1


זו הייתה עוגת החתונות היפה ביותר שטילי אי פעם עיצבה. רק חבל שלא תהיה כלל חתונה. חתונת החלומות שלה, החתונה שהיא פיללה לה שנים על גבי שנים, לא תתרחש. היא הביטה בעוגה בעלת שלוש הקומות ובקישוטי הפרחים המורכבים שלקח לה שעות על גבי שעות ליצור, והיא לא האמינה למראה עיניה. הפרחים היו כל כך מוצלחים ומציאותיים עד שהיא כמעט הצליחה להריח אותם. העבודה המדוקדקת על העוגה מכל צדדיה, עם עיטורי התחרה המדויקים, כמעט הפכו אותה לפוזלת מרוב שעות של עבודה מאומצת. היא אפילו יצרה בעצמה את כלת המרציפן שעמדה על ראש העוגה – בדמותה – כלה עם שיער ערמוני ארוך, עור בהיר ועיניים חומות. היא דייקה בפרטים ואפילו השתמשה בפיסת בד קטנטנה משמלת החתונה שלה וגם מההינומה על מנת ליצור לבובה מראה מושלם וזהה לה ביום חתונתה. עם זאת... היא מעט החמיאה לעצמה כשעיצבה את קימורי הכלה וגרמה לכלת המרציפן להיות חטובה יותר ממנה. היא העמידה פנים שבילתה שעות במכון הכושר ולא במטבח המאפייה שלה, מוקפת עוגות מצוינות שעליה לטעום ולוודא שהן מספיק משובחות עבור לקוחותיה. החתן שיצרה נראה בדיוק כמו סימון, בלונדיני בעל עיניים כחולות, אך החליפה שיצרה לו כבר הושחתה, היא דקרה בה עשרות סיכות מכף רגל ועד ראש. היא הרימה סיכה נוספת ודקרה אותו בדיוק בגרוגרת. "תיחנק, בוגד!" מלמלה לעצמה. מי ידע שבובת מרציפן יכולה להפוך לבובת וודו נהדרת? אולי כדאי לה לפתוח עסק לכלות ממורמרות, חשבה לעצמה. עוגות פרידה עם חתני וודו ממרציפן! רעיון טוב, לא?


"אוי לא," נאנחה ג'ואן העוזרת שלה בעודה נכנסת למטבח. "הלקוח האהוב עלייך פה. להזהיר אותו שאת לא במצב רוח לגברים היום?" טילי הפנתה אליה את מבטה. "איזה לקוח?"


עיניה של ג'ואן זהרו כל כך עד שנראו כמו יהלומים נוצצים כשענתה לה, "אדון אקלייר שוקולד."


לחייה של טילי הסמיקו מייד, הפכו חמות כמו עוגות בתנור במהלך האפייה. במשך השבועיים האחרונים בכל פעם שהבחור הזה נכנס למאפיית העוגות שלה, הוא התעקש שהיא תשרת אותו. הוא גרם לה להסמיק כל פעם מחדש. הוא רצה אותו דבר כל פעם – אקלייר שוקולד בלגי. היא לא ידעה אם לשנוא אותו על כך שגרם לה למהר כל פעם לדלפק כדי להגיש לו את אותו הדבר, או לתעב אותו על כך שאכל אקלייר שוקולד מדי יום ושמר על גזרה מושלמת. "את לא יכולה לשרת אותו הפעם?" טילי שאלה, וג'ואן הנידה מייד ראשה לשלילה. "לא. הוא רוצה לדבר רק איתך והודיע שלא יעזוב עד שתהיי פנויה להגיש לו." טילי עיוותה את פרצופה. "אבל אמרתי לך שאני לא רוצה שום הפרעות היום. יש לי שלוש עוגות יום הולדת להכין היום, ואני צריכה לדחוף עוד ביקור אצל אדון פנדלטון בדיור המוגן בין לבין. הכנתי לו את עוגת המרשמלו האהובה עליו."


"הבחור הזה לא מוכן לקבל סירוב," ג'ואן ענתה. "בכל מקרה כדאי שתבואי בעצמך כדי שתראי כמה טוב הוא נראה היום. הוא עוצר נשימה. איך הוא שורף את כל הקלוריות מהעוגות שהוא זולל פה כל יום?"


טילי הסתובבה חזרה לעוגת החתונה וכיוונה סיכה הישר לעין של החתן המסוכר. "תגידי לו שאני עסוקה."


ג'ואן נאנחה בהפגנתיות, והפעם לא עצרה את עצמה. "תקשיבי טילי, אני יודעת שההברזה של סימון הייתה קשה לך, אבל עברו שלושה חודשים. הגיע הזמן להמשיך הלאה. יש לי תחושה שמר אקלייר שוקולד דלוק עלייך. אין ספק שהוא מנסה בכוח להעניק לך תשומת לב. מי יודע, אולי זו הזדמנות שאת מפספסת לצאת ולחגוג."


"להמשיך הלאה? מי אמר שאני רוצה להמשיך בכלל?" ענתה טילי. טוב לי מאוד לבד, זהו, אני סיימתי עם גברים," אמרה ותקעה עוד כמה סיבות בחתן המרציפן האומלל.


"ס י י מ ת י!"


"לא כל הגברים כמו סימון, טילי..."


"חוץ מאבא שלי ומאדון פנדלטון, כל הגברים הם בזבוז זמן מוחלט. שלא לדבר על בזבוז הכסף והרגש המעורבים," אמרה ונזכרה בהון שבזבזה על סימון בפיתוח העסק שלו, כל פעם עסק אחר וכל פעם כישלון מפואר. היא גם נזכרה בהתחייבות הרגשית שהייתה לה אליו. לא היה לה פשוט להסכים להתנזר מיחסי מין לפני הנישואין כפי שביקש, והיא עמדה בהתחייבות רק כדי לגלות אחר כך שהיה לו רומן סוער עם בחורה שפגש באינטרנט. באפליקציית היכרויות. אררר.


שנים שטילי ויתרה על עצמה כדי להיות אישה טובה, בת זוג טובה וארוסה כנועה וטובה. היא הייתה נאמנה, מלאת אמונה, מחויבת לחלוטין.


היא לא ממשיכה הלאה, היא לא מוכנה שוב לסמוך על גבר. לא במאה הזאת, לא בחיים האלה, לא ביקום הזה.


"אז... לומר לאדון אקלייר שוקולד לחזור בפעם אחרת?" אמרה ג'ואן בעודה מתבוננת בחתן המרציפן המחורר מסיכות.


"עזבי, אני אצא החוצה," אמרה טילי והתירה את סינרה. היא הניחה אותו בצד וצעדה לתוך חנות העוגות הקטנה שלה. אדון שוקולד אקלייר פשוט עמד שם והציץ במאפים שהונחו בויטרינה: עוגות שלמות, פרוסות עוגות מתוקות, עוגיות ומיני מאפה שונים. כשהוא פנה לכיוונה והסתכל בעיניה, היא הרגישה קרן לייזר פוגעת בה, כמו בכל פעם שהוא הביט בה. צבע עיניו הכחולות נראה יפה מדי מכדי להיות אמיתי. גוון אפור-כחול ממוסגר עם גוון תכלת סביב האישון, עיניים שנראות כמו ציור. שערו היה חום כהה עם גוונים טבעיים, ונראה שהוא בילה זמן ממושך תחת קרני השמש. היא ידעה שאם הוא בילה זמן בשמש, זה לא היה באנגליה משום שהחורף עדיין היה בשיאו, אפילו שיוני כבר הגיע. עורו היה שזוף, וזיפי זקנו נראו בבירור, כאילו שכח להתגלח, אך זה רק גרם לו להיראות טוב יותר, ולה לחוש צמרמורות מכף רגל ועד ראש.


הוא היה תמיר ומרשים. כל כך גבוה עד כדי כך שנאלץ לרכון מולה כשהגיע לדוכן, וראשו כמעט פגע בגוף התאורה מעליו. עם כל הנתונים הללו, מה שמשך את עיניה יותר מכול היו השפתיים המפוסלות שלו, שפה עליונה בשרנית ומצוירת בגוון טיפה חיוור יותר מהשפה התחתונה. היה לו פה שמשדר חושניות עוד לפני שפצה אותו. חצי החיוך שהיה נסוך על פניו שידר ביטחון של אדם שמקבל מה שהוא רוצה בחדר הישיבות, בחדר המיטות ובעצם בכל מקום שאליו הוא מגיע. הוא נראה כמו פוסטר של פלייבוי. אם הייתה תמונה במילון של בחור סקסי בינלאומי, פרצופו ודאי היה מככב שם. לעומתו נראו הדוגמנים במגזינים כמו פועלים פשוטים. הוא היה באמת משהו מיוחד.


"כרגיל?" אמרה טילי והרימה זוג מלקחיים ושקית נייר.


"היום לא." קולו העבה הבהיר שהוא היה בראש התור שחילקו את מנות הטסטוסטרון. קול כהה ומחוספס עם מנת דבש בצד, נימה גברית ומתוקה בעת ובעונה אחת. "הפעם אני נמנע מפיתוי," ענה.


לחייה של טילי הפכו להיות כה חמות עד שהיא הרגישה שהיא יכולה לבשל עליהן טופי. "אני יכולה לפתות אותך במשהו אחר?"


אופס. בחירה גרועה של מילים.


"חשבתי שהגיע הזמן שאציג את עצמי," ענה בחיוך. "אני בלייק מקלנד, נעים מאוד."


השם שלו צלצל במוחה. לא צלצול קטן של פעמון זעיר, אלא צלצול ענק, כמו שעון הביג בן המהדהד. בלייק מקלנד היה פלייבוי בינלאומי, איש עסקים מוכר מאוד שזכה בהצלחה מסחרית מסחררת.


שמו של הפארק שבו הייתה מבקרת את מר פנדלטון היה פארק מקלנד. היא זכרה את הסיפור על איש העסקים מקלנד שמכר לפני שנים רבות את האחוזה הזו אחרי שאשתו נפטרה בנסיבות טרגיות. כזכור לה, אשתו השאירה אותו עם בן צעיר, בן עשר. לפי החישוב שלה, הבן הזה עמד עכשיו מולה והוא בן 34, כעשר שנים מבוגר יותר ממנה.


"איך...אני...יכולה...לעזור...לך, אדון מקלנד?"


הוא הגיש לה את ידו והיא החזירה את שלה, הניחה את ידה בכף ידו החמה. המגע המחשמל של עורו הגברי העביר זרם בכל גופה. היא הרגישה את האוויר נהיה עבה וסמיך יותר מרגע לרגע.


"יש מקום שבו נוכל לדבר בפרטיות, רק אני ואת?"


היא בקושי הצליחה לעמוד או לנשום מולו, שלא לדבר על לחשוב או לדבר או בכלל ליצור מחשבה קוהרנטית. היא משכה את ידה מידו, אך המגע המרגש שלו עדיין שלח תחושות בגופה, כמו שלוחות חמות של התרגשות שהתפשטו לכל אזור בגופה.


"אני ממש עסוקה עכשיו אז..." התחילה לומר. הוא קטע אותה במהירות, "לא אגזול יותר מדי מזמנך, אל תדאגי."


היא רצתה לסרב, אבל אשת העסקים שבה התעוררה. היא הייתה נימוסית ואדיבה ללקוחות תמיד, גם ללקוחות המעצבנים ביותר. אולי הוא רוצה עוגה מיוחדת לאירוע? לא שהיא מכינה עוגות ארנב ענקיות שנשים קופצות מהן חצי עירומות, אבל עדיין. אולי הוא מחפש עוגה מיוחדת והיא עלולה להפסיד הזדמנות עסקית מצוינת רק משום שהוא גורם לה להרגיש מעורערת ומרעיד כל חלק בגופה.


"המשרד שלי כאן מאחורה," ענתה טילי והובילה אותו לחדר העבודה. כל תא בגופה התעורר מהמחשבה שהוא נמצא רק צעדים ספורים מאחוריה.


ג'ואן ניסתה לא להקשיב לשיחה, ללא הצלחה, והעמידה פנים שהיא מרוכזת בעוגת הילדים המיוחדת שטילי הכינה עבורה צעצועי מרציפן עדינים במשך שבוע שלם. "אני אשמור על החנות, בסדר?" אמרה וחייכה חיוך ענק. היא נראתה כמו פרסומת למשחת שיניים מרוב שחיוכה נצץ.


"תודה," אמרה טילי ופתחה את הדלת למשרדה. "זה לא ייקח לנו הרבה זמן."


פעם היא חשבה על החדר כעל משרד, אך כשבלייק מקלנד נכנס איתה לחדר, המשרד הרגיש לה כמו קופסת עוגות קטנה. קטנטנה.


טילי כיוונה את ידה לכיוון הכיסא הקרוב. "תרצה לשבת?"


כדי שלא אצטרך לשבור את הצוואר בניסיונות להביט אל תוך עיניך, כך חשבה לעצמה.


"ליידיז פירסט, קודם את," אמר והניצוץ בעיניו לקח את דמיונה למקומות תמימים הרבה פחות.


היא ניסתה לחייך מבעד למתח שהציף אותה, ובמקום להתיישב בנוחות החזיקה במשענת הכיסא. "מה אוכל לעשות עבורך, אדון מקלנד?"


"למעשה מדובר יותר במה אני יכול לעשות עבורך," ענה בקולו העבה. היא הרגישה את שערותיה סומרות בעורפה.


"כלומר?" היא ניסתה לשמור על קור רוח. ולמרות שהרגישה חום בכל גופה, ניסתה לענות לו בארשת קשוחה וקרירה.


בלייק הציץ בערימת החשבונות שעל השולחן, חלקם מסומנים בחותמת אדומה המסמנת שעבר זמן התשלום שלהם. קשה היה שלא להבחין בהם.


"השמועות מספרות שאת עוברת קשיים כלכליים מסוימים."


טילי הזדקפה כמו סרגל בכיסאה. "סליחה אם זה נשמע חצוף, אבל אני לא מבינה איך המצב הכלכלי שלי קשור אליך באיזו צורה."


עיניו לא משו ממנה, אפילו לא למצמוץ קל.


"שמתי לב גם לעוגת החתונה כשנכנסתי," אמר.


"אנחנו קונדיטוריה וחנות לעוגות, זה לא בדיוק מפתיע," ענתה. "אנחנו מכינים לכל מיני אירועים, לחתונות, למסיבות..."


"שמעתי על הארוס שלך שהבריז ביום החתונה," אמר והמשיך לבהות בה במבט חודר ואינטנסיבי.


"טוב, קשה לשמור על רכילות כזו מאוזני הסובבים בעיירה קטנה כמו שלנו. אבל שוב – אני יכולה לשאול מדוע אתה פה? אם באת לדבר איתי על האקס שלי ועל החברה שלו שרק סיימה תיכון, אולי כדאי שתעזוב עכשיו."


הוא חייך חיוך קטן שהעביר בה צמרמורות של התרגשות ובה בעת גרם לה לרצות לסטור לו. היא כעסה על עצמה שפצתה את פיה ונתנה לו לראות כמה מפריעה לה הבחירה של האקס שלה באישה האחרת, ההיא.


"יש לי הצעת נקמה עבורך," אמר בלייק. "אולי תעמידי פנים שאת הארוסה שלי למשך החודש הקרוב? אני בתמורה אשלם את כל החובות שלך."


"אני אעמיד פנים שאני...מה?"


הוא הרים את ערימת המסמכים והודעות החוב והתחיל לקרוא אותם אחד-אחד, את כל הסכומים שהיא חייבת, והגזים במיוחד כשהקריא בקול רם את הסכומים הגבוהים ביותר. הוא הציץ בה בעודו מקריא את הסכומים ואמר, "אני אשלם את כל אלו. כל מה שעלייך לעשות הוא לספר לחברך הוותיק ג'ים פנדלטון שאני ואת מאורסים."


עיניה של טילי נפערו כמו כדורי פינג-פונג, כמעט יצאו מחוריהן. "אתה השתגעת? להעמיד פנים שאני ארוסתך? אני בקושי מכירה אותך!"


הוא השתחווה במחווה מזויפת. "בלייק ריצ'רד אלכסנדר מקלנד לשירותך. פעם היה פארק מקלנד בידי, והיום משימתי היא לרכוש בחזרה את האחוזה של אבותיי, שעד לפני 24 שנים הייתה חלק מרכוש המשפחה שלי. האחוזה הייתה ברשות בני משפחתי מאז המאה ה-17."


"למה שלא תציע עסקה למר פנדלטון? הוא מנסה למכור את האחוזה מאז שלקה בשבץ לפני חודשיים," ענתה טילי ופניה התכרכמו.


"הוא לא מוכן למכור לי את האחוזה."


"למה לא?"


הוא המשיך להתבונן הישר אל תוך עיניה. "מסתבר שעיצבנתי אותו עם המוניטין שלי כרודף שמלות שלא נשאר עם אישה אחת יותר מדי זמן."


היא פתאום הבינה למה הוא היה כל כך מוכר לה. היא יכלה לתאר לעצמה שהוא שבר כמה וכמה לבבות בחייו רק לפי המפגש הקצר ביניהם. היא גם נזכרה שקראה ידיעה עליו בעיתון, על מסיבה פרועה בלאס וגאס עם מספר דוגמניות שהיו מעורבות בעניין. הוא חי חיים מהירים ופרועים, והיא רק יכלה לתאר לעצמה איך ג'ים פנדלטון, אדם שבשמונים וחמש שנותיו לא עולל דבר מעבר לכמה דו"חות חניה, לא אהב את הדרך שבה הוא מתנהל בעולם. "מר פנדלטון מכיר אותי ולא יאמין שאנחנו זוג, אנחנו הפכים מוחלטים."


בלייק חייך חיוך עקום. "זה בדיוק העניין, את סוג הבחורה שג'ים היה רוצה שאכיר, אתאהב ואתיישב איתה."


כאילו שהיה סיכוי שזה אי פעם יקרה, חשבה לעצמה.


טילי ידעה שהיא לא שוברת לבבות ושאף אחד לעולם לא יבקש ממנה לדגמן בביקיני או אפילו להופיע למסיבה מפוארת. הלוק הפשוט שלה לא עוצר נשימה ולא עוצר את הזמן מלכת. בקושי עוצר את הטיימר של העוגות. הסיכוי שמישהו ברמה של בלייק יתאהב בה בצורה כזו הוא לא מציאותי, בערך אותו סיכוי שהיא תתעורר מחר בבוקר עם מידה אפס במכנסיים. סיכוי אפסי. היא לא הצליחה להחליט אם היא נעלבת או שהיא אסירת תודה על ההצעה. כרגע, המחשבה שהוא ישלם מייד את כל חובותיה הייתה הצעה מפתה, מפתה יותר ממגש של אקליירי שוקולד בלגי. אפילו יותר משני מגשים. נוסף לכך היא חשבה על כך שהאקס שלה ידע על אירוסיה החדשים וישתגע, הוא פשוט לא יאמין!


"אתה לא חושב שמר פנדלטון יחשוד בנו אם נופיע פתאום כזוג? הוא אמנם מבוגר ואחרי שבץ, אבל הוא לא מטומטם."


"הוא רומנטיקן בכל איבריו. הוא היה נשוי במשך 59 שנה לאותה אישה עד שנפטרה, והוא הכיר אותה עשר דקות בדיוק עד שהתאהב בה לחלוטין. הוא יהיה מאושר אם יגלה שאת ממשיכה הלאה בלי האקס הבעייתי שלך. הוא מדבר עלייך כל הזמן, הוא קורא לך המלאך השומר שלו. הוא אומר שאת דואגת לו, לביתו ולכלבה שלו, ומבקרת אותו מדי יום. אני כבר רואה את הכותרות: 'הילד הרע מרוסן על ידי הילדה הטובה', זה יהיה מושלם."


הוא היה מושלם, הוא חייך חיוך מושלם ונראה כמו פרסומת. "זה מצב של ניצחון לשנינו."


טילי העניקה לו מבט שהיה מחמיץ ברגע את כל אספקת החלב שלה בחנות. "מצטערת לנפץ את האגו המאסיבי שלך, אבל התשובה שלי היא לא, לא בלתי הפיך ובלתי משתנה."


"אני לא מצפה שתשכבי איתי או משהו כזה," אמר.


היא לא אהבה את הצורה שבה אמר את זה. מה, היא כל כך מפחידה ומכוערת? מי אמר שהיא ציפתה לזה בכלל או חשבה בכיוון? "יופי, כי אני לא מתכוונת לשכב איתך גם אם תשלם את החובות האלה כפול חמישים מיליון."


החיוך שלו העביר בה תחושות בלתי נשלטות של משיכה. הוא חייך חיוך מקסים וכובש שמילא את החדר. "למרות שאם תרצי, אשמח לעזור לך בעניינים שכאלה."


עניינים? חשבה לעצמה. היא תקעה ציפורניים במשענת הכיסא והרגישה אלימות כלפיו, כלפי ההתנשאות שלו וכלפי התחושה שלו שהוא יכול לקחת אותה בזרועותיו מתי שבא לו. כל כך ברור לו שהיא תרצה אותו! אך הוא צדק, כי חלק פרטי בגופה ובדמיונה אכן חשק בו. רצה אותו. התמלא תאווה כלפיו בכל איבר ובכל נים. "אני לא מתכוונת לשנות את דעתי," ענתה בביטחון.


הוא שיחק עם עט משולחנה, העיף אותו באוויר ותפס שוב ושוב. "כשיגיע הרגע הנכון, אעניק לך את הפריבילגיה לזרוק אותי."


"כמה נהדר מצידך," ענתה.


"אני לא רוצה להגזים פה," ענה. "לא רוצה שחבורת משוגעים ירדפו אחריי עם מחבט בייסבול אם יחשבו שאני נפרדתי ממך."


הלוואי שהיה לי מחבט בייסבול לחבוט בו עכשיו, חשבה לעצמה. הפיתוי עמד מולה, הייתה לה הזדמנות להוכיח לאקס שלה שהיא יכולה למצוא ארוס חדש ושווה, שווה יותר ממנו.


גבר חתיך וחמוד, עשיר ויפהפה, סקסי כמו חטא שמוגש על מגש. לחודש בלבד. כמה קשה זה יכול להיות? המחשבות רצו במוחה. תעשי את זה. לכי על זה. או שלא?


"קחי לעצמך לילה לחשוב על זה," אמר בלייק עם אותו חיוך שלא השתנה. "הייתי רוצה לעשות סיבוב בפארק. לזכר הימים הטובים."


"אני צריכה לשאול את מר פנדלטון אם זה בסדר," ענתה.


"אין בעיה." הוא הגיש לה את כרטיס הביקור שלו. "אלו הפרטים שלי, אני במלון קטן קרוב לכאן, לקחתי לעצמי חדר."


טילי לקחה ממנו את הכרטיס וניסתה לא לגעת בו בדרך. היא לא רצתה לגעת באצבעותיו השזופות והגבריות. לא רצתה וכל כך רצתה. כי כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו זה האצבעות האלה לאורך כל גופה, בין השדיים שלה, בין רגליה המפושקות.


היא סטרה לעצמה במוחה. למה היא בכלל חושבת על דברים כאלה? הבנאדם היחידי שנגע בה שם חוץ מהגינקולוג שלה, היה היא בעצמה, עם אצבעותיה.


"לא חשבתי שמלונות קטנים עם אגרטלי פרחים וכוסות חרסינה הם הטעם שלך," אמרה.


הוא הביט בה וענה, "אני לא מתכוון להישאר שם יותר מדי זמן."


למה הוא התכוון? שהוא מתכוון לגור איתה? לעבור למיטתה? היא ניסתה ליישר את עצמה, ברכיה רעדו מעוצמת הרגש, מנימת קולו וממבטו החודר. "אני בטוחה שבעיירה הסמוכה תוכל למצוא מלון או בית אירוח שיתאים לך... לצרכים שלך..."


כמה שתחשבי פחות על הצרכים שלו, כך יהיה לך טוב יותר, אמרה לעצמה.


"אולי, אבל לא אצא מכאן עד שאקבל מה שאני רוצה," ענה והצורה שבה אמר זאת גרמה לה להבין שהוא נחוש בדעתו להשיג את מה שהוא רוצה. ושהוא בדרך כלל מקבל את מה שהוא רוצה.


הוא הביט בפניה, ואז בהה בחזה שלה ללא בושה למרות שהוא היה רכוס היטב מתחת לחולצת השף שלה. העיניים שלו תקשרו איתה ברמה אחרת. ללא מילים. הוא הצליח להעביר לה מסר של תשוקה ללא מילים.


אף אחד מעולם לא הביט בה בצורה כזו. אף פעם.


הוא הביט בה כאילו הוא רוצה לטעום אותה, כאילו הוא תוהה מה הריח שלה. כאילו הוא מהרהר על איך היא נראית ללא בגדי העבודה שלה. כאילו הוא מנסה לנחש איך ירגיש גופה ואיך הלשון שלה תחוש על גופו.


אפילו סימון מעולם לא הביט בה ככה. מבט של אני-רוצה-סקס-לוהט-כאן-ועכשיו-איתך. היא תמיד חשבה שהוא שמרן שרוצה לשמור על עצמו עד החתונה, אבל עכשיו ואחרי שהיא יודעת שהיה לו רומן, היא תהתה אם פשוט לא הייתה ביניהם כימיה אף פעם. היה משהו פרווה בחיבוקים ובנשיקות שלהם. סימון לעומתה קיים יחסי מין בעבר בצעירותו, אך הוא אמר לה שהוא שומר את עצמו ועל עצמו, ולכן הם רק התגפפו עם בגדים. התענוגות היחידים שזכתה להם בשמונה השנים האחרונות היו תענוגות שהיא גרמה לעצמה, במו ידיה ואצבעותיה.


שום דבר לגבי בלייק מקלנד לא היה פרווה. הוא היה בשרני, מפתה ועשיר כמו מוס שוקולד כהה ופאדג' איכותי. פיתוי שהורס כל חלקה של כוח רצון. היא לא יכלה לדמיין אותו שומר את עצמו מפני מין למשך שמונה דקות, בטח לא שמונה שנים. האירוניה בלהיות ארוסתו לא הניחה לה, אפילו בנושא הזה הם כלל לא התאימו. מי יאמין לעלילה הזו בכלל?


"רק שתדעי," אמר בלייק בקול עבה, שלעומתו האקס שלה היה נשמע כמו זמר סופרנו. "אני תמיד מקבל מה שאני חושק בו."


טילי ניסתה לעצור את הרעד שעבר בגופה אל מול הנחישות הגברית של קולו. היא שמרה על ארשת רגועה. "אני לא הבחורה שאתה רגיל לשחק בה למען הבידור שלך, מר מקלנד, או בידור של אף גבר. זה כל העניין בעצם, לא? אתה רודף שמלות משועמם שמחפש אתגר חדש. חשבת שתוכל לבוא לפה עם חשבון בנק מנופח ולגרום לי ליפול על ברכיי, אסירת תודה. לא?"


עיניו שוב נצצו כשדיבר. "לא, לפחות לא בפגישה הראשונה. אני אוהב לשמור משהו לפעם הבאה."


טילי יכלה להרגיש את עצמה בוערת עד לשערות ראשה. היא קיוותה שהוא לא שם לב, אבל היא בקושי יכלה לדבר מרוב שהכעס מילא אותה, שטף את כל גופה. או אולי זה לא היה כעס? אולי זו הייתה תחושה ראשונית אחרת, רגש פרימיטיבי של אנרגיה מינית שמילאה את כל גופה ומילאה אותה ברעד. הדם שלה רתח והתמלא בתחושת דחיפות מתוקה. היא בהתה בו במבט רצחני. "צא מהחנות שלי!"


"זו לא תהיה החנות שלך אם לא תשלמי את אלו בקרוב." הוא הניח יד על ערימת החשבונות. "תתקשרי אליי כשתשני את דעתך. אני זמין."


מתי שאשנה את דעתי?! חשבה לעצמה. הוא התכוון לומר 'אם' אשנה את דעתי, לא? היא הרימה גבה אחת, כמו דמות גיבורה בסדרת דרמה יומית.


המבט שלו גרם לה להחסיר פעימה. אולי שתיים. טוב, אולי שלוש. בעצם, אם היא הייתה מחוברת למוניטור, בטח כבר היו קוראים לטיפול נמרץ משום שהלב שלה כמעט הפסיק לפעום. עצר מלכת.


"את יודעת שאת רוצה את זה," אמר.


טילי הייתה בטוחה שהוא עוד מדבר איתה על תשלום החשבונות, והיא יכלה לחתוך את המתח באוויר בסכין. אותו אוויר שבקושי מילא את ריאותיה מרוב שהייתה בלחץ. הוא הרים כרטיס ביקור שהניח קודם על השולחן והתקרב כדי לשים אותו בכיס הקדמי שלה, על שדה הימני. הוא לא נגע בה בדיוק, אבל היא הרגישה שהוא ליטף את החזה שלה באצבעותיו הגבריות והקשוחות. החזה שלה כמעט קפץ מהחזייה, והיא הרגישה תחושה של זיקוקי דינור מתחת לחולצתה.


"תתקשרי אליי," הוא אמר.


"אתה תיאלץ להמתין זמן רב," היא ענתה.


החיוך הרחב שמילא את פניו הדגים את הביטחון הרב שלו. "זמן רב? את בטוחה?"


זו הייתה הבעיה. היא לא הייתה בטוחה בכלום. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על שום דבר כל עוד הוא עמד מולה בביטחון כזה, משחק בה ומפתה אותה בקלות. היא החשיבה את עצמה כאישה בעלת כוחות נפשיים, מלאת היגיון. אך כרגע נעלמה מהחלון והתעופפה לה כל פיסת היגיון שהייתה בה.


היא הייתה שרויה בחובות כבדים. יותר ממה שהרוויחה כל השנה. נוסף לכך היא הייתה חייבת כסף לאביה ולאימה החורגת שחיו כמיסיונרים פשוטים בשליחות באפריקה והתנהלו בקושי ממתנות ומחסכונות קטנים. מר פנדלטון הציע לה כסף כעזרה, אבל זה לא נראה לה נכון משום שהוא כבר עזר לה בצורה ניכרת. היא חיה באחוזת מקלנד מבלי לשלם שכר דירה, והוא נתן לה להשתמש במטבח במקום כאשר לא הספיקה לסיים משימות אפייה בחנות. היא ידעה גם שאם לא ימכור את הנכס בקרוב, הוא יצטרך את כל הכסף. אחוזה בגודל כזה דורשת סכומים רבים לתחזוקה, סכומי כסף אסטרונומיים.


אבל לקחת כסף מבלייק מקלנד תוך כדי שהיא מסכימה להיות ארוסתו לחודש? זה נשמע לה כמו סיפור שדרש ממנה לשים כותונת משוגעים. טריטוריה הזויה ומסוכנת של קבלת החלטות. גם אם הוא לא מתכוון לשכב איתה או שהיא לא מתכננת את זה, היא תצטרך להעמיד פנים. הוא יצטרך לחבק אותה, לגעת בה ואפילו לנשק אותה, למען הסדר הציבורי, כדי שכולם יראו ויאמינו.


"יום טוב, מר מקלנד," אמרה טילי בארשת אדישה מכוונת, כאילו שהיא המורה והוא תלמיד שהיא מוציאה מכיתתה.


בלייק כמעט יצא מהמשרד ואז הסתובב אליה באחת. "אה, שכחתי עוד משהו." הוא הוציא חפץ מכיס מעילו. קופסת קטיפה אדומה ובתוכה טבעת, שאותה השליך על השולחן. הקופסה נחתה על ערימת החשבונות בדיוק מושלם. "את תצטרכי את זה," אמר. מבלי לעצור לראות את התגובה שלה או לראות אותה פותחת את הקופסה, הוא הסתובב ויצא מהחדר.