1
"מצאתי לך נערה," הפתיע סבו של ניק וורונוב בעליזות. "היא מקומית, אז תצטרך להגיע לכאן."
מילות המפתח, חשד ניק, היו תצטרך להגיע לכאן. מצפונו דקר בו. לפני עשר שנים, כשהקים את החברה שלו, הוא לא התכוון לעבוד שתיים-עשרה שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אך כך עשה, הוא נשא את העולם על כתפיו, ואת סבו על מצפונו, והתקשה לאזן בין השניים.
ניק השפיל את ראשו כנגד הרוח המכה, כשצעד לאורך האתר שבו החברה שלו, וורונקור, הטמינה באדמה ציוד מחקר ועסקה בכרייה של מרבצי קימברליט מהאדמה הסיבירית העשירה. העבודה נמשכה כל ימות השנה, ומכיוון שהיה ינואר, הכול היה לבן פרט לטלאים שבהם נראתה האדמה שחורה ואפרורית. הוא התקדם לעבר מתחם הבניינים, שם היה משרדו.
לפחות הרוח פסקה והוא יכול היה לראות את מה שלפניו. שלוש שנים של עבודה קשה נדרשו, כדי להעביר את המאגר הזה לרשות החברה.
"באמת, סבא?"
"שמה סיבלה, והיא כל מה שגבר יכול לרצות. היא מבשלת ומנקה, והיא נהדרת עם ילדים!"
שלוש האיכויות שנדרשו לאיכות חייו של גבר, על פי סבו בן השבעים-ותשע.
ניק ידע היטב שהוא יכול להזכיר לזקן שיש לו שף בשכר, צוות ניקיון לכל ארבעת בתי המגורים שלו – המפוזרים על פני הגלובוס – ואין לו ילדים. יתר על כן, אף אישה במאה העשרים ואחת לא תראה בבישול, ניקיון וגידול ילדים כאחריותה הבלעדית.
אבל זה היה בזבוז של זמן, וזו לא הייתה הנקודה.
הוא סילק את קו המחשבה שבו נקט מאז שסבו החל להביע התעניינות פעילה בחייו האישיים, מה שבאופן לא מסתורי, עלה בקנה אחד עם אובדן אשתו, סבתו הנערצת של ניק.
"כשאפגוש את האישה הנכונה, אתה תהיה הראשון שתדע, סבא."
סבו כחכח בגרונו. "ראיתי אותך באינטרנט, עם הדוגמנית הזאת."
באינטרנט? בפעם האחרונה שהם דיברו, הזקן השתמש בטאבלט שקיבל כמגש לתה.
אבל הוא ידע למי התכוון סבו.
חברת הבת של וורונוקור, וורונוקור אחזקות, רכשה תאגיד קמעונאי, וניק הפך לבעליהם של כמה מותגים קמעונאיים מובחרים, ביניהם הדוגמנית/שחקנית מרלה מנדז, שפרסמה כעת את בית האופנה הספרדי.
הגברת רדפה אחריו ברחבי העולם, מבקשת את השקעתו בפרויקט האישי שלה, קו מוצרי הלבשה תחתונה, לא בדיוק התחום שלו, אך הייתה לו סיבה אישית לגייס את הכסף, סיבה שלא היה לה שום קשר למיס מנדז עצמה. כמה תצלומים משותפים שלהם באירועים, והתחילו להפיץ בצהובונים שהם זוג. הוא לא ראה שום סיבה לתקן את סבו.
"האישה הזאת לא בשבילך, ניקולקה. יש בה משהו קשה. היא לא תהיה טובה עם ילדים קטנים."
ניק שקל להזכיר לסבו שלא היו לו ילדים, אך הוא חשד שזו בדיוק הנקודה שלו.
"סיבלה עובדת עם ילדים," הוסיף סבו בתקווה.
אין שום הפתעות פה.
"אני חושב שאתה צריך לבוא ולראות אותה בעבודה. אני חושב שאתה תתרשם, מוי מאלצ'יק."
השתררה שתיקה ארוכה, כשניק פילס את דרכו לאורך המסדרון אל משרדו, מאותת לקפה בעודו חולף על פני אחת מעוזרותיו.
"שמעת אותי, ניקולקה?"
"אני כאן, סבא. איך פגשת אותה?"
ניק החל למשוך את כפפותיו מידיו, מעיף מבט זועף במידע שביקש על מסך המחשב שלו, שעוזרת אחרת פתחה לו בשקט.
"היא גרה במורד השביל מבית אדבורי, בכפר. היא דיירת. אני מאמין שהיא משלמת לך שכר דירה."
במעורפל, נזכר ניק במנהג אנגלי ישן שבו בעל הקרקעות הוא בעל הזכויות הראשונות על הבתולות המקומיות. הוא נמנע מלומר זאת לסבו.
כאשר הוא קנה את בית אדבורי לפני שנה, הוא טס במסוק. הכפר שלמטה היה רק ים קטן של גגות שנבלעו ביער הפולשני. תשומת ליבו הופנתה לבית המרהיב מהתקופה האליזבתית, למבנים החיצוניים שלו ולשדות המרעה הסובבים אותו.
עורך-הדין שלו הכין את התשתית וסידר הכול. הרכישה הייתה השקעה טובה, וסבו גר שם כרגע בזמן ששהה בבריטניה ועבר בדיקות וטיפולים עבור מגוון רחב של תלונות, שנשמעו בעקבות הסוכרת שלו.
ניק לא הקדיש תשומת לב רבה לשביל, או לכפר, או לעובדה שיש לו דיירים. המנהל שלו התעסק בזה.
"מדוע אתה מתרועע עם השוכרים? זאת לא הבעיה שלך, סבא. אתה אמור לנוח."
"סיבלה באה לבית, כדי לארח לי חברה ולעזור לי עם כמה ענייני אדמיניסטרציה."
"יש לך צוות עובדים בשביל זה."
"אני מעדיף את סיבלה. היא אמינה".
"היא נשמעת נהדרת," אמר ניק בקול מתון למדי, והוסיף לעצמו, לשאול את צוות הבית כמה שאלות. הוא לא רצה שינצלו את האופי הטוב של סבו.
"אחת לחודש, מגיעים אלינו אוטובוסים מלאי ילדים מכל רחבי המחוז. עד לשלושים בכל פעם. וסיבלה אדם רגוע ושלו."
"טוב לדעת." ניק אותת שיש לו את כל מה שהוא צריך. "אוטובוסים של – מה? חכה רגע, סבא, איפה זה?"
"בבית אדבורי. ילדים באים לראות את הבית."
ניק כבר לא חשב שזה משעשע. "מדוע אוטובוסים מלאים בילדים מגיעים לבית?" אבל הוא כבר ידע.
"קרן המורשת מראה להם את המקום," אמר סבא בעליזות.
קרן המורשת. קבוצת שימור ההיסטוריה המקומית, שהחזיקה את בית אדבורי פתוח לציבור, מאז שנות השבעים.
הרכישה שלו לפני שנה עצרה את הפעילויות המסחריות בבית אדבורי. היו הפגנות מחאה בקצה השביל לבית במשך שבוע, עד שהוא התקשר למשטרה.
"זה לא מה שהסכמנו, סבא."
"אני יודע מה אתה עומד לומר," אמר סבו, "אבל שיניתי את דעתי. חוץ מזה, לא התקבלה החלטה סופית."
"לא, דיברנו על זה כשעברת לגור שם, והחלטנו להשאיר את העניין בידיי."
"וכעת בידיה של סיבלה," אמר סבו בשביעות רצון.
סיבלה.
ניק דמיין את אחת הנשים המכובדות שהפגינו בשביל הגישה, במעיל הציד הגדול-מדי של בעלה ובמגפיים, פניה כמו גב של את חפירה, צועקת על המורשת הבריטית ומצעידה קבוצה של ילדים מזוויעים לביתו של סבו. כשלא עברה על ניירותיו של סבא, ואולי אף רוקנה את חשבון הבנק שלו.
זה לא מה שהוא רצה לשמוע. היה לו צינור חדש בארכנגלסק, שיחזיק אותו בצפון במשך רוב השנה. העסקים התרחבו, והוא היה צריך להיות נוכח באתר.
אבל עכשיו הייתה לו בעיה חדשה: פיל לבן של נכס, שישב בקוטסוולדס האנגלית, שממנו התעלם זמן רב מדי, וכיום הוא משכן את סבו ומסתבר שגם את הקבוצה ההיסטורית המקומית.
לניק לא היה זמן לזה, אך הוא ידע שיהיה עליו לפנות את הזמן.
"ואיך סיבלה הזאת קשורה לקרן המורשת, כשהיא לא מבשלת ומנקה ורועה ילדים?" הוא שאל בקול הדוק.
סבו גיחך ונתן את מכת המחץ. "היא מנהלת אותה."
