני, כתפיו החזקות מותחות את בד הגברדין.
"במדינה שלנו, אנו נאבקים על האמת והצדק." עצירה. "אנו נלחמים על החופש, על מה שנכון." עצירה. "אנו נלחמים על כך, ומתים על כך – ואם אנחנו ברי מזל, אנחנו מתים כשאלה שלצידנו..." עצירה.
"זה לא הזמן לעמוד בצד ולקוות לטוב. זה הזמן לייצר את הטוב. לתת בחזרה למדינתנו. להראות את החלקים הטובים ביותר שלנו לעולם. אמריקה נוסדה על עקרון החופש, אימצה לחיקה את הבטחת האחדות, השלום, הצדק והאמת. רק אם נשמר ונכבד את מי שאנחנו, נעשה צדק עם ליבת הערכים שאנו מייצגים. ועם מה שנמשיך לייצג. משואה לארצות אחרות ברחבי העולם. ארצם של בני החורין. ביתם של האמיצים. בואו נגשים את מלוא הפוטנציאל שלנו, ונבטיח כי נוכל ליהנות ממה שאבותינו נלחמו בעוז כה רב עבורו, לא רק למעננו, אלא גם לדורות העתידים לבוא. רציתם מנהיג שיישא אתכם אל העידן החדש הזה באומץ. באמונה. ושיהיה בעל היכולת להוציא דברים אל הפועל. אזרחים." עצירה. "אני לא. אאכזב. אתכם."
שאגה נישאת ברחבי הקהל. הם קוראים בשם המילטון.
המילטון הוא איש השעה. איש השנה. איש חייהם. הוא מחייך על קבלת הפנים החמה, והוא מסיים באמירה עמוקה ומחוספסת, "שאלוהים יברך אתכם. ויברך האל את ארצות הברית של אמריקה."
זוהר חמים זורם דרכי וכדור של קוצים נתקע קצת במרכז הגרון שלי.
מנגנים את ההמנון הלאומי, ובעוד מקהלת האזרחים המזמרים מצטלצלת ברחבי הקפיטול של ארצות הברית ובבתים ברחבי העולם, אני מניחה את ידי על ליבי ומנסה לשיר את מילות ההמנון – אבל זה לא עוזר להקל על הכאב העמוק, הבלתי רגיל שבחזה שלי. זה פשוט כזה יום היסטורי עבורי. לא רק כאזרחית. כאדם, היום הזה מתאים בדיוק לעומק הרגשות שיש לי לנשיא החדש. והעומק אינסופי.
חסר תחתית.
נצחי.
זה מה שהוא רצה. זה מה שאנחנו רצינו. מה שכל המדינה רצתה. זה היום הראשון לשינויים שעוד יגיעו – ואני בוערת מרצון לקבל רק רגע קטנטן אחד שבו אוכל לדבר עם מאט. להגיד לו כמה אני גאה בו. כמה זה כואב שהוא לא שלי, אבל כמה בטוחה אני מרגישה כשאני יודעת שהוא יילחם על האינטרסים שלנו.
אני יושבת בתוך הקהל, העיניים שלי מעקצצות כשהרגשות שלי מצטברים בחזי. אנחנו מסיימות את ההמנון.
"היי, קדימה, בואי נלך לעשות אותך יפה לנשף ההשבעה," אומרת קיילה, מחליקה את זרועה סביב זרועי ומושכת אותי.
אני קמה אבל מתנגדת קצת. הרגליים שלי כבדות כמו עופרת, כאילו אני לא רוצה ללכת בכיוון הזה – אלא במקום זה, אני רוצה ללכת לכיוון שאליו הוא הולך כשהוא נפרד מהסובבים אותו ומתקדם על הבמה כדי לעזוב את השטח.
אני צופה במתיו עוצר בראש גרם המדרגות המכוסה שטיח כחול.
מאט מטה את ראשו לאחור, אל הקהל, וסורק אותו במבט עוצמתי אחד.
אני עוצרת את הנשימה, ואז מנענעת בראשי.
הוא לא מחפש אחרייך, שרלוט. את יכולה להתחיל לנשום עכשיו.
אני נאנחת ומשפשפת את רקותיי, מנערת את הראש כשאנחנו מחכות למצעד תהלוכת הרכבים במורד שדרות פנסילבניה. "אני לא בטוחה שאני צריכה ללכת."
"קדימה." קיילה דוחפת אותי בהבעת תמיהה. "חזרנו בדיוק בזמן להשבעה כי רצית להיות כאן. את לא יכולה לסרב להזמנה לנשף ההשבעה."
אני מחזיקה את עיניי על מתיו.
מתיו.
המילטון.
אהובי.
אני זוכרת את הקולות שהוא משמיע כשהוא עושה אהבה, את איך שהנשימה שלו עוצרת, את איך שהעיניים שלו מתערפלות. אני זוכרת את טעם הזיעה שלו כשהוא חודר לתוכי, את הדרך שבה אני מנשקת ומלקקת אותו ורוצה עוד, רוצה אותו, את כל מה שהוא יכול לתת.
רגעים אינטימיים.
רגעים בין גבר לאישה.
רגעים שנדמה שהתרחשו לפני זמן רב כל כך, אבל בו זמנית כאלה שאני לעולם לא אוכל לשכוח, כי הם קרו בינינו. אני נאחזת ברגעים האלה בגלל שאני לא רוצה לשכוח אותם לעולם. כשאני רואה את האיש – הנשיא – אני רוצה לזכור איך החזה שלו מרגיש מתחת לעניבה ולחליפה, את כל העוצמה שמתנחשלת בשרירים שלו. אני רוצה לזכור את הגודל שלו, כשהוא מחובר אליי, גדול כמו השם שהוא נושא עכשיו, ואני רוצה לזכור איך זה הרגיש כשהוא גמר בתוכי. אני לעולם לא רוצה לשכוח את צליל קולו בחשיכה, כשאף אחד לא רואה, וכמה עדין הוא נשמע.
אני לא רוצה לשכוח שלזמן קצר, מאט המילטון – הנשיא הארבעים ושישה של ארצות הברית – היה שלי.
* * *
אני חוזרת בחזרה לדירה שלי כדי להתקלח ולייבש את השיער ולהתכונן לקראת הלילה.
העברתי את החודשיים האחרונים באירופה. היה קפוא ובילינו יותר זמן במלון מאשר בטיולים, אבל זה לא היה חשוב. לא הייתי בארצות הברית, המדינה שאני אוהבת, קרובה לגבר שאני אוהבת, פשוט כי הייתי צריכה להחלים.
לא רציתי להסתכן בפיתוי להתקשר. פחדתי שאם אישאר, אראה אותו בכל כותרת. שהאוויר עצמו בדי. סי. יריח כמוהו. שאיתקל בו או שפשוט שיהיו לי יותר מדי זיכרונות בכל מקום שאליו אלך מכדי שאוכל לנשום כמו שצריך. אירופה הייתה טובה. היא מיקדה אותי, ובכל זאת הייתי להוטה לחזור הביתה. לא יכולתי שלא להיות בבית ביום ההשבעה של מאט.
אמרתי לקיילה שהתאהבתי בו בזמן הקמפיין. לא נתתי לה פרטים נוספים. היא לחצה, אבל לא נכנעתי. אני מבינה עכשיו שכשאתה אדם עם פרופיל גבוה כמו של מאט, אתה לא יכול לסמוך אפילו על האנשים שעליהם אתה אמור לסמוך. לא בכל דבר. אני מפחדת שבלילה אחד של שיכרות היא תשפוך את סוד הרומן. אז שמרתי אותו לעצמי וטיפחתי אותו בשקט בליבי, אפילו כשקיילה כל הזמן אמרה לי שזה היה קראש ושאתגבר על כך בפאריז, עיר האהבה.
לא התגברתי.
הלב שלי כואב עכשיו ולא משנה כמה ארצה שהוא יישאר חזק.
אלוהים.
איך אוכל להסתכל לו בעיניים הלילה?
הוא יראה ממש לתוכי.
אני מקווה שעם כמות הנשפים שיתקיימו, הביקור שלו בנשף שבו אני אשתתף יהיה רגעי. שרק נגיד שלום קצר ושהוא יהיה חייב להמשיך לאורך שורת האנשים שלהוטים לברך את הנשיא החדש שלהם.
ועדיין אני מתלבשת באותה הקפדה כמו כלה ביום החתונה שלה.
אני רואה את הגבר שאני אוהבת, וזו תהיה אולי הפעם האחרונה, והנערה שבתוכי רוצה שיזכור אותי כשאני נראית הכי מהממת שאני יכולה להיראות.
נחשקת כמו שהוא חשב עליי פעם.
אני מברישה את השיער האדום שלי ונותנת לו לצנוח במורד כתפיי. אני הולכת על שמלת סטרפלס כחולה שתואמת לעיניים שלי. אני צובעת את השפתיים בגוון עמוק של אדום, ואני שואלת את אימי אם אני יכולה לשאול את מעיל הפרווה של סבתא שלי. מעולם לא קניתי דבר מפרווה בכל חיי בגלל האכזריות שיש בכך לבעלי חיים – אבל למעיל הזה יש משמעות רגשית עבורי, וקפוא בחוץ.
ההורים שלי הולכים לנשף אחר מהנשף שאני אשתתף בו. "באמת כדאי שתשקלי לבוא איתנו," אומרת אימא שלי הבוקר.
"אני הולכת עם אליסון – היא הצלמת החדשה של הבית הלבן והיא צריכה להיות באירוע הזה כדי לתפוס את הרגע."
"טוב, בסדר. שרלוט?"
"כן?"
"את בטוחה שאת מוכנה?"
ידעתי מה היא שואלת. היא יודעת שהיה משהו בין מתיו לביני, על אף שמעולם לא חלקתי איתה פרטים. היא יודעת שהתאהבתי – ולהיות אימא לבת שמאוהבת בנשיא הצעיר והחתיך זה מספיק כדי לגרום לכל אימא מעורבת לדאוג.
הרגשות מקשים עליי לדבר אבל אני מהנהנת, ואז אני קולטת שאימא שלי לא יכולה לראות אותי. "כן."
אני יודעת שזה לא יהיה קל. אבל אני צריכה לראות אותו היום.
אני רוצה לברך אותו. אני רוצה שידע שאני בסדר, שאני גאה בו, שאני הולכת להמשיך הלאה, ושאני רוצה שהוא יעשה כמוני.
* המול הוא השדרה המרכזית בעיר וושינגטון די. סי. שלאורכו ממוקמים מרבית המבנים החשובים בעיר
