1
"את לא משאירה אותי לבד איתו, את מבינה?" סטפני ג'ונסון – סטפי לי בשביל מיליארדי מנויי הבלוג שלה – סגרה את דלת הנוסע והזעימה פנים אל חברתה הטובה.
"תפסיקי להילחץ. זה לא שהוא מסוכן." טארה פשפשה בתיק הגדול שלה כשהקיפה את הרכב אל השביל מבלי לטרוח לשאת את מבטה או לנעול את המכונית.
"הוא יותר ממסוכן. הוא כמו אלוהים," טענה סטפני. כי ג'ק וולף החזיק את כל עולמה בידיו. "ואת יודעת שאני לא יכולה להמשיך עם ההצגה לזמן רב."
לזמן רב מספיק בשביל הווידיאו-בלוגים בני תשעים השניות שהקליטה בפינת חדר השינה שלה – בטח. אבל להישאר "סטפי לי" למשך פגישה בת שלוש שעות בעולם האמיתי? אין לה סיכוי. לפחות לא בלי עזרה.
היא כרסמה בהיסח הדעת את הציפורן שלה, אך מצאה את עצמה נוגסת בבד. איכס. היא שכחה שהיא עוטה כפפות לבנות אלגנטיות – מטרתן הייתה להסתיר את הכיעור של ציפורניה הכסוסות. כל מראה הווינטג' שלה נועד להסתיר את האני האמיתי, הקצת דפוק, שלה.
"טוב, אם היית מפסיקה לשפשף את הפנים שלך..." טארה התקרבה אליה, מברשת הסומק שלה מורמת כמו נשק. "ועומדת בשקט..."
כאילו שזה היה אפשרי. נעליה בעלות העקבים הנמוכים והדקים הרגו את הבהונות שלה, בטנה התהפכה, והיא קפאה מקור, על אף שיישומון מזג האוויר בטלפון שלה העריך שהטמפרטורה כבר שלושים ושתיים מעלות. סטפני סילקה בנפנוף את המברשת המעצבנת של טארה והציצה שוב על השעה בטלפון שלה.
"בואי נזוז. אסור לנו לאחר." היא לא הייתה זקוקה לסומק – היא קרוב לוודאי תאדים כסלק ברגע שהוא יציג לה שאלה מכשילה.
כשפנתה לעבר המלון, הפאניקה שלה התגברה. היא תסגיר את עצמה בתוך חמש דקות... כי סטפי לי הייתה, בסך הכול, פיקציה. וסטפני ג'ונסון הייתה מתחזה.
"ברור שמותר לך לאחר," אמרה טארה בבוז בעודה חופרת שוב בתיקה. "את סטפי לי. את הולכת לדפוק כניסה."
ספטני העוותה את פניה. זה ממילא יקרה, בהתחשב בעובדה שהיא נראתה כאילו יצאה זה עתה מקטלוג תפירה משנות החמישים של המאה העשרים – שמלה שחלקה התחתון מלא, מכווצת במותן, כפפות מעור גדי, עקבים דקים ונמוכים ושיער שסולסל וקובע בסיכות ראש. היא ראתה אנשים חולפים בנסיעה ומסובבים את ראשיהם. הם קרוב לוודאי תהו אם מדובר בצילומים של דוגמנית – כשמאפרת משפרת את מראה פניה ברחוב.
אילו רק היא הייתה דוגמנית. אילו רק היא לא הייתה נדרשת לדבר ולנסות למכור את האתר שלה כמו איזו השקעה מצוינת.
"סטפני." טארה נשאה מבטה ובחנה אותה. "את מסוגלת לעשות את זה. את מוכרחה." טארה חייכה. "את חייבת להמשיך בחיים שלך."
סטפני הביטה בחברתה ונחישות פטליסטית חלחלה לתוך עצמותיה. כן, היא מסוגלת לעשות את זה. כי היא מוכרחה – לא בשביל החיים שלה, אלא בשביל החיים של אחיה.
היא תחבה את הטלפון שלה לתיק הווינטג' שלה, יישרה את כתפיה וזקרה את סנטרה. היא באמת סטפי לי, והיום היא תדבק בדמות עד הסוף.
תעמידי פנים. תצליחי בשכנועים. תגרפי רווחים.
היא פסעה את המטרים האחדים אל הכניסה המפוארת הנתמכת על עמודים. מלון רייברן היה אחד הוותיקים, וללא ספק הזוהר ביותר, מבין המלונות הרבים המעוטרים בחמישה כוכבים במלבורן, ומקום המפגש שלה עם ג'ק וולף, מנכ"ל קונצרן התקשורת העולמית הענקי, שפרסם במשך שנים את מדריכי הטיולים הפופולריים והמהימנים ביותר בעולם. החברה שלו עברה היטב לסביבה המקוונת, והוא רצה לדבר איתה על הבלוג שלה.
מוניטייזינג היה כבר שנים מילת מפתח בעולם הבלוגים/הווידיאו-בלוגים/תפתח-ערוץ-משלך באינטרנט. כל אחד יכול היה לקשקש באינטרנט, אבל לגרום לאנשים להיפרד מכספם כדי לשמוע את מה שיש לך לומר...? זה היה הגביע הקדוש.
אך בזה הרגע היה בהישג ידה גביע מפתה אף יותר. כי לא היה מדובר רק בכמה עוקבים שרצו לשלם לה מספר דולרים ליום, או בקבלת מימון מהפרסומות המעטות שהסכימה שילכלכו את העיצוב שלה, אלא היה מדובר ביורש עשיר מפורסם שהציע המון כסף בשביל כל הבלוג. וסטפני הייתה מוכנה לעשות כמעט הכול כדי להניח את ידיה על סכום כסף הגון. זו התקווה היחידה שנותרה לה כדי לחלץ את אחיה מההידרדרות המסחררת שלו. להכניס אותו ללימודים, לעזור לו להתחיל את חייו מחדש.
הצעת מזומנים מיידית חד-פעמית תהיה מדהימה.
לכן אסור שג'ק וולף יידע כמה היא מזויפת. שהפלטפורמה הענקית שהיא איכשהו הקימה הייתה מבוססת על אשליה שהיא יצרה מפינה אחת של חדר השינה הקטן שלה. אם מישהו ייראה פעם את שאר החדר...
המנכ"ל של וולף אנטרפרייזס בהחלט לא יראה אותו. ג'ק וולף לא יקבל דבר מלבד אשליה למספר שעות. היא הייתה מוכרחה לשכנע אותו לקנות את האשליה. פשוטו כמשמעו.
היא חייכה כשהשוער לבוש המדים החזיק את הדלת פתוחה עבורה ואז עצרה רגע וניסתה למצמץ בהתפעלות נאיבית למראה המבואה המעוטרת בעמודי שיש. עבר זמן רב מאז יצאה להסתובב. והיא אף פעם לא פקדה מקום יקר ומפואר כמו זה.
"אני רק קופצת לשירותים," מלמלה טארה.
"עכשיו?"
"אחיך הסתגר בשירותים כך שלא יכולתי להתפנות לפני שיצאנו." טארה משכה בכתפיה.
סטפני שכחה את סביבתה הזוהרת ולטשה עיניים בטארה באימה. "לא סיפרת לי את זה. הוא היה בסדר?" היא חשבה שדן ישן. אפילו עכשיו, חודשים מאז הניתוח האחרון שלו, הוא היה זקוק למנוחה.
"הוא היה בסדר. הוא רק היה מצוברח." טארה חיטטה שוב בתיקה כאילו איבדה בו את יהלום התקווה. "בחיי, הבחור הזה יודע איך לשחק בך." היא הרימה את עיניה ונעצה בסטפי מבט מסויג. "שימי את הטלפון בצד. את לא צריכה שהוא יעשה לך מניפולציות רגשיות שתי שניות לפני הפגישה."
"הוא לא עושה לי מניפולציות רגשיות." סטפני עצרה, הטלפון בידה, נבוכה מכך שטארה ידעה שהיא התכוונה להתקשר ולבדוק מה שלומו.
טארה נענעה בראשה ופסעה אל השירותים מבלי להסתכל לאן היא הולכת, עדיין מחפשת את הפריט האבוד החמקמק בתחתית התיק שלה.
"הוא לא," הפטירה סטפני חרש ופתחה את הטלפון שלה כדי לבדוק את השעה על המסך, וכדי לוודא שלא היו שום הודעות מדן.
לא היו.
היא לא ידעה אם עובדה זו אמורה להדאיג אותה יותר.
אך טארה צדקה – זה לא היה הזמן. דן יצטרך לחכות כמה שעות. היא נמצאת כאן בשבילו. היא תיגש אל דלפק הקבלה ותבקש להודיע לג'ק וולף שהיא הגיעה, ועם קצת מזל טארה תחזור לפני שהוא יירד.
כשניגשה אל עובדי הקבלה הלבושים בטעם, היא הבחינה בגבר שעמד בגבו אליה בפינה הרחוקה של הטרקלין. הוא החזיק ביד אחת תיק מסמכים אלגנטי עשוי עור ודיבר בטלפון שלו. עמידתו הקרינה כוח... הלבוש שלו העיד על השפעה, והמבטא האמריקני שלו נישא אל פני החלל הפתוח.
"לא אכפת לי אם הם עסוקים. חיכיתי מספיק," סינן. "תארגן את זה. עכשיו."
בעודו מסתובב הוא הקיש על מסך הטלפון שלו ותחב את המכשיר לכיסו.
סטפני הרימה את גבותיה לנוכח היהירות הגסה של דרישתו. הוא ללא ספק היה רגיל לחלק הוראות, אך הוא לא עשה את זה בנועם. מפני שהסתקרנה לראות את פניו, היא עקבה אחריו כשפנה אל מרכז החדר. כהה שיער, שזוף, עיניים כחולות כאוקיינוס. הוא יכול היה להיות מושך ללא הכעס ששידרה עמידתו הנוקשה.
מבטו היה מושפל, אבל למרות זאת היא ראתה את הקדרות בעיניו. פסיעותיה גמגמו כשהיא קלטה שהוא לא סתם כעוס. הוא נראה פגוע. לרגע הוא נראה חשוף לחלוטין, ונשימתה נעתקה מעומק האומללות שלו. שטף אהדה עלה בה ללא אזהרה וכיווץ את ליבה. כדי שגבר כמוהו ייראה מובס כל-כך, גם אם רק לרגע קצר, היה מוכרח להיות מדובר במשהו רע. והיא הבינה ברע. הייתה לה היכרות אינטימית עם כאב לב.
הוא התאבן פתאום והרים את עיניו על פני המרחק הקצר, ישירות אליה, תופס אותה בוהה בו.
ארשת פניו השתנתה מיד. נאטמה. התקשחה.
עיניו הכחולות הוצרו, מתמקדות. ואז, לתדהמתה, הוא סקר אותה במבטו – באיטיות, בבוטות – ובחן כל סנטימטר בה. החל בכפות רגליה בנעלי העקב וכלה בשיער המסולסל לעילא.
סטפני עמדה קפואה, המומה, ורק מצמצה אליו כשהוא העז לאמוד אותה במבט אחד. שפתיו נחשקו לקו דק והתנהגותו רמזה על הסתייגות. הוא שידר חוסר התפעלות – ועוינות.
או-קיי, היא לא הייתה מרשימה כמו מישהי מטופ מודל או פוטנציאל לשער של קוסמו, אבל היא לא נראתה רע. ואחרי שטארה חוללה את הקסם שלה, הופעתה הייתה יותר מסתם סבירה. וגם אם לא, ההסתייגות והיחס המבטל שלו היו גסות רוח לשמה.
האם הוא כעס מפני שהיה נבוך שהיא שמעה אותו? או שראתה אותו מוטרד לרגע? היא לא התכוונה לצותת – הוא היה זה שלא טרח לנסות להסוות משאר העולם את השיחה שלו.
כעת היא כבר לא הייתה בטוחה שראתה עגמומיות בעיניו. והאם היא באמת, לרגע קצר, ריחמה עליו?
טוב, היא לא תניח לו לראות שהוא ניקב את גאוותה. היא גייסה בה כל טיפה של סטפי לי ושלחה אליו חיוך מסנוור ביותר – גם אם צבוע. מבלי לחכות לתגובתו, היא הפנתה את גבה אליו ואל השיפוט האילם שלו וניגשה אל פקידת קבלה.
"תוכלי בבקשה להודיע לג'ק וולף שסטפי לי כאן כדי לפגוש אותו?"
"אני ג'ק וולף." קול עמוק שיסע אותה מאחור.
ליבה של סטפני צנח, אך שריריה המתוחים ממילא התכווצו עוד יותר. היא ידעה זאת – המבטא הזהיר אותה. היא פשוט לא רצתה לגלות שהיא צודקת.
היא חייכה בתודה אל פקידת הקבלה, אך האישה לא התייחסה אליה – היא הייתה עסוקה מדי בלעשות עיניים לגבר שדיבר.
כן, הוא היה כזה – שואב את תשומת הלב המינית של כל אישה בסביבה.
סטפני השקיטה את העצבים שהפכו את בטנה והסתובבה אליו.
מדריכי וולף היו מיועדים למטייל העצמאי. הטיפוסים המגניבים האלה שהצליחו לטייל בחמש-עשרה מדינות בתשעה חודשים עם תרמיל קטן בלבד על הגב ועדיין להיראות בעניינים ואופנתיים. אך ג'ק וולף לא לבש חולצה מבד נדיף. הוא לבש חליפה מחויטת לעילא, והוא בטוח בחר את החולצה כדי שתחמיא לעיניו ותהפוך את הכחול שלהן לבוהק ומסנוור עוד יותר.
"את נראית בדיוק כמו בפרופיל הבלוג שלך, מיס לי." הוא לא נשמע כאילו מדובר בדבר חיובי.
אז הוא זיהה אותה ובכל זאת הביט בה בביטול קר כזה? נחמד.
"תקרא לי בבקשה סטפי," הזמינה אותו בנימוס ענייני והושיטה את ידה. היא תתחיל מחדש. תעמיד פנים שהרגע האינטנסיבי הקודם לא קרה. תתעלם מגסות הרוח שלו.
"לא סטפי לי?" הוא אחז בידה בלפיתה תקיפה.
"סטפי זה בסדר."
פעימת אנרגיה נורתה לתוך אצבעותיה ובמעלה זרועה, והיא שמחה על הכפפות. כי אפילו דרך הכותנה היא הרגישה את חומו וחוזקו והיא לא הצליחה לקרוע את מבטה ממנו. עבר זמן רב מדי מאז הישירה מבט אל גבר נאה כל-כך. או-קיי, היא אף פעם לא באמת ראתה גבר נאה כל-כך בחיים האמיתיים.
היא גם אף פעם לא הרגישה פיק ברכיים כזה.
בטח מדובר בלחץ. או באיזה אינסטינקט נשי ניאנדרתלי – להימשך אל הגבר החזק ביותר בחדר... היא יכולה לעשות במוחה שימוש יותר טוב מזה.
טארה טעתה. האיש הזה היה מסוכן.
"סטפי זה קיצור של סטפני?" שאל.
היא הנהנה ומשכה את ידה במהירות האפשרית. אף אחד כבר לא קרא לה סטפני, מלבד אחיה, ורק כשהוא כעס עליה. דבר שלרוע המזל קרה לעתים תכופות למדי.
"סטפני זה שם מקסים," אמר. אבל הצינה בקולו ערערה כל סיכוי שהערתו תתפרש כמחמאה.
ומה בדיוק הוא רמז לגבי השם הבדוי שלה? סטפני חרקה שיניים אך שמרה על חיוכה והפעילה את האלטר-אגו שלה.
סטפי לי תמיד התנהגה כאילו היא יכולה לסובב כל אחד על האצבע הקטנה שלה. רק בגלל שהגבר הזה נראה כאילו הוא עשוי טיטניום, זה לא אומר שהיא לא יכולה להעמיד פנים.
"נעשה סלפי כדי לתעד את הרגע?" היא הכריחה את עצמה לצחוק. לצורך מציאת תוכן, השגת תמונות לדיווחי התקשורת החברתית שלה כמעט הרגו אותה. זו תהיה תמונה טובה.
"לא."
פסקני. בלתי מתפשר. בלתי מתרשם.
יופי של התחלה, סטפי. היא נשכה את פְּנים לחייה, נעצרת לרגע. אבל הקטע של "סטפי לי" היה מה שעניין אותו, נכון? זו הייתה העסקה – האישיות והאווירה של תרבות הפופ היו מה שהוא רצה לקנות.
"לא? אז אני אצטלם סולו." היא לא התכוונה להניח לו לרמוס אותה. הוא החזיקה את הטלפון שלה רחוק ממנה והצטלמה במהירות. היא בחיים לא תשתמש בתמונה, אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה.
"את עושה את זה לעתים קרובות?" שאל בקול נמוך.
"אני עושה כל מה שנדרש." היא חייכה אליו וסירבה לשמוע את הנימה הסרקסטית והבלתי הולמת במקצת של שאלתו. "העוקבים שלי נהנים מהתמונות שלי."
רוב התמונות שלה לא באמת הראו אותה – לרוב היא הרכיבה איזו סצנה משונה עם מוצר חדש או המציאה "מם" שנועד לשעשע.
"את מתכוונת לבלות את השעתיים הבאות בשינוי התמונה עם פילטרים ופוטושופ?" שאל.
"גם את זה אני לא עושה. רוב התמונות שלי לא עוברות דרך פילטרים."
הוא הביט בה – עוד אומדן איטי, מעלה ומטה. "כן. לזה אני יכול להאמין. אין ספק שהשקעת את השעתיים בקביעת פילטרים בחיים האמיתיים."
למעשה, זה לא היה רחוק מהאמת. השכבות המשתלבות לעילא של קונסילר, קרם בסיס, סומק, פודרה וצלליות אכן ארכו לטארה כמעט שעתיים, וסטפני הייתה בטוחה שהן כבר התחילו להינמס.
מה הייתה הבעיה של הטיפוס הזה? למה להיות חד כל-כך כשהוא זה שביקש לקיים את הפגישה הזאת? אבל היא הייתה זו שנזקקה לה. לכן היא נדרשה להתנהג יפה.
"עלית עליי." היא המשיכה לחייך אליו בנחישות מבין ריסים מכוסים במסקרה עבה.
"איך את נראית בלי כל זה?"
"עוד יותר מדהים," ענתה לו בקלילות מבלי שתוכל למנוע מהרוגז שלה להידלק.
"אני אשמח לראות את זה."
בחיים לא יקרה.
היא הזעימה אליו פנים ועיניה ננעלו בעיניו. ואף שהיא לא נתנה ביטוי לרגשותיה, היא הייתה משוכנעת שהוא ידע בדיוק מה היא חושבת. הוא חשב שהיא איזו בובה צבועה ונוסף לכך גם סתומה.
טמבל מתנשא.
אבל פתאום, סוף-סוף, האיש חייך.
סטפני כמעט השתנקה בתדהמה כשזרם חשמל נוסף עבר בה. אם קודם חשבה שניחן ביופי אכזרי, כעת הוא היה פשוט חתיך הורס. הוא נראה צעיר יותר, כיפי יותר, שובב יותר. כן. השתלת אישיות מלאה.
אולי היה עדיף שהוא יישאר קפוא ומאופק.
"מצטער אם הייתי בוטה," אמר. והוא עדיין היה בוטה לגמרי, אבל עם החיוך הכובש שלו זה כבר לא התפרש כגסות רוח כזאת. "דעתי הייתה מוסחת כשהגעת."
כן, וכעת היא הייתה זקוקה להסחת דעת.
תפעל, מוח. תפעל.
פתאום היא נזכרה שיש לה תוכנית. היא ידעה שבשום אופן לא תצליח לשבת מולו שלוש שעות. סטפי לי עשתה רק פתיחים של עשרים שניות ואחר-כך השתמשה במה שסביבה – מוצרים, רשימות, דברים אקראיים – כדי למלא את הזמן. לכן היא התכוונה לקחת את ג'ק וולף לסיור.
"אין בעיה – אף אחד לא מושלם," אמרה חלקות, עדיין המומה מהתנצלותו. "תראה, הנה טארה מגיעה." היא החוותה לעבר האישה הדקיקה שפסעה לעברם ובתוך-תוכה הודתה לאל. "היא העוזרת שלי."
אך ג'ק לא הביט בטארה. עיניו הכחולות נותרו ממוקדות בה.
"אנחנו חוטפות אותך," הוסיפה סטפני בעליזות.
"אתן חוטפות אותי." הוא העיף שוב מבט בשמלתה. אחר-כך הביט בעצמו. זקף גבה אחת. "הבאת איתך כלורופורם?"
אז היה הבדל בממדים. הבדל ענקי. אבל רק בגלל שהיא קטנת ממדים, זה לא אומר שאין לה כוח. או עורמה.
"הקסם יעיל יותר." היא חייכה.
"קסם, את אומרת?" זיק נדלק בעיניו. "אני לא בטוח שמה שיש לך נקרא קסם."
דמה של סטפני התלהט, אך היא סירבה לבלוע את הפיתיון ולשאול איך הוא כן היה קורא לזה. אני לא אעשה זאת. והיא גם לא התכוונה להגיב לגיחוך הנמוך והסקסי להבהיל שלו.
"טארה היא הנהגת שלנו אחר-הצהריים," אמרה לו. נהגת, מאפרת, חברה. מושיעה.
"מצטערת..." טארה מיהרה לעברה, משפילה מבט ומשפשפת ידיים. "היה שם קרם ידיים שהייתי פשוט מוכרחה לנסות, רק שהוא – "
"טארה." סטפני מיהרה לקטוע אותה. "זה ג'ק וולף." האיש לא היה צריך לדעת על הפֶטיש הלא-יודע-שובע של טארה לתכשירי קוסמטיקה.
"אתה ג'ק וולף?" טארה סוף-סוף חדלה להתפעל מידיה והרימה את עיניה אליו. הבעתה ההמומה הייתה קומית אלמלא היה מרגיז כל-כך להיווכח שלאיש הייתה השפעה כזאת על כולן.
"אני חושש שכן," אמר ברכות מפתיעה. "ציפית למישהו אחר?"
"לא. אתה... מושלם כמו שאתה."
"תודה." הוא לכסן אל סטפני מבט וחזר ברכות רבה עוד יותר, "שמעת? מושלם."
סטפני הביטה בו בקור ואחר-כך פנתה בחזרה אל טארה.
אך עיניה של טארה התעגלו והיא העבירה את מבטה מג'ק אל סטפני וחוזר חלילה. פיה נפער. אחר-כך סגר. ואז היא חייכה.
זה לא היה חיוך מעורר ביטחון.
"שאגש להביא את המכונית?" אמרה טארה בעליזות. "אני אביא אותה אל הכניסה הראשית."
סטפני לטשה עיניים בחלחלה במי שהייתה אמורה להיות חברתה הטובה, שהשאירה אותה לבד עם האיש – שוב.
"למה אנחנו זקוקים למכונית?" שאל ג'ק.
"כמו שאמרתי, אנחנו חוטפות אותך. אתה יוצא לסיור של סטפי לי במלבורן." היא גייסה שוב את החיוך הכי טוב שלה. "רק הבוקר הגעת לאוסטרליה, נכון?" העוזרת שלו שלחה לה את לוח הזמנים שלו – יעילות בהתגלמותה. ומסתבר שהוא נסע ללא פמליה.
הוא קימט את מצחו.
"או שתעדיף להישאר במלון לתה וארוחה קלה?" ליבה של סטפני צנח. "נוכל לעבור על הניירת שהבאתי..."
"אני לא רעב."
באמת? הוא נראה רעב. גובהו היה כמטר שמונים ושלושה, והוא היה שרירי אך רזה – כאילו קיבל מספיק אוכל רק כדי לשמור על יכולת תפקוד מיטבית, כמו צ'יטה בכלוב שקיבלה מנות מזון קצובות כדי שתוכל לרוץ במהירות-שיא ולתפוס את טרפה.
"אתה בטוח?" שאלה.
הוא הנהן.
"אז זהו זה." היא חייכה מבין שיניים חשוקות. "החטיפה תתקיים כמתוכנן."
מבלי לחכות לתגובתו, היא הסתובבה וחצתה בחזרה את המבואה היוקרתית אל הדלת. היא בוודאי תוכל לחזור לעניינים, להפעיל את הקסם, להציג את הדמות מספיק זמן כדי לסגור את העסקה, נכון? היא לא תניח לו לעצבן אותה כך שהיא תשגה ותוריד שוב את חומות ההגנה שלה.
"למה את לא יכולה לנהוג?" שאל, שומר על קצב לצדה.
"אני אהיה עסוקה בשיחה איתך." במכירה.
"חשבתי שנשים מסוגלות לבצע מספר מטלות במקביל."
"למען האמת, אני חושבת שעדיף להתמקד במשימה אחת בכל פעם ולעשות אותה הכי טוב שאפשר."
"אז אני אנהג."
"סליחה?"
"אני אנהג."
כאילו שטארה תניח לו אי פעם להתקרב למכונית היקרה שלה. וכאילו שהוא ירצה לנהוג במכונית ברגע שיראה אותה.
"אתה תוכל להקשיב ולנהוג בו-זמנית?" שאלה סטפני.
"תלוי אם מה שייאמר יהיה מעניין מספיק."
עכשיו הוא קרא עליה תיגר. סטפני התיישרה. האם הוא מריח את הייאוש שדבק בה? אסור לה להראות לו כמה היא רוצה את העסקה הזאת.
"טארה יכולה להסיע אותנו," אמרה בתקיפות. "כך שזו לא תהיה בעיה."
"הבלוג הוא של טארה או שלך?" שאל וחדל ללכת, מאלץ אותה לעצור ולפנות אליו.
"שלי."
"אז את זו שאיתה אני צריך לנהל משא ומתן. רק את."
זה לא היה שגרתי להתעקש להיפגש איתה לבד – אולי אפילו גבל בחוסר מקצועיות. אבל האם היא באמת יכולה להתלונן, אחרי שאמרה שהיא הולכת לחטוף אותו?
"אתה יכול לנהוג בזה?" סטפני החוותה על המכונית שפנתה אל הכניסה. המרצדס הנפתחת בסגנון הווינטג' שצִבעה צהוב פסטלי חיוור אולטרה-נשי בטוח לא הייתה מכונית שגבר כמוהו ירצה לנהוג בה.
"איפה את תשבי?" שאל בתמיהה.
"באמצע – מאחור."
"את נערת גומי?" הוא העיף מבט ספקני במושב האחורי הזעיר.
"הגודל מתעתע," מלמלה כשיצאה מהמלון. היא רצתה להזהיר את טארה לגבי הניסיון שלו לשנות את התוכנית.
אך ג'ק דיבר ברגע שטארה כיבתה את המנוע. "סטפי הסכימה לתת לי לנהוג."
"באמת? בסדר." טארה חייכה ממושב הנהג, שחררה את חגורת הבטיחות שלה ויצאה מהרכב. "אם את רוצה, אני אשאר כאן ואברר כל מה שאפשר על הקרם הזה. הוא יכול להתאים לסקירה, סטף."
סטפני לא הייתה קרובה מספיק כדי לדקור אותה בצלעות באצבע המורה שלה. או לדרוך בדיסקרטיות על אצבעות רגליה. אבל היא יכלה להזעים פנים. "לא מפריע לך לא להצטרף?" שאלה סטפני בהפגנתיות.
"בכלל לא." טארה אפילו לא הביטה בה כששמטה את מפתח הרכב בידו הפתוחה של ג'ק. תחת זאת היא חייכה אליו. "אני בטוחה שתהיה זהיר איתה."
עם המכונית? או עם סטפי?
ג'ק נראה משועשע. "אני תמיד זהיר."
סטפני רצתה לחטוף את שניהם ולזרוק אותם לאוקיינוס הדרומי. תחת זאת, היא התנהגה כמו סטפי לי ונעמדה מול ג'ק כדי למשוך את טארה לחיבוק מהיר.
"את מוכנה לקפוץ אל דן בשבילי?" שאלה במהירות באוזן חברתה.
היא לא השאירה את אחיה לבד לפרק זמן ממושך כזה כבר חודשים.
"כמובן."
כשסטפני פסעה לאחור, טארה נראתה מאושרת באופן מדאיג.
"יהיה בסדר," הוסיפה טארה ברוב-משמעות.
"אבל את תבדקי? בעצמך?"
"תסמכי עליי." טארה נשענה קדימה ועטפה את סטפני בעוד חיבוק חטוף. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות?" היא לחשה בקול דרמתי, "מדובר בסך הכול בשעתיים. לכי תיהני."
איך היא אמורה ליהנות עם וולף הזאבי? (ווּלף: זאב באנגלית. המתרגמת).
ועם זאת, היא הרגישה התכווצות בגופה, כאילו שריריה התחדדו ועורה נמתח. כאילו היא מתכוננת למשהו.
ציפייה.
היא לא הרגישה זאת תקופה ארוכה מאוד. לא ציפתה לשום דבר תקופה כה ארוכה. היא ציפתה להתמקחות עם הגבר הזה – לקבל ממנו את מה שרצתה. היא תשיג את העסקה הזאת, למרות ההסתייגות ההתחלתית שלו.
"ביי, ג'ק. שמחתי לפגוש אותך." טארה נופפה בידה וכמעט דילגה בחזרה אל המלון.
ג'ק ניגש אל דלת הנהג.
"אתה יודע שכאן אנחנו נוהגים בצד השמאלי של הכביש?" רטנה סטפני בקדרות.
"אני מודע לזה." הוא נכנס למכונית והטיל את תיק המסמכים שלו על המושב האחורי.
עד שהיא התיישבה במושב הנוסע, הוא כבר נחגר והחליק את ידיו על ההגה כדי להרגיש את היופי הישן.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה שאני אנהג?" סטפני לא הייתה בטוחה שתצליח להתמודד עם הישיבה כה קרוב אליו. הוא נראה משום מה גדול יותר.
חיוך התגובה שלו לא היה תמים.
סטפני התעלמה מהחמימות הבוגדנית שפלשה לגופה. אסור לה להימשך למישהו כה יהיר. "אתה לא רוצה לשמוע אותי מחלקת לך הוראות כל הזמן."
"אנחנו נגיע מהר יותר ליעד שלנו בלי ההוראות שלך."
בלי הוראות? "אתה לא יודע לאן אני לוקחת אותך."
"אבל אני יודע בדיוק לאן אני רוצה ללכת."
היא הידקה את שפתיה בהבנה. הוא כבר ביקר במלבורן בעבר. היה מקום שהוא רצה לבקר בו. לכן הוא חטף את תוכנית החטיפה שלה.
"אתה לא אוהב לוותר על שליטה? אתה תמיד צריך לקבוע את היעד? בגלל זה יש לך צורך לכתוב מדריכים שיורו לאנשים מהי הדרך הכי טובה להגיע למקום שהכי טוב להגיע אליו?"
היא לא הייתה צריכה להגיד את זה – סטפי לי הייתה אמורה להיות מתוקה מכדי להתרגז.
"את זו שמכתיבה איזה צבע גלידה כדאי לאנשים לאכול כדי להיראות 'קוּליים בלי מאמץ'," לעג. "כאילו הטעם לא חשוב."
"לא הבנת נכון. הטעם הוא הכול."
"כן?" שפתיו התעקמו. "מה כדאי לי לטעום?"
היא לא תגיב לרמיזה שבשאלה הזאת. היא תתעלם ממנה לגמרי. "ואני לתומי חשבתי שהסגנון של וולף הוא לבחור בדרך הכי פחות מתוירת – להפקיד את עצמך בידי המקומיים..." היא דקלמה בקרירות את המלצות המסע שלו.
"את רוצה לטפל בי?" הוא צחק.
הקול האמיתי הזה השתיק אותה מרוב תדהמה. היא היה גבר אחר מהאיש שעליו הניחה את עיניה קודם. האם דמיינה את דיבורו הלקוני בטלפון ואת הבעתו העגומה? ואחר-כך את העוינות החשופה? כי עכשיו הוא נטף קסם.
הוא סובב את המפתח והמכונית נהמה. הוא פנה לאט אל נתיב התנועה.
"מי זה דן?" שאל.
היא חרקה שיניים וריסנה את תגובת המה זה עניינך? שקפצה לגרונה. "החתול שלי."
"חתול...?" חזר אחריה. עיניו הממוקדות בכביש הוצרו. "את לא נראית כמו טיפוס של חתולים. חשבתי שתהיי דיווה עם כלב תפנוקים קטן מצועצע."
"כל-כך העשור הקודם," מלמלה. "ואתה יודע שמטרת החיים שלי היא להפריך את ההנחות הסטריאוטיפיות שלך על יצורים ריקניים כמוני."
"לא אמרתי שאת ריקנית."
"לא היית צריך להגיד. ראו את זה במבט שלך."
"מבט?"
"המבט שהפנית אליי כשרק הגעתי."
"איך הסתכלתי עלייך?"
"כאילו אתה לא מאמין שתצטרך לשבת בפגישה עסקית משעממת עם איזו סתומה כמוני."
הוא עצר ברמזור אדום ופנה לפגוש בעיניה. "איך אני מסתכל עלייך עכשיו?"
כשפגשה בעיניו, היא לא הייתה מסוגלת לחשוב בכלל. אחר-כך נזכרה בהערתו על נערת הגומי ובהערתו לגבי הטעמים וראתה את ההתגרות הבלתי מוסווית בעיניו. "כאילו אתה רעב מכפי שאתה טועה שאתה."
זרם חשמלי פעם בדממה שהשתררה.
"עם עיניים גדולות ושיניים חדות?" הגיב לבסוף. "את פוחדת שאני הזאב הגדול והרע?"
"אתה לא?"
"את מבלבלת ביני לבין אחי ג'ורג'. אני לא זאב – לא באמת." לרגע הבזיקה בעיניו שוב אותה עגמומיות, אך הוא מצמץ והיא נעלמה.
"כמה מאכזב," מלמלה סטפני.
"חיכית למרדף?" קרא תיגר. "רצית שיתפסו ויטרפו אותך?"
"חיכיתי לבריחה." כשענתה, התחוור לה שזו לא סתם תשובה מבית היוצר של סטפי לי אלא האמת לאמיתה. היא באמת השתוקקה לברוח לכמה שעות היום אחר-הצהריים. לברוח מהדירה הזעירה שלה, מאחיה, מהבלוג שלה. ההחלטה לקחת את ג'ק וולף לסיור הייתה תירוץ, כדי שהיא לא תרגיש אשמה מכך שהיא נעלמת לזמן מה.
הוא הביט בה בהרהור רב יותר. בריכוז רב יותר. "את מפתיעה אותי."
"אני כל-כך שמחה," ענתה בנימוס רב מדי, ובשקריות שהייתה אפילו מוגזמת בשביל סטפי לי.
"סטפני – " הוא השתתק לשמע צלצול של טלפון.
הוא הביט בטלפון שלו ופניו הפכו שוב לאותה מסכה נוקשה כשהעיף מבט בשם שעל המסך. "תסלחי לי רגע. אני צריך לענות לזה."
הוא פנה אל צד הכביש והתעלם מהצפירה הרועמת של המכונית שמאחוריו.
"נו?" שאל לקונית. אחרי רגע של תשובה מהמתקשר, אמר, "בסדר. אני אגיע."
ג'ק תחב את הטלפון שלו בחזרה לכיס הז'קט שלו אבל לא חזר להשתלב בתנועה. ידו שנחה על ההגה התאגרפה. סטפני העבירה את לשונה על שפתיה היבשות ולא ידעה אם לדבר או לא. היא ידעה שהוא מביט בה – היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להביט בו בחזרה.
לבסוף עשתה זאת ונלכדה מיד בסערה הכחולה המסתחררת של עיניו. החספוס החשוף חזר – רגש עצור עז, מאיים לגאוֹת ולהישפך. אותו זרם חשמלי ניצת ביניהם שוב.
"סטפי לי..." מלמל לאט, משתמש בשם הבלוגינג שלה. "את באמת רוצה לברוח?"
