1
סטלה זאמברנו הרגישה כאילו ישבה מחוץ למשרד המנהל וחיכתה להטפת המוסר שלו. היא ידעה שהיא בצרות ולא ידעה למה. היא לא הצליחה לעשות דבר פרט ללחשוב על הגרוע ביותר.
האגף הצבאי שבארמון סן פליפה נועד להרשים ולאיים. הוא הצליח לעשות את שני הדברים הללו היטב. האגף נבנה עם תקרות קתדרלה גבוהות בשילוב אריחים מורכבים ומסחררים, לאורך המסדרונות נתלו דיוקנאות של בני דה סנטיס לדורותיהם. נסיכים, מנהיגים צבאיים, גברים חזקים ובעלי שררה.
סן פליפה, אי נודע במזרח התיכון, נשלט על ידי יורש העצר, אנטוניו דה סנטיס. הוא היה שליט קשוח אך מוערך ואהוב על נתיניו. אנטוניו היה מחויב לסדר ולסמכות מעל הכול, והוא לווה באחיו הצעיר והמקסים, אדוארדו. הנסיך אדוארדו היה הפנים של סן פליפה – נסיך צעיר, יפה תואר ונועז שהצליח במו ידיו להחיות את תעשיית התיירות של האי.
הדיוקן האחרון שנתלה בחדר הענק היה של שני האחים במדי צבא עומדים זה לצד זה. הוא היה תלוי על הקיר הנגדי ומילא את רוב שדה הראייה של סטלה. היא העדיפה לבהות ברצפה. זיעה קרה זלגה במורד גבה. היא קיוות נואשות שהנסיכים הצעירים לא היו היום בארמון.
"סגן זאמברנו?"
היא זקפה את ראשה כשמעה את שמה.
"הגנרל יקבל אותך עכשיו."
סוף כל סוף.
סטלה חיפשה רמזים בפניו של הקצין, אבל הוא היה נטול הבעה בערך כמו גופה. היא נעשתה מודעת במיוחד לבגדיה. היה עליה ללבוש מכנסיים כחולים מגוהצים, חולצה מעומלנת לבנה וז'קט כחול בעיטור זהב. היא הצטרכה למרק כל עיטור וסרט ולוודא שדרגותיה תלויות במאוזן על כתפה. אבל היא היתה לבושה במדי ב' בלויים ומגפיים מכוסות בוץ.
היא בדיוק סיימה את ריצת הבוקר שלה כאשר סמל חמור סבר צץ משום מקום והודיע לה שאין לה זמן לבזבז. היא צוותה לפגוש בגנרל במגוריו הרשמיים שבארמון.
הכתמים שעל בגדיה צרבו את עורה. אולי הגנרל יבחר להתעלם מהכשלים שבהופעתה. אולי הוא תכנן לשלוח אותה אל אחת ממשימות החוץ שהגישה להן בקשה.
אבל הדממה הקרירה גרמה לה לוותר על כל ציפייה חיובית. הקריאה הזאת היתה קרובה מדי לדחיית הבקשה הקודמת שלה. זה לא היה צפוי. נראה היה שהסגל טרח במיוחד שלא להסגיר דבר וכולם שמרו על ארשת פנים ריקה לידה. אף אחד לא הישיר מבט אל עיניה.
ספק מצמרר החל לזחול במורד עמוד השדרה שלה. מה קורה כאן?
"סגן?" הקצין שאל שוב.
היא מצמצה. מוחה חזר להווה. היא עמדה זקופה ומלאת חשש. היא לא זכרה מתי מישהו נאלץ לחזור על בקשה פעמיים לפני שמילאה אותה. היא עקבה אחריו אל דלת עץ מגולפת וכבדה שהיתה סגורה. הוא פתח אותה והמתין שתעבור בעדה.
סטלה ניסתה להתכונן לבאות והגיחה לחדר בצעד בטוח לפני שעמדה דום. היא שמרה על מרחק מסוים מהשולחן בשביל שלא לפגוע בכבודו של הגנרל. הדלת הכבדה נסגרה בצליל חבטה.
הגבר עטוי המדים לא טרח לזקוף את ראשו. הוא לא אמר לה לעמוד נוח. הוא לא אמר לה לשבת. הוא לא אמר לה שום דבר. הוא רק התבונן בתיק האישי שלה שהיה פתוח לפניו. היא ידעה שהתיק היה שלה והקפידה לשמור על מבטה ממוקד בקיר שהיה מאחוריו. הקיר עוטר בדיוקן נוסף של הנסיכים. היא קלטה בזווית עיניה רמזים לשיבה בשערו של הגנרל ואת משקפי הקריאה שהרכיב בשביל לקרוא את התיק שלה. הגנרל שירת בצבא במשך כמעט חמישים שנים. רוב האנשים היו פורשים בגילו. הוא לא תכנן לפרוש מכיוון שהצבא היה חייו.
היא כיבדה והבינה את הבחירה שלו, למעשה היא הרגישה בדיוק כמוהו.
"סגן," הוא פנה אליה.
"כן, אדוני," היא הצדיעה.
הוא עדיין נמנע מלהביט בה, "בעשרים ושישה ביולי במהלך שעות אחר הצהריים היית באזור המגורים של בסיס סן פליפה. נכון?"
קיבתה התהפכה. התאריך היה חקוק במוחה.
"אני מאמינה שכן, אדוני." היא ניסתה ללחלח את שפתיה שנעשו לפתע יבשות מאוד.
לא היה למה לחכות כעת. האינסטינקט שלה היה נכון. היא לא עמדה לצאת לשום משימה.
"האם נשארת בשטחו של הבסיס במשך אחר הצהריים והערב כפי שנדרש ממך?"
היא בלעה והרגישה את הגוש יורד בגרונה. זאת היתה שעה אחת. שעה אחת שבמהלכה –
לא. אל תחשבי על זה. אל תזכרי את זה.
סטלה נעזרה בשנים של משמעת והדחיקה את הזיכרון אל מחוץ לראשה. היא הצליח לעשות זאת בהתמדה במשך השבועות האחרונים. אבל כעת היה ברור. מישהו סיפר.
"סגן?" הגנרל שאל. "האם עזבת את הבסיס ללא אישור באותו היום?"
סטלה היתה על סף התמוטטות במהלך החודשים האחרונים. היא חיכתה לראות מה יגרור הטירוף שלה אל תוך חייה. אבל דבר לא קרה והיא החלה לחשוב שהסכנה חלפה.
היא טעתה.
"העשרים ושישי ביולי," הגנרל חזר על דבריו, "האם את זוכרת את אירועי אותו היום?"
"אני..." היא הבינה שלא היתה לה אף תשובה שתוכל להגות בקול רם. היא ליקקה את שפתיה. "הייתי בקרבת מקום. עזבתי את מתחם הבסיס לזמן קצר."
"היית בתורנות. לא היתה לך רשות לצאת מהבסיס." עובדות קרות.
היא ירדה מהצוק והגיעה אל מי המפרץ. היא היתה במרחק כמה מטרים מגבול הבסיס ויכלה לשמוע את האזעקה, אם היא היתה מושמעת. היא ידעה שאף אחד לא חיפש אחריה במגוריה מכיוון שאף אחד לא חקר לגבי מקום הימצאה.
"עברת בשבוע שעבר את הבדיקה הרפואית הסטנדרטית שלך," הגנרל השפיל את מבטו אל הניירת שעל השולחן.
"כן, אדוני," סטלה בלעה שוב. היא לא היתה מוכנה לשינוי הפתאומי בנושא.
"היתה בעיה עם תוצאות המעבדה שלך."
בעיה? היא רכסה את פיה והמתינה בקוצר רוח. היא ידעה שהבכיר שניצבה מולו יְידע אותה בזמנו החופשי בתוצאות ולא כאשר תחקור אותו.
אבל היא היתה בסדר, לא? היא היתה בכושר והקפידה על התזונה שלה. היא סבלה מעט מעייפות בזמן האחרון, אבל חוץ מזה –
"כמה זמן את יודעת שאת בהיריון?"
"מה?" היא הוכתה תדהמה ושכחה את התואר הרשמי.
"חיילת שנמצאת בשירות פעיל לא רשאית להיות בהיריון," הוא אמר בחדות, "לא דיווחת לממונה עלייך. זה חוק נוסף שהפרת."
היריון?
"אני לא..." היא שאפה נשימה נרעדת ומזועזעת. "אני לא יכולה להיות..."
זה היה בלתי אפשרי. היה רק מפגש אחד במהלך השעה הזאת והיא השתמשה בהגנה.
פניו הקפואים של הגנרל הפכו לארקטיים. אבל דמה של סטלה כבר קפא בכל אופן. היא לא יכלה להיות בהיריון. זה היה הדבר היחיד שנשבעה שלא יקרה.
הוא הרים פיסת נייר, "אין שום ספק לגבי התוצאות. הבדיקה נערכה פעמיים. הימנעי מלהפוך את יציאתך למביישת יותר מהנדרש."
"היציאה שלי?" סטלה אחזה בגב הכיסא שמולה וניסתה לשמור על שיווי המשקל שלה.
זה לא יכול לקרות. זה לא יכול לקרות. זה לא ייתכן.
"את משוחררת מתפקידך." הוא הגה את המילים בלי שמץ של רגש, "עזבת את הבסיס ללא אישור, הסתרת את מצבך הרפואי, את משוחררת משירותך בצבא סן פליפה באופן מיידי. עלייך להזדכות על מדייך ברגע שתשובי אל הבסיס. כל פיסת רכוש שאינה אישית ושהיתה במגורייך כבר נלקחה ושאר מטלטלייך נארזו למענך. קחי את חפצייך ועזבי את הבסיס. יהיו לך עשר דקות לעשות זאת לפני שנוכחותך בשטח הבסיס תיחשב להסגת גבול."
בחילה מסחררת שטפה את גופה. שדה ראייתה הצטמצם והיטשטש. היא עמדה לעוף מהצבא. המקום היחיד שחשבה עליו כעל בית. המקום היחיד שיכלה לפנות אליו. היא גם היתה בהיריון.
סטלה נאבקה לעבד את הסיטואציה ההזויה שנקלעה אליה. היא לא יכלה להיות בהיריון.
מרה מילאה את גרונה. הם ידעו את מי פגשה באותם רגעים של טירוף? האם הם ידעו מי היה האדם שגרם לה להתנער מכל משנה זהירות ולממש את תשוקתה? הם ידעו מי היה הגבר שהוציא ממנה את מה שלא ידעה שהיה בה. האם הם ידעו שהיא היתה השוטה הכי גדולה על פני כדור הארץ?
חרדה איימה להציף ולמוטט אותה לגמרי, היא הצטמצמה לכדי אינסטינקט ההישרדות הבסיסי ביותר שלה. היא אילצה את עצמה לנקות את מוחה ממחשבות. היא היתה מוכרחה להציל את מה שנשאר מעתידה.
"אני לא אמורה לעמוד למשפט?" היא שאלה והתעלמה מהגוש הענק שבגרונה. "אמור להיות כאן חייל שיקליט את השיחה הזאת."
היא לא רצתה יחס מועדף. לא בגלל מה שעשתה ומי שעשתה זאת עימו.
או בגלל מי שהיתה.
הגנרל מלמל מבלי להגיד דבר. זאת לא היתה תגובה תקנית וזאת היתה החריגה הראשונה שלו מהפרוטוקול במהלך הפגישה. היא חשבה שראתה רמז לחשש בעיניו לפני שחזר להתבונן במסמכים.
"חשבנו שתעדיפי להתנהל בדיסקרטיות," ענה בקצרה.
הבוטות שבדבריו מחצה כל זכר לתקווה שנותרה לה.
למי בדיוק הוא התכוון כשאמר 'חשבנו'? האם השיקול באמת היה כבודה? או שמא כבודו של מישהו אחר? מישהו חשב עליה?
אולי הם פשוט קיוו שיצליחו לטאטא את העניין אל מתחת לשטיח ולהעלים אותה. היא נמלאה זעם. הבגידה צרבה יותר מכל עלבון. חוסר ההוגנות שבדבר היה בלתי נתפס.
אבל היא לא יכלה לעשות דבר. זאת היתה אשמתה. אלו היו הבחירות השגויות שלה שהובילו למצב הזה. אבל הטענה המגוחכת על היריון? לא היה שום סיכוי לכך.
"אני לא בהיריון," היא התעקשה. היא סירבה להאמין לדבריו.
"את משוחררת."
הפקודה הצוננת עצרה אותה במקום. הוא הבהיר לה שהקריירה שלה הגיעה לסופה ולא היה לו שום עניין במה שהיה לה להגיד על כך. לא היה אכפת לו. הוא רק רצה להיפטר ממנה ועדיף מוקדם ממאוחר.
היא בהתה בגבר המזדקן והמאפיר. הוא לא יכול באמת לדעת עם מי היתה כיוון שהיה זועם. הוא לא היה נשאר כה אדיש לעניין.
תברחי. מוחה זעק. תברחי לפני שהוא יגלה.
אבל לא היה לה לאן לברוח. לא היה לה בית משלה. היא ניצלה את החופשות שלה בשביל לטייל ולחקור את העולם. לעתים, כשהיתה זכאית רק לחופשה מקוצרת, היתה מבקשת משמרות תורנות נוספות. אז לאן? היא לא יכלה לפנות אליו, ובית ילדותה היה...
היא התבוננה שוב בגבר שהתעלם ממנה במופגן. היא ניסתה לדבר עימו. "אדוני – "
"את משוחררת."
תשובתו קילפה מעליה את מעט הביטחון העצמי שהצליחה לאסוף. לא נותר לה דבר פרט לתחנונים.
"אבא..."
הגנרל קרלוס זאמברנו, המפקד בפועל של הזרוע הצבאית בסן פליפה וההורה היחיד של סטלה, לא הגיב. הוא תחב את המסמכים בחזרה אל המעטפה החומה שהכילה את עיקרי חייה של סטלה.
היא עשתה את הדבר היחיד שהבטיחה לעצמה שלא תעשה. היא שברה את המחסום שהיה בין חייה המקצועיים לחייה הפרטיים. זה היה מחסום שהיא ואביה הקפידו תמיד לכבד.
היא לא ניסתה לדבר שנית. הכאב היה עצום. היא הסתובבה ופנתה לעבר הדלת. היא קיוותה שאביה יקרא לה. ינסה לעצור בעדה. היא קיוותה שהוא ינסה לעזור לה.
אבל הוא לא עשה זאת בעבר ולא נראה היה שהוא מתכנן להתחיל. כעת נותרה רק דממה ואכזבה.
אכזבה של שניהם.
היא הביטה מעבר לכתפה בפעם האחרונה וראתה אותו מסדר ערימת מסמכים מבלי לחשוב פעמיים.
היא אכזבה אותו שוב ולא היתה לה שום דרך לחזור ממצב כל כך נואש.
היא קפאה ונשענה על ידית הדלת. היא לא ידעה לאן ללכת או למי לפנות.
המבטים השקטים והלחישות ששמעה קודם לכן החלו להיות ברורים ובולטים. חיילים בדרגתה לא נקראו לחדרו של הגנרל. רוב הסיכויים היו שהם חשדו ביחס מועדף מכיוון שהיתה בתו.
אבל אולי הם כבר ידעו הכול. המחשבה זעזעה אותה. אולי הם כבר ידעו מה בדיוק עשתה ועם מי?
הסיטואציה גם היתה ללא ספק יחס מועדף. היא היתה אמורה להיות משוחררת בקלון. אבל אביה השתמש בדרגתו בשביל להפוך את התהליך לשקט ומהיר.
לא היתה מבוכה מעורבת בעניין.
רק שכעת לא נותר לה דבר. לא עבודה. לא בית. המוניטין שטיפחה ובנתה במשך כל חייה נשרף ברגע.
הכול נהרס בגלל שעה אחת של שיכרון חושים. שעה אחת שהיתה אמורה להישאר סוד לכל ימי חייה.
"אני אמור להסיע אותך בחזרה אל הבסיס," הסמל שאסף אותה ניצב מולה.
"תודה." היא אמרה, אך המילים בקושי נשמעו.
היא ישבה במושב האחורי של המכונית ופתחה את החלון, היא קיוותה שאוויר טרי יצליח לנקות מעט את ראשה. הבתים שחלפו מחוץ לחלון קושטו בעמודי שיש וגנים מטופחים. היופי העשיר של האי דיכא אותה. היא ביקשה מהסמל להאיץ. היא היתה זקוקה למקום שקט לחשוב בו והמקום הזה לא היה בסן פליפה.
שאלות וספקות מילאו את מוחה. עברו שלושה חודשים מאז אותו אחר צהריים בשמש היוקדת. היא היתה בהיריון במשך שלושה חודשים ולא ידעה מכך. המחשבה מילאה אותה באימה. היריון מעולם לא היה חלק מהתוכנית שלה.
הסמל בקושי הספיק לבלום מחוץ לעמדת השומר וסטלה כבר יצאה מהרכב. אף אחד לא התקרב אליה כאשר התקדמה לחדרה, אבל היה ברור שמישהו ביקר בו והיה עסוק במיוחד. חלל המגורים שלה היה עירום. כל שנותר היה תיק כבד למרגלות המיטה. היא פתחה אותו וראתה שמישהו טרח לאסוף את כל חפציה האישיים ולרכז אותם בתוכו. התחושה היתה של עלבון ופלישה לפרטיות. איפה היו החיילים שהחשיבה לחבריה?
סטלה אילצה את עצמה לשמור על קור רוחה. היא הזמינה מונית אל שער הבסיס ולבשה את הדבר הראשון שמצאה. חולצה אפורה וזוג מכנסי יוגה. היא נעלה את נעלי האימון הפשוטות שלה והוסיפה אימונית מעל הכול. מזג האוויר היה סתווי וחמים, אבל היא קפאה.
היא השאירה את המדים המלוכלים מקופלים מעל למיטה שלה והרימה את התיק שנארז בעבורה. היא הספיקה לצאת מהשער תוך שמונה דקות. לא שהיה עוד טעם לנסות להרשים את אביה.
"נמל התעופה של סן פליפה, בבקשה." היא הורתה לנהג וצנחה אל תוך מושבה.
כעבור עשרים דקות היתה סטלה במסוף הרחב והמואר. היא התעלמה מהעיצוב זוכה הפרסים וניגשה אל דלפק המכירות הראשון שראתה. היא קנתה את הכרטיס לטיסה המוקדמת ביותר שיכלה למצוא.
דיילת הקרקע חייכה והקלידה, רק כעבור כמה רגעים החלה להיראות מעט מבולבלת וזהירה. היא בהתה במסך המחשב והידקה את אחיזתה בדרכון שהושיטה לה סטלה.
"אני מצטערת..." היא אמרה וקולה דעך.
סטלה הזדקפה והביטה בה באי הבנה. היא שמה לב לשני חיילים לובשי מדים בפינת החדר ולעוד חייל שהחל לצעוד לעברה. זה היה הקצין שפגשה במשרד של אביה.
"את צריכה להתלוות אלי, גברת זאמברנו." הוא לקח את הדרכון מהדיילת.
סטלה עמדה ללא ניע.
"גברת זאמברנו?" הוא חזר על דבריו. "לכאן," הוא החווה בידו.
היא כבר לא היתה סגן זאמברנו. היא איבדה את התואר שלמענו עמלה שש שנים.
היא לא הצליחה להתגייס ישירות לצבא של סן פליפה. סטלה ניצלה את האזרחות הכפולה שלה ושבה למדינה שממנה הגיעה אמהּ, ניו זילנד. היא התגייסה והתאמנה בעודה עולה בדרגה עד שזכתה למוניטין שהפך אותה לנכס בסן פליפה. היא היתה טובה מדי בשביל שיוותרו עליה, והיא היתה נחושה להתמיד בנסיקה שלה.
היא התבוננה בקצין שניצב מולה. הוא לא החזיק בשום סמכות פיקודית מולה. היא היתה אזרחית. היא יכלה להתקיל אותו ולברוח. היא כבר הכניעה גברים גדולים וחזקים ממנה.
"עדיף שתימנעי מלעשות כאן סצנה," הוא אמר אחרי שהביט בעיניה.
"אני אסחוב את התיק שלך," הוא כבר אחז בידית הנשיאה.
היא רצתה לחטוף אותו חזרה, לצרוח ולרקוע ברגלה. אבל זה לא היה מקדם שום דבר. הקצין צדק, היא באמת לא רצתה לעורר סצנה. היא העדיפה להיעלם ולסדר את ההריסות של חייה באלמוניות יחסית.
חיוכה המתוח של דיילת הקרקע התחלף בהקלה טהורה כאשר סטלה נשמעה להוראותיו של הקצין והלכה בעקבותיו.
"היית בארמון," היא אמרה בזמן שצעדו, "היית במשרד של אב – " היא תיקנה את עצמה, "בלשכתו של הגנרל. למה אתה כאן עכשיו?"
"אני רק ממלא פקודות."
"פקודות של מי?"
הוא שמר את עיניו ממוקדות באוויר וצעד.
"את הפקודות של מי אתה ממלא?" היא שאלה שוב.
"זה הכיוון, גברת זאמברנו."
זה לא היה אביה ששלח אותו, הוא היה אומר לה את מה שרצה להגיד עוד בלשכה שלו. הוא הבהיר לה שלא נותר ביניהם כעת דבר. פירוש הדבר היה שמישהו בכיר ממנו פיקד על הקצין.
סטלה סבלה מקור עוד משעות הבוקר, אבל כעת חשדה שהיא מתקרבת להיפותרמיה. היא לא היתה לבושה למזג האוויר הנוכחי והתגעגעה למשקל ולתחושת הביטחון שהשרו בה מגפיה.
הקצין הוביל אותה מבעד לכמה דלתות ביטחון אל מסדרון ארוך, הדלת שבסופו הובילה ישירות אל משטחי ההמראה.
"לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה כשראתה מסוק מתכונן להמראה.
"למקום שבו תהיי בטוחה."
מכיוון שהיא היתה נתונה לאיום כלשהו? "למה שלא אהיה בטוחה בסן פליפה?"
"לא התכוונת להישאר בסן פליפה."
לא. היא התכוונה לברוח, אבל למה זה שינה? "אז לאן אתם לוקחים אותי?"
נראה היה שהוא ניצל את מכסת המילים היומית שלו.
ההליקופטר היה מונע וסטלה טיפסה אליו בעודה שפופה, היא סירבה לעזרה שהציע לה אחד החיילים שבתוכו. היא ידעה איך להיחגר כהלכה, היא עשתה זאת אלפי פעמים.
הקצין הניף אל תוך המסוק את תיקה והתיישב בצמוד אליה. היא היתה מוקפת בגברים חסונים במדים כאילו היתה אסירה שתכננה להימלט.
או שבעצם תפקידם היה להגן עליה?
היא הביטה מעבר לקצין וראתה את הקרקע מתרחקת כשהמסוק טיפס מעלה. לא היתה לה זכות לדעת לאן לקחו אותה?
הגברים לא אמרו דבר, אבל התשובה התגלתה אחרי כמה דקות של טיסה.
תחילה, מהאוויר, האי נראה מאיים ובלתי נגיש. הוא נראה כמו סלע אחד גדול. הכול היה עשוי מצוקים מחודדים – יריב ראוי לאלקטרז. היא יכלה לראות לגונה בצידו המרוחק ככל שהתקרבו, היא הכילה כמה חופים פרטיים ומבודדים. המצוק שמעל ללגונה היה מישורי יותר ומעליו ניצב מבצר. מעוז שנבנה בשביל להשקיף על הלגונה שמתחתיו ולהגן עליה.
כעת, כשהיו כמעט מעל לשטחו, סטלה יכלה לראות מבנה שזיהתה במרכז האי. היא ראתה אותו רק בתמונות, אך ידעה בדיוק היכן היה ממוקם. זה היה המקום הפרטי ביותר בסן פליפה. הדרך היחידה להיכנס היתה בעזרת הזמנה ממשפחת המלוכה. זה היה אי המפלט של בני משפחת המלוכה. כאן הם נפשו ובילו כאשר לקחו פסק זמן מהדרישות שהציבה בפניהם אומתם.
אבל זה לא היה בית קיט רגיל וצנוע. זה היה ארמון. ארמון ראוותני ועתיק, אחד מיהלומי הכתר. סמל של סן פליפה. המסוק חג ואִפשר לסטלה לסקור את הגנים ואת גני הפסלים שהקיפו את הקרקעות. קילומטרים של גדרות חיות ובריכות סלע. עיניה התרחבו עד שכמעט כאבו וגרונה ניחר.
רוב האנשים ישלמו בעבור מבט ממעוף הציפור על הארמון. אין ספק שעצם המחשבה על כניסה לארמון תעורר פלצות ברבים. סטלה לא דמתה לרוב האנשים. סטלה רצתה להקיא.
המסוק החל בירידה לעבר מנחת קטן שבפאתי הגנים. הרוטור השמיע הלמות חוזרת שדמתה לצליל תיפוף חזק. סטלה לא ידעה אם המסוק או ליבה היו אלו שהחרישו את אוזניה בשלב זה. ראייתה החלה להתערפל.
תשלטי בעצמך.
היא ייצבה את גבה והכריחה את גופה להישמע לה. היא לא יכלה להיות חלשה עכשיו. היא היתה צריכה להישאר חזקה מתמיד. היה עליה להיות החיילת שתמיד מוכנה לקרב.
"אם תואילי ללכת בעקבותי?" הקצין יצא מהמסוק ואסף את תיקה על כתפו.
טוב, זה לא כאילו באמת היתה לה ברירה. היא עקבה אחריו דרך שבילים מטופחים ללא רבב. היה זה כאילו היא מבקרת באגדה מעוותת שהוליכה אותה אל ארמון מכושף כדי לפגוש בנסיך מפלצתי.
רק שהוא לא היה מפלצתי. זאת היתה הבעיה.
היא הובלה דרך קשתות אבן ענקיות ודלתות מפוארות וכבדות. הקצין הוביל אותה בשביל סמוי שהגיע אל חצר פנימית רחבת ידיים. החצר היתה בנויה לאורך הבניין, ולאורכה היו פזורים עמודי שיש ודלתות צרפתיות כפולות.
סטלה שמה לב לצמד דלתות פתוחות בקצה הבנין. היא ראתה שורות על גבי שורות של מדפים עמוסים בספרים.
הקצין ליווה אותה עד הדלתות ועצר. הוא נסוב לעברה וקד, "אשאיר אותך כאן."
הוא נעלם ברגע. כאילו היה צל. הוא גם לקח את התיק ואת הדרכון שלה איתו.
סטלה קפאה. היא לא הצליחה לפסוע את הצעד הראשון. היא ידעה שהנסיך אדוארדו דה סנטיס ימתין לה בתוך החדר. הנסיך הפלייבוי השרמנטי. הפטרון הקדוש של כל מה שמרגש ומסעיר בסן פליפה. ראוותני, ספונטני ומפונק.
כל הדברים שלא היתה מימיה.
ובכל זאת, הוא היה המשגה היחיד ששגתה. עוונה. הוא היה הדבר היחיד שלא יכלה להתנגד לו במשך אחר צהריים שמשי. כעת נראה שהיא עמדה לשלם מחיר כבד בעבור כמה רגעים של הנאה. סטלה היתה יותר ממודאגת, אבל למרות שניסתה להתכונן, לרגע לא הצליחה לייצב את עצביה. לא היתה לה תלבושת שתגן עליה כעת. לא היתה לה שום אסטרטגיה שתוביל לניצחון בקרב.
לא היה לה ספק שזה עמד להיות קרב – קרב נגדו וגם כנגד עצמה.
"את מתכוונת להיכנס?" קולו נישא מעבר לדלתות הפתוחות. "דברים משונים עשויים לקרות למי שנשאר יותר מדי זמן בשמש."
דבריו היו תערובת של פקודה, בקשה ותזכורת מחודדת. קולו גרם לה להגיב בדרכים לא צפויות. זיכרונות מפתים ריצדו בשולי דעתה. מתגרים ומתריסים.
היא לא יכלה להרשות לעצמה להיזכר. היא כבר איבדה יותר מדי.
הנסיך אדוארדו דה סנטיס לא היה רודן אכזר, הוא היה מעין פיראט סקסי. הוא לא הותיר רבבות לבבות שבורים מאחוריו, הוא הותיר חיוכים נוגים ותהיות על מה שהיה יכול להיות. הוא היה חופשי מדי בשביל להשתקע.
בשביל רבים זה היה חלק גדול מהמשיכה שלו.
לאף אחד לא היתה מילה רעה לומר עליו, אבל הוא לא היה טלית שכולה תכלת. הוא עשה כל שעלה על רוחו. אדוארדו חיבב הרפתקאות ואקשן, והתפרסם כנהנתן, מוחצן וחובב חיים.
סטלה יכלה להעיד על כך באופן אישי.
סטלה התכוננה למפגש הקרב ופסעה אל תוך החדר המואפל. היא מצמצה בשביל להחיש את הסתגלות עיניה לתנאי התאורה החדשים. היא ראתה אותו כעבור רגע ונאלצה להכריח את גופה להפסיק לרעוד. הוא היה מהמם כתמיד.
גבוה, בעל שיער שחור שהיה מעט ארוך מדי ופרוע. הוא כיסה את גופו השרירי בזוג מכנסי ג'ינס כהים וחולצת טריקו שחורה. הוא נראה כמו מתנקש של הכוחות המיוחדים – רק כפות רגליו היו חשופות בדרך השחצנית שהיתה אופיינית לו. הוא היה בבית אחרי הכול. הוא התבונן בה בעיניו התכולות. זה היה בדיוק אותו גוון טורקיז שזוהה עם חופי סן פליפה.
להט החל למלא אותה, להבות ועשן מלחכות את ליבה, דם רותח גועש וזורם אל כל חלקי גופה.
היא תמיד חשבה שהוא נאה. כל אישה היתה מסכימה, אבל התמונות והסרטונים אף פעם לא עשו עימו צדק. אדוארדו היה הרבה יותר כובש בחיים האמיתיים. עצם נוכחותו גרמה לעורה לעקצץ ולשיער שעל עורפה לסמור.
סטלה הכירה את המציאות של גופו המסותת. היא ידעה על גודלו המפואר. על העוצמה שלו. על המיומנות שלו.
היא עצרה שוב את שטף מחשבותיה. היא היתה מוכרחה להשיב לידיה את השליטה על המצב. או לפחות להחזיר את השליטה על גופה.
ליבה גמגם. כפות ידיה נעשו לחות מזיעה. היא לא יכלה לשלוט בתחושה החלקה והרטובה שבתוכה.
כיצד הוא יכול לעורר בה תגובה כזאת מעצם היותו? הוא לא עשה דבר פרט ללעמוד ולהביט בה. היא היתה משותקת ואילמת.
תשלטי בעצמך.
אם הבדיקה שעברה היתה מדויקת, היו לה דברים חשובים בהרבה לחשוב עליהם. היה עוד מישהו מלבדה שהיה עליה לדאוג לו. סטלה אומנה לטפל ולהגן על כל מה שהיה רגיש ויקר ערך. היא הגנה על החירות של מדינתה ואזרחיה – לרבות אזרחיה העתידיים.
היא עמדה והתבוננה לרגע בעודה אוספת את עצמה.
הדממה הארוכה יצרה תחושה של ניכור ביניהם.
כל שנייה שעברה דחקה אותה עוד לעבר הקצה. הוא סקר את גובהה בעיניו המכושפות. רואות הכול. הוא המתין לתגובה.
"אתה לא יכול לחטוף אזרחים לפי גחמה," היא דיברה לבסוף וניסתה לטעון בעד חירותה.
"את לא אזרחית," הוא נזף.
הוא רתח כשגילה מי באמת היתה.
"אני אזרחית עכשיו," היא השיבה באותה חימה.
משהו התחלף במבטו. הוא שתק. הוא לא הכיר במה שנלקח ממנה או בחלקו בעניין.
היא הסתובבה והעמידה פני מתעניינת בספרים שהקיפו אותם. כל דבר היה עדיף על פני להביט בעיניו. המשיכה שלה אליו היתה עזה מדי.
היא דיברה ונשמעה מתוחה יותר כעת, "האם אני אסירה?"
"את כאן מכיוון שזה המקום היחיד שבו תוכלי לזכות לפרטיות."
"אנחנו לא צריכים פרטיות," היא השיבה באחת.
היא לא רצתה להיות ברדיוס של מאה מטרים ממנו. במיוחד לא באותו החדר. כעת היא היתה על האי הפרטי שלו, אי שאליו הביא ללא ספק עשרות אם לא מאות מאהבות. היא לא יכלה להרשות לעצמה לחשוב עליו כעל מאהב. הוא לא היה המאהב של אף אחת ובהחלט לא שלה.
היא רצתה לעזוב את סן פליפה ולהבין מה תעשה עם שארית חייה.
הדממה שהשתררה כעת בישרה רעות.
היא היתה מודעת מאוד לנוכחותו המאיימת. הכוח שהקרין. העוצמה שנבעה ממנו. הזיכרונות שהצליחה להדחיק איימו לשוב ולהציף אותה. היא הפנתה את מבטה אל הקיר הנגדי והתמקדה בו בדממה כעוסה.
פניו הוסיפו להישאר קודרים. סטלה הצליחה להשתלט על עוד פרץ רעד שעבר בגופה. היא בילתה שנים בעבודה לצד גברים עוצמתיים ורמי מעלה, היא זיהתה את הניצוץ שברק בעיניו. הוא לא רק היה נחוש, הוא היה נטול פניות וחסר פשרות. היתה נתונה בו די עוצמה בשביל לקבל החלטות קשות ונטולות רחמים. זה לא היה הגבר שהתגרה והשתעשע איתה באותו אחר צהריים שמשי.
"שוחררת משירותך בצבא," הוא אמר לפתע.
"כן."
"מכיוון שאת בהיריון."
קולו התחזק. הוא נשמע כאילו דן ושפט אותה. היא לא הצליחה לדבר מעבר לגוש שהיה נעוץ בגרונה. היא לא יכלה לדעת בוודאות מה תהיה תגובתו, אבל היא חששה מפניה. היא חששה ממה שיעולל לה וממה שיקרה לה.
סטלה כבר היתה נתונה במצבים מסוכנים בעברה, אבל היא לא פחדה מעולם כפי שפחדה כעת. היא גם לא זכרה מתי הרגישה כל כך בודדה. לא היה לה אדם אחד שאליו יכלה לפנות.
היא נפרקה מנשקה ונותרה עירומה לגמרי.
ליבה שב לפעום חזק ומהר מדי. היא התנשפה וניסתה לשלוט בתגובה הפיזית למצבה. היא ניסתה להכחיש את זה שהתגובה שחוותה היתה למעשה לנוכחותו.
הוא צעד לעברה בצעדים ארוכים וקלילים שהזכירו לה את הכושר שניחן בו. פניו היו אפלים מדי בשביל שתקווה לטוב.
זה לא היה הנסיך נעים ההליכות שהציבור הכיר. הוא נראה זר קר וכעוס, פסל גרניט אנושי. היה בו צד שלא ראתה בו אף פעם.
היא לא הביטה לאחור אחרי אותו מפגש.
כעת, למרות הקור הנוקשה שהפגין, נבעה ממנו אותה חושניות גברית מוצקה. היא היתה קרובה להיכנע לה שוב בתוך רגעים ספורים.
עוד דבר שעורר בה אימה.
היא לא יכלה לנתק ממנו את עיניה. היא לא פגשה גבר כה מושך וכובש מימיה. היא לא רצתה אף אחד כמו שרצתה אותו. הזיכרונות שניסתה להדחיק התפרצו אל מוחה מוכה ההלם. היא ראתה אותו לרגע כפי שהיה באותו אחר הצהריים – עירום, נוצץ ורכון מעליה. מבטו ממוקד בעיניה. גופו מעניש ומגונן עליה באחת.
"סטלה."
חום זרם אל לחייה והיא גירשה את התמונה האסורה מראשה. היא לא הבינה כיצד איבדה שליטה כך. היא זקרה את סנטרה ונכנסה לכוננות ספיגה. היא ידעה מה עמד להגיע.
הוא קרב אליה בעודו מישיר מבט. תנועותיו היו זהירות ומרוסנות. היא ראתה את העור המתוח בזוויות פיו ולרגע חשבה שהוא רותח מזעם.
היא הסתמכה על שנים של אימון וחישלה את עצמה כדי לא לסגת כאשר גישר על המרחק ביניהם. כעת, במקום לקפוא מקור היא הרגישה כאילו עלתה באש. דמה געש תחת עורה, היא כמעט יכלה לשמוע את הנוזל הרותח פועם ברקותיה. זה היה מטורף והיא שנאה את הדרך המטופשת שבה הגיבה אליו. כיצד נותרה כה חלשה אחרי שעולמה נחרב בגללו? ובכל זאת, אותו חלק פזיז וחלש שבה רק רצה לשוב ולגעת בו. לגעת בו ולשכוח את העולם.
הוא עצר במרחק צעד ממנה, שריריו מתוחים ורגליו מעט מפושקות. כאילו חשד שתנסה לברוח כל רגע.
"סטלה זאמברנו," הוא דיבר ברוך, אך מבין שיניים חשוקות. עיניו הכחולות רחבות וצוננות, מילותיו כמו פגיונות, "ברוכה הבאה לסקרטו ריאל. מחר נתחתן כאן."
