פרולוג


הירח עמד גבוה בשמיים החשוכים, כמעט-מלא ואורו צונן, ורוז חמקה מבעד לדלת וסגרה אותה בזהירות מאחוריה. היא עיוותה את פניה כאשר העץ החבוט חרק על צירו החלוד, רועש להחריד בדממת הלילה. היא קפאה בבהלה, ממתינה שמישהו יתעורר למעלה ויבוא אחריה, כמו שאביה החורג עשה באותו יום לפני כמעט שלושה חודשים. אך הבית נשאר שקט ודומם, נראה ריק, אף שהיא ידעה שמאחורי החלונות המטונפים והסדוקים בקומות העליונות, מוסתרות כחצי תריסר דמויות.


היא הייתה צריכה להיות אסירת תודה על אור הירח, שהאיר את דרכה לאורך השביל המפותל אל הרחוב. בזכותו, לא מעדה על פחיות הבירה או על שקיות האשפה שהיו זרועות בדרכה. אך בדקות הבודדות עד שהגיעה אל הכביש ויצאה מחוץ לטווח הראייה, נאבקו בקרבה הצורך המבוהל לרוץ והצורך לנוע בזהירות ולהימנע מלהשמיע כל צליל. בכל רגע, ציפתה לשמוע מאחוריה תנועה, קול צעקה מתעוררת המזהיר את כולם בבית המגורים.


ואת קולו של אדם אחד מסוכן במיוחד.


ליבה של רוז התכווץ, כשניסתה לדחוק ממחשבותיה את האיש שהותירה מאחור. גבר שפעם ראתה בו מושיע, שבא לעזרתה כשהייתה זקוקה לכך. האיש שנאלצה להותיר מאחור או לאבד את עצמה אחת ולתמיד.


זו הייתה אירוניה מרה, שהאמינה שבית המגורים הזה, בקליפתו הנטושה של בית עיר אלגנטי, יהיה לה למקלט, כשברחה מתשומת ליבו הלא רצויה של אביה החורג והשנוא, רק כדי לגלות כי הידרדרה מן הפח אל הפחת.


"הו, ג'ט..."


השם חמק משפתיה, ועל אף מאמציה לדחותם, החליקו דימויים אל מוחה. תמונת גופו הארוך והחזק, שוכב על הרצפה המאובקת של חדר השינה שאליו פלשו ושעליו תבעו בעלות, שיער ראשו השחור כעורב, שליטף את העור בגוון הזית של זרועותיו כשהסתיר את פניו. הוא תמיד ישן כך, אפילו לאחר שהתעלסו באהבה בוערת ומלאת תשוקה, ונפלו לתוך שינה עמוקה, כאילו בלחיצת כפתור. אך היא ידעה ששנתו הייתה מטעה. מהלך מסוכן אחד, הצליל הקלוש ביותר, והוא היה מתעורר בקפיצה, מתרומם תוך שנייה, כל חוש זהיר בכוננות גבוהה.


הוא התעורר לרגע, כשהיא עזבה את צידו, ומלמל משהו על הצורך להשתמש בשירותים, אך היא שכנעה אותו להניח לראשו לשוב ולצנוח על זרועותיו.


'אל תתמהמהי' הייתה הפקודה הקצרה, ואף על פי שידעה שהוא לא יכול לראות אותה, היא טלטלה את ראשה, מניחה לשיערה האדמוני הארוך ליפול ולהסתיר את פניה.


"זה ייקח לי רק רגע," אמרה, בידיעה שבעוד רגע היא תעלם מחייו לנצח. זה הסיכוי היחיד שלה להימלט, לפני שהגיהינום יפרוץ, והיא תקפוץ על ההזדמנות הזאת.


עם זאת, גם כשרצה במורד הרחוב, הציקה לה תחושת האובדן והכמיהה למה שחשבה שהיה לה, למה שחלמה עליו, שכעת ידעה, בהכרה מרה, שהיה מזויף כל הזמן.


לו רק... אבל לא היה מקום, או זמן, ל'לו רק'. היא לא יכלה לבנות לעצמה עתיד עם הגבר הזה, גבר שהייתה טיפשה דייה להתאהב בו בכל ליבה, לתת את עצמה, גוף ונפש, עד שהבינה את האמת על האדם שהיה.


היה עליה לנחש שהוא לא היה האביר על הסוס הלבן כשהוא, פשוטו כמשמעו, אסף אותה מהרחוב. אך היא הייתה כל כך אבודה ובודדה, כל כך אסירת תודה על כל עזרה, ונשבתה בכישוף האפל שארג סביבה, מההתחלה. כעת לא יכלה עוד להתעלם מהראיות לכך שג'ט מעורב בסחר בסמים לא חוקיים. סחר שהביא לזוועת מותו של אחד מהפולשים האחרים. היא נרעדה בפחד, רק מהמחשבה על כך.


וזאת הסיבה שהיה עליה לצאת מכאן, עכשיו. היא צריכה להתרחק מכאן ככל האפשר, ולא להביט לאחור. קול המכוניות שנסעו במורד הכביש נשמע באוזניה. היא ידעה למה הן שם. המשטרה פעלה על פי המידע שמסרה, והגעת הניידות אותתה לה שזמנה דחק.


היא מיהרה להיחלץ מהבית, שהיה המקום היחיד שיכלה לקרוא לו ביתה בחודשים האחרונים. מתנשמת בכבדות, מחליקה קלות, היא מיהרה מעבר לפינה. מאחוריה, נכנסה שיירת ניידות המשטרה לרחוב ועצרה בחדות מחוץ לדלת הבית.


זה נגמר. אך האמת הייתה שזה מעולם לא באמת התחיל, והטיפשות הנאיבית שלה עיוורה אותה, עד שהיה כמעט מאוחר מדי.


1


ניירו רוג'ה מורנו יצא מבעד לדלת מטוס הסילון הפרטי שלו וזעף בפראות לעבר פרץ האוויר הקפוא והגשם שהתנגשו בפניו. הוא מצמץ בחוזקה כנגד הקור.


"פרדיטיון!" קילל, והרים את צווארון הז'קט שלו, הרוח מעיפה את המילה מפיו ומסחררת אותה אל השמיים האפורים. "יורד גשם!"


כמובן שירד גשם. זאת הייתה אנגליה, ונראה שמזג האוויר זמם להזכיר לו עד כמה תיעב את המקום.


לונדון, שבה חשב פעם שחייו יתחילו מחדש, אך גילה שמה שנותר מליבו נלקח והושלך ללא מחשבה שנייה.


"נו."


הוא עשה את דרכו במורד המדרגות, משליך לאחור את שיערו בהתרסה במזג האוויר. הזיכרונות שהתערבלו במחשבותיו לא היו קשורים במזג האוויר, פרט לעובדה שתמיד היה קר בבית הארור ההוא. קר ואומלל, פרט לפעמים בהן הצליח לשכנע את רד להצטרף אליו בתוך שק השינה המרופט והעלוב.


היה הוגן. זה לא היה מזג האוויר או הבית שהטרידו אותו. זה היה הקור של הבגידה. הקור של הלב שחשב פעם שהוא חם ונותן, עד שהותירה אותו בלי כלום ונעלמה מחייו אל תוך הלילה.


טוב, ברוך שפטרנו, הוא אמר לעצמו, מנער את זיכרונותיו ומחליק אל המכונית שהמתינה לו. לא הייתה לו כל כוונה ללכת אחריה, ואף לא היה זמן לשקול זאת. הוא היה כל כך עסוק בלשפר את חייו ולחזור למשפחתו – פיוס שהיא כמעט הרסה במעשיה – שהיא הייתה הדבר האחרון שהעסיק אותו. הוא קיבל וניצל הזדמנות שנייה, והוא לא התכוון להרוס אותה. הנסיעה ללונדון תהיה החלק האחרון במשימה שהציב לעצמו.


"רחוב דאקר," אמר לנהג, בתגובה לבקשתו של האיש ליעד. הוא יכול רק לקוות שהנהג ידע היכן נמצא המקום הארור. זה לא היה אזור בלונדון שביקר בו לעיתים קרובות.


ניירו נשען לאחור על משענת המושב, מקדיר את פניו כשהסיט את שיערו השחור מפניו. הוא היה מוכרח להיכנס אל העיר ולעשות את העבודה שבא לעשות, לקיים את הבטחתו לאזמרלדה. הוא היה צריך לפצות אותה על כל כך הרבה, והדבר האחרון הזה שיגרום לה אושר היה חשוב. לאחר מכן, חובתו תסתיים.