עַל קַו הַמַּיִם צַיָּדִים בַּחֲלִיפוֹת וַאֲנִי

עֵירֻמָּה וְהֵם חוֹתְכִים וּמְקַלְּפִים

וּמִתְמַקְּחִים עַל כַּוָּנָה

אֲנִי מְגִנָּה זֶה

הָעוֹר שֶׁלִּי אִם

תַּחְלִיפוּ מָה

ישִָּׁאֵר

 


אין לה לאן לברוח, עוד רגע יפשטו את עורה מעליה וכלום לא יישאר מלבד שיר. המרדף אחר בשרה, הדחיקה האלימה אל קו המים, תחושת חוסר האונים, העירום, הפגיעות, הסכנה – כל אלה, נחשפים בתמונת חלום אחת, קצרה וחדה.

אהרוני־רולנד, ילדת רחוב פואטית, צלמת, מוזיקאית, יזמת וכותבת, מביאה אל השירה משב רוח רענן, פראי, חצוף ונטול כובד היסטורי של כוכבת רוק אותנטית. כל פרק הוא רצף של תמונות־חטף שניצודו על ידי הצלמת המיומנת: היא לא מתעכבת על הרגע, פשוט לוכדת אותו. דין כותבת על מפתנה של שפה חדשה, שממתינה מעברה השני של התהום אליה קפצו תלמה ולואיז. השיר הטיפוסי שלה הוא מנת הרואו שמוגשת בצלחת: לא מעובד, נוטף דם, מפורק, ססגוני, מפרפר, עדיין בועט, והולם את הנוף האורבני והתזזיתי שבו הנפש חסרת המנוחה שלנו מחפשת חוף מבטחים.

- ד״ר אפרת מישורי