“לפני שנים רבות הזמינו אותי בני משפחה להופעה של דודו טופז. לא אהבתי את סגנון ההופעות שלו ולא רציתי ללכת. (כמה פעמים כבר אפשר לשמוע את 'מוישה אורנג'דה' ודומיו) אבל היו כבר כרטיסים וגם מקום טוב, כמו שאני אוהבת, הובטח לי. אז הלכתי. וכמו שחשבתי המערכונים פשוט עיצבנו אותי אבל מה שהציל את מצב הרוח שלי היו הקטעים הקצרים שלו שבין המערכונים. קטעים בהם תיאר סיטואציות קטנות מהחיים של כל אחד. בין היתר הוא הסביר שזו לא בעיה למצוא נושא למערכון "צריך פשוט להעלות את השוליים למרכז" הוא אמר ונתן דוגמא של "מעדן דני" אותו מאכל בטעם שוקולד שהגיע אלינו בגביעים מחוברים. רק מה: 'ניסיתם פעם להפריד בין הקופסאות?' הוא שאל תוך כדי תנועות של ניסיון שבירה והפרדה בין הגביעים. אני, ביחד עם הקהל, פרצנו בצחוק. כי מי שהכיר את הנושא ידע שאפשרות ההפרדה כמעט ולא קיימת, ולבסוף תמיד נשבר מיכל אחד. (לשמחת רבים במשך השנים העניין סודר) חשבתי על זה גם בהמשך הזמן בבית. על העלאת נושאי השוליים למרכז. לא הכל היה מצחיק, אבל זה תמיד עורר מודעות.
גם הסיפורים בספר הזה מתארים אנשים ונושאים שלא נמצאים במרכז. אנשים רגילים שאף אחד לא ממש מסתכל בהם או מתעניין בהם ביום - יום. אבל הם עצמם חיים עולם ומלאו, בעיקר כי זה מה שיש.
סגנון הספר דומה לסגנון הסיפורים של אליס מונרו, למי שמכיר. סיפורים על החיים הפשוטים. אלא שבספר הזה הסיפורים הם "שלנו". של השכנים, עובדי הניקיון, צרכני הזנות ועוד. על אנשים שלרוב לא מסתכלים עליהם במבט שני, אם היה בכלל מבט ראשון.
התלבטתי בין שלושה לארבעה כוכבים, אבל החלטתי להוסיף כוכב בזכות אותן זונות שמספרות את סיפורן. סיפורי שוליים קשים ועצובים, אבל מקווה למענן שיש תקווה.”