פיטר היקר,


אני מתגעגעת אליך. עברו בסך הכול חמישה ימים, אבל אני מתגעגעת אליך כאילו עברו חמש שנים. אולי זה מפני שאני לא יודעת אם זהו זה, אם אי־פעם נדבר שוב. זאת אומרת, אני בטוחה שנגיד הַיי בשיעור כימיה או במסדרונות, אבל האם נחזור פעם להיות כמו קודם? זה מה שמעציב אותי. הרגשתי שאני יכולה להגיד לך הכול. אני חושבת שגם אתה הרגשת ככה. אני מקווה שכן.


אז אני פשוט אגיד לך הכול בזה הרגע, כל עוד אני מרגישה אמיצה. מה שקרה בינינו בג'קוזי הבהיל אותי. אני יודעת שמבחינתך זה היה בסך הכול עוד יום בחייו של פיטר, אבל מבחינתי הייתה לזה משמעות הרבה יותר גדולה, ולכן נבהלתי. לא רק בגלל מה שאנשים אמרו על זה, ועלי, אלא כי זה בכלל קרה. כי זה היה כל כך קל, כי זה מצא חן בעיניי כל כך. נבהלתי, והוצאתי את הכול עליך, ועל זה אני מתנצלת בכנות.


ובמסיבת הרסיטל, אני מתנצלת שלא הגנתי עליך בפני ג'וש. הייתי צריכה להגן עליך. אני יודעת שזה המעט שהייתי חייבת לך. אני עדיין לא מאמינה שבאת, ושהבאת את עוגיות עוגת הפירות ההן. נראית חמוד עם הסוודר שלבשת, אגב. אני לא אומרת את זה כדי להתחנף אליך. אני מתכוונת לזה.


לפעמים אתה כל כך מוצא חן בעיניי שאני לא יכולה לסבול את זה. התחושה הזאת ממלאת אותי מבפנים, ממש את כל כולי, ואני מרגישה שאני עלולה לעלות על גדותיי. אתה כל כך מוצא חן בעיניי שאני לא יודעת מה לעשות עם זה. הלב שלי דופק כל כך מהר כשאני יודעת שאפגוש אותך שוב. ואז, כשאתה מסתכל עלי כמו שאתה מסתכל עלי, אני מרגישה הנערה עם הכי הרבה מזל בעולם.


הדברים שג'וש אמר עליך — הם לא נכונים. אתה לא דרדרת אותי. בדיוק ההפך. אתה הוצאת אותי אל העולם. אתה הענקת לי את סיפור האהבה הראשון שלי, פיטר. בבקשה, אל תסיים אותו עדיין.


אוהבת,


לארה ג'ין


1


קיטי הייתה קוּטֶרית קטנה כל הבוקר, ואני חושדת שגם מרגו וגם אבא סובלים מהנגאובר של ערב השנה החדשה. ואני? לי יש בעיניים לבבות במקום אישונים ובכיס המעיל יש לי מכתב שחורך בו חור.


אנחנו נועלות נעליים, וקיטי עדיין מנסה להתחמק איכשהו מללבוש הַאנְבּוֹק לביקור אצל דודה קארי ודוד ויקטור. ״תראי את השרוולים האלה! הם נראים עלי כמו שרוולי שלושת רבעי!״


״ככה הם אמורים להיות,״ אבא אומר בצורה לא משכנעת בעליל.


קיטי מצביעה עלי ועל מרגו. ״אז למה שלהן לא ככה והם בדיוק באורך של כל היד שלהן?״ היא מתעקשת. סבתא שלנו קנתה לנו את תלבושות ההאנבוק בביקור האחרון שלה בקוריאה. להאנבוק של מרגו יש מקטורן צהוב וחצאית בצבע ירוק־תפוח. שלי בצבע ורוד עז עם מקטורן בלבן־שנהב וסרט ארוך בצבע ורוד עז עם רקמת פרחים מלפנים. החצאית נפוחה, כמו פעמון, והיא גולשת לי עד לרצפה, בניגוד לזו של קיטי, שנגמרת לה בדיוק בקרסוליים.


״זאת לא אשמתנו שאת גובהת כמו איזה עשב שוטה,״ אני אומרת ומתעסקת עם הסרט שלי. הסרט הוא החלק הכי קשה בתלבושת. הייתי צריכה לצפות בסרטון ביוטיוב כדי להבין איך לקשור אותו, ובכל זאת הוא נראה עקום ועלוב.


״גם החצאית שלי קצרה מדי,״ היא רוטנת ומרימה את שוליה.


האמת האמיתית באמת היא שקיטי שונאת ללבוש את ההאנבוק, כי כשלובשים אותו צריך ללכת בעדינות ולאחוז את החצאית ביד אחת כדי לסגור אותה, או שכל התלבושת פשוט נפתחת.


״כל שאר בני הדודים ילבשו את תלבושות ההאנבוק שלהם, וזה ישמח את סבתא,״ אומר אבא ומעסה את רקותיו. ״נגמר הוויכוח.״


באוטו קיטי לא מפסיקה להגיד, ״אני שונאת את היום הראשון של השנה החדשה,״ וזה עושה לכולם — חוץ ממני — מצב רוח רע. מרגו ממילא כבר במצב רוח חצי רע כי נאלצה לקום עם שחר ולחזור הביתה מהבקתה של החברים שלה בזמן. וישנו גם עניין ההנגאובר הפוטנציאלי שלה. את מצב הרוח שלי, לעומת זאת, אין שום דבר שיכול לקלקל, כי אני אפילו לא באמת באוטו. אני במקום אחר לגמרי בכלל, חושבת לי על המכתב שלי לפיטר, תוהה אם הוא מספיק מהלב, ואיך ומתי אתן לו אותו, ומה הוא יגיד ומה זה יגיד, מה שהוא יגיד. שאשלשל לו את המכתב לתיבת הדואר? שאשאיר לו אותו בלוֹקֶר בבית־הספר? וכשאראה אותו שוב, האם הוא יחייך לקראתי, האם הוא יתבדח כדי להקליל את האווירה? או שהוא פשוט יעמיד פנים שבכלל לא ראה אותו, כדי לחסוך משנינו את המבוכה? נראה לי שזה יהיה הכי גרוע. אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי שלמרות הכול, פיטר הוא אדם טוב לב וזורם, ושהוא לא יתנהג בצורה מרושעת, לא משנה מה. בזה אני יכולה להיות בטוחה.


״על מה את חושבת כל כך הרבה?״ שואלת אותי קיטי.


אני בקושי שומעת אותה.


״ה־לו?״


אני עוצמת עיניים ומעמידה פני ישנה, וכל מה שאני רואה מול העיניים זה הפנים של פיטר. אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה ממנו, לְמה אני מוכנה — אהבה רצינית וכבדה כזאת של חבר וחברה, או מה שהיה בינינו קודם, סתם כיף ופה ושם נשיקות, או משהו באמצע — אבל אני כן יודעת שאני פשוט לא מסוגלת להוציא לעצמי מהראש את הפנים היפיופיות שלו. את החיוך שלו כשהוא אומר את השם שלי, את איך שלפעמים, כשהוא לידי, אני פשוט שוכחת לנשום.


כמובן, כשאנחנו מגיעים לדודה קארי ולדוד ויקטור, אף אחד מבני הדודים האחרים לא לובש האנבוק, וקיטי נהיית פחות או יותר סגולה מרוב מאמץ לא לצרוח על אבא. גם מרגו ואני מלכסנות אליו מבט ספקני. לא ממש נוח ללבוש האנבוק יום שלם. אבל אז סבתא מחייכת אלי בחיוך מרוצה, וזה די מפצה על הכול.


אנחנו חולצות נעליים ומסירות את המעילים שלנו בדלת הכניסה, ואני לוחשת לקיטי, ״אולי המבוגרים ייתנו לנו כסף כי התלבשנו ככה.״


״אתן נראות כאלה חמודות,״ אומרת דודה קארי ומחבקת אותנו. ״הֵייבֶן סירבה ללבוש את ההאנבוק שלה!״


הייבן מגלגלת את עיניה כלפי אימה. ״אני אוהבת את התספורת שלך,״ היא אומרת למרגו. ביני לבין הייבן מפרידים רק כמה חודשים, אבל היא חושבת שהיא הרבה יותר מבוגרת ממני. היא תמיד מנסה להתקרב למרגו.


דבר ראשון אנחנו מסיימות עם כל הקידות. בתרבות הקוריאנית נוהגים ביום השנה החדשה לקוד קידה מול המבוגרים ולאחל להם מזל, והם, בתמורה, נותנים כסף. הסדר הוא מהמבוגר לצעיר, אז בתור המבוגרת הכי מבוגרת, סבתא יושבת ראשונה על הספה, ודודה קארי ודוד ויקטור קדים ראשונים, אחר כך אבא, ואז כולם, לפי סדר, עד לקיטי, שהיא הצעירה ביותר. כשמגיע תורו של אבא לשבת על הספה ולקבל את הקידות שלו, המקום שלצידו על הספה ריק, בדיוק כמו בכל חג שנה חדשה מאז שאימא מתה. כואב לי בחזה לראות אותו יושב שם ככה, לבד, מחייך באומץ ומחלק שטרות של עשרה דולר. סבתא מביטה בי במבט חודר ואני יודעת שגם היא חושבת על אותו דבר. כשמגיע תורי לקוד קידה אני כורעת ברך, ידיי פשוטות לרוחב המצח, אצבעות יד ימין מעט מעל לאצבעות יד שמאל, ואני נודרת שבשנה הבאה לא אראה שוב את אבא יושב על הספה הזאת לבד.


אנחנו מקבלות עשרה דולר מדודה קארי ומדוד ויקטור, עשרה מאבא, עשרה מדודה מִין ומדוד סם, שהם לא באמת דודים אלא בני דודים (או אולי בני דודים במרחק דור אחד מאיתנו? לא יודעת. בכל אופן, הם בני דודים של אימא), ועשרים מסבתא! אנחנו לא מקבלות תוספת כי לבשנו האנבוק, אבל בסך הכול זה שלל לא רע. בשנה שעברה הדודות והדודים נתנו רק חמישה דולר כל אחד.


אחר כך אנחנו אוכלים מרק עוגת אורז, למזל. דודה קארי הכינה גם קציצות משעועית מנוקדת, והיא מתעקשת שנטעם לפחות אחת, אפילו שאף אחד לא רוצה. התאומים, הארי ולאון — בני דודים שלנו מדרגה שלישית? בני דודים במרחק שני דורות מאיתנו? — לא הסכימו לאכול לא את המרק ולא את קציצות השעועית, והם אוכלים חטיפי עוף מול הטלוויזיה. סביב שולחן האוכל אין מספיק מקום, אז קיטי ואני יושבות על שרפרפים ליד האי שבמטבח. אנחנו יכולות לשמוע מפה את כולם צוחקים.


אני מתחילה לאכול את המרק שלי ומבקשת בלב משאלה. בבקשה־בבקשה שהכול יסתדר ביני לבין פיטר.


״למה אני מקבלת קערת מרק יותר קטנה משל כל השאר?״ לוחשת לי קיטי.


״כי את הכי קטנה.״


״למה אנחנו לא מקבלות קערת קימצ'י משלנו?״


״כי דודה קארי חושבת שאנחנו לא אוהבות את זה, כי אנחנו לא לגמרי קוריאניות.״


״לכי תבקשי קצת,״ לוחשת קיטי.


אני הולכת לבקש, אבל זה בעיקר כי גם אני רוצה קצת.


בזמן שהמבוגרים שותים קפה, מרגו, הייבן ואני עולות לחדר שלה וקיטי משתרכת אחרינו. בדרך כלל היא משחקת עם התאומים, אבל הפעם היא מרימה את סמיטי, היורקשייר טרייר של דודה קארי, ועולה אחרינו למעלה, כמו אחת מהבנות.


על קירות החדר של הייבן תלויים פוסטרים של להקות אינדי רוק. על רובן בכלל לא שמעתי. היא כל הזמן מחליפה פוסטרים. יש שם אחד חדש, עם הכתובת ״בל אנד סבסטיאן״ באותיות מובלטות. זה נראה כמו בד ג'ינס.


״מגניב,״ אני אומרת.


״בדיוק התכוונתי להחליף אותו,״ אומרת הייבן. ״את יכולה לקחת אותו אם בא לך.״


״זה בסדר,״ אני אומרת לה. אני יודעת שהיא מציעה לי אותו רק כדי להתנשא עלי, כמו תמיד.


״אני אקח אותו,״ אומרת קיטי, והייבן מזעיפה פנים לרגע, אבל קיטי כבר מורידה את הפוסטר מהקיר. ״תודה, הייבן.״


מרגו ואני מביטות זו בזו ומשתדלות לא לחייך. להייבן מעולם לא הייתה סבלנות רבה לקיטי, והתחושה הזאת הדדית לגמרי.


״מרגו, היית באיזשהן הופעות מאז שנסעת לסקוטלנד?״ שואלת הייבן. היא צונחת על המיטה ופותחת את המחשב הנייד שלה.


״לא ממש,״ אומרת מרגו. ״הייתי עסוקה בלימודים.״


מרגו ממילא לא ממש טיפוס של הופעות חיות. היא מציצה בטלפון שלה. חצאית ההאנבוק שלה נפוחה סביבה. היא היחידה מבין שלושתנו, האחיות סונג, שעדיין לבושה לחלוטין. אני פשטתי את המקטורן שלי, כך שאני לובשת רק את התחתונית ואת החצאית, וקיטי פשטה גם את המקטורן וגם את החצאית ולובשת רק גופייה ומכנסי כותנה רפויים.


אני מתיישבת על המיטה ליד הייבן כדי שתוכל להראות לי באינסטגרם תמונות מהחופשה שלהם בברמודה. היא גוללת את הפיד שלה, ופתאום קופצת לנו תמונה מטיול הסקי. הייבן מנגנת בתזמורת הצעירה של שרלוטסוויל, כך שהיא מכירה אנשים מכל מיני בתי־ספר, כולל מבית־הספר שלי.


אני לא מצליחה שלא להיאנח קלות כשאני רואה אותה — תמונה של כמה מאיתנו באוטובוס בבוקר האחרון. פיטר כורך סביבי את זרועו ולוחש לי משהו באוזן. הלוואי שהייתי זוכרת מה.


הייבן מרימה את מבטה, כולה מופתעת, ואומרת, ״אה, היי, זאת את, לארה ג'ין. מאיפה זה?״


״מטיול הסקי של בית־הספר.״


״זה החבר שלך?״ שואלת אותי הייבן, וברור לי שהיא מתרשמת ומנסה להסתיר את זה.


הלוואי שיכולתי לומר שכן. אבל—


קיטי מדלגת לעברנו ומציצה מעבר לכתפינו. ״כן, והוא הבחור הכי שווה שראית בחיים שלך, הייבן.״ היא אומרת את זה כאילו היא מאתגרת את הייבן. מרגו, שגוללת פיד כלשהו אצלה בטלפון, מרימה את מבטה ומצחקקת.


״טוב, זה לא מדויק,״ אני מסייגת. זאת אומרת, הוא הבחור הכי שווה שאני ראיתי בחיים שלי, אבל אני לא יודעת אילו בנים לומדים בבית־הספר של הייבן.


״לא, קיטי צודקת, הוא שווה,״ מודה הייבן. ״כאילו, איך בדיוק השגת אותו? אל תיפגעי. פשוט חשבתי שאת הטיפוס שלא יוצא עם בנים.״


אני מזעיפה פנים. הטיפוס שלא יוצא עם בנים? איזה מין טיפוס זה? פטרייה קטנה שיושבת לה בבית בחדר אפלולי משהו ומעלה עובש?


״לארה ג'ין יוצאת עם מלא בנים,״ אומרת מרגו בנאמנות.


אני מסמיקה. אני אף פעם לא יוצאת עם בנים, ופיטר בקושי נחשב, אבל אני אסירת תודה על השקר.


״איך קוראים לו?״ שואלת אותי הייבן.


״פיטר. פיטר קָוִוינְסְקי.״ עצם הגיית השם שלו היא זיכרון של הנאה, משהו להתענג עליו, כמו קוביית שוקולד שנמסה על הלשון.


״אההה,״ היא אומרת. ״חשבתי שהוא יוצא עם הבלונדינית היפה ההיא. איך קוראים לה? ג'נה? לא הייתן חברות הכי טובות כשהייתן קטנות?״


אני מרגישה דקירה בלב. ״קוראים לה ג'נביב. פעם היינו חברות, אנחנו כבר לא. והיא ופיטר נפרדו כבר לפני כמה זמן.״


״אז כמה זמן את ופיטר יחד?״ שואלת אותי הייבן. יש לה מין מבט ספקני כזה בעיניים, כאילו היא מאמינה לי בתשעים אחוז, אבל ישנם העשרה אחוזים המעצבנים האלה, שמפקפקים.


״התחלנו לבלות יחד בספטמבר.״ לפחות זה נכון. ״עכשיו אנחנו לא יחד. אנחנו במין הפסקה... אבל אני... אופטימית.״


קיטי תוחבת לי אצבע ללחי ויוצרת בה גומת חן עם הזרת. ״את מחייכת,״ היא אומרת, ומחייכת גם. היא מתכרבלת קרוב יותר אלי. ״תשלימי איתו היום, בסדר? אני רוצה שפיטר יחזור.״


״זה לא כזה פשוט,״ אני אומרת. אבל אולי זה יוכל להיות?


״בטח שזה פשוט. הוא עדיין ממש מחבב אותך — פשוט תגידי לו שגם את עוד מחבבת אותו, ובום. תחזרו, והכול יהיה כאילו מעולם לא זרקת אותו מהבית שלנו.״


העיניים של הייבן מתרחבות אפילו יותר. ״לארה ג'ין, את נפרדת ממנו?״


״אלוהים, כל כך קשה להאמין?״ אני מכווצת לעברה את עיניי, והייבן פותחת את פיה ואז סוגרת אותו בתבונה.


היא מביטה שוב בתמונה של פיטר. ואז היא קמה ונכנסת לשירותים, ותוך כדי שהיא סוגרת את הדלת היא אומרת, ״אני אגיד רק דבר אחד: אם הוא היה החבר שלי, אני בחיים לא הייתי מוותרת עליו.״


כל גופי מעקצץ כשהיא אומרת את המילים האלה.


פעם חשבתי בדיוק ככה על ג'וש, ותראו אותי עכשיו: כאילו עברו מיליון שנה והוא בסך הכול זיכרון מבחינתי. אני לא רוצה שזה יהיה ככה עם פיטר. הרחוק־רחוק הזה שמאפיין רגשות ישנים, כמו שאפילו כשאת מנסה בכל הכוח, את בקושי מסוגלת להיזכר בפנים שלו כשאת עוצמת את העיניים. לא משנה מה יקרה, את הפנים של פיטר אני רוצה תמיד לזכור.


כשמגיע הזמן ללכת, אני לובשת את המעיל שלי, והמכתב לפיטר נופל לי מהכיס. מרגו מרימה אותו. ״עוד מכתב?״


אני מסמיקה. אני אומרת בחיפזון, ״עוד לא החלטתי מתי לתת לו אותו, ואם להשאיר לו אותו בתיבת הדואר או ממש לשלוח בדואר. ואולי בכלל לתת לו אותו אישית. גוגו, מה את חושבת?״


״את צריכה פשוט לדבר איתו,״ אומרת מרגו. ״סעי לשם עכשיו. אבא יקפיץ אותך. לכי אליו הביתה, תני לו את המכתב ותראי מה הוא יגיד.״


הלב שלי הולם בפראות רק מהמחשבה על זה. ברגע זה? פשוט לנסוע לשם, בלי להתקשר אליו קודם, בלי שום תוכנית? ״לא יודעת,״ אני מהססת. ״אני מרגישה שאני צריכה לחשוב על זה עוד קצת.״


מרגו פותחת את פיה כדי להשיב, אבל אז קיטי מגיחה מאחורינו ואומרת, ״די עם המכתבים האלה. פשוט תלכי ותחזירי אותו אלייך.״


״שלא יהיה מאוחר מדי,״ אומרת מרגו, ואני יודעת שהיא לא מדברת רק עלי ועל פיטר.


אני הולכת סביב עניין ג'וש על קצות האצבעות בגלל כל מה שקרה בינינו. זאת אומרת, מרגו סלחה לי, אבל אין שום טעם לעשות בלגנים. כך שבימים האחרונים תמכתי בה בדממה וקיוויתי שזה מספיק. אבל מרגו חוזרת לסקוטלנד בעוד פחות משבוע, והמחשבה שהיא תעזוב בלי לפחות לדבר עם ג'וש... זה נראה לי לא בסדר. כולנו היינו חברים יותר מדי זמן. אני יודעת שג'וש ואני ניישר את ההדורים בינינו כי אנחנו שכנים, וככה זה עם אנשים שמתראים איתם הרבה. העניינים מסתדרים, כמעט מאליהם. אבל זה לא נכון לגבי מרגו וג'וש, בהתחשב בכך שהיא כל כך רחוקה. אם הם לא ידברו על זה עכשיו, עם הזמן הצלקת הזאת רק תתעבה ותתקשה, ואז הם יהיו כמו שני זרים שמעולם לא אהבו זה את זה — וזה הדבר הכי עצוב בעולם.


קיטי נועלת את המגפיים שלה, ואני לוחשת למרגו, ״אם אני מדברת עם פיטר, את צריכה לדבר עם ג'וש. אל תחזרי לסקוטלנד ותשאירי את העניינים איתו ככה.״


״נראה,״ היא אומרת, אבל אני רואה את התקווה ניצתת בעיניה, וזה נותן גם לי תקווה.