פרולוג
אנטוניו ארקורי סימן לברונטית הקטנטונת להיכנס ללימוזינה שלפניו. הוא אולי היה רגיל להכניס נשים שאך זה פגש למכוניתו הנהוגה בידי נהג, אבל לא כשמדובר בעסקים. אף פעם לא כשמדובר בעסקים.
אולם לא הייתה שום אופציה אחרת. הפגישה שלו הבוקר התארכה יתר על המידה, וכעת הוא לא יכול היה לבטל את הריאיון האחרון הזה למשרת העוזרת האישית החדשה שלו וגם לא לאחר לפגישה עם שני חבריו מווינר'ז סירקל – סינדיקט מרוצי הסוסים שבבעלותם המשותפת.
אנטוניו חיכה כמעט שנה כדי להיפגש עם חבריו הקרובים ביותר דימיטרי ודניאל, אחיו בדרכים רבות – יותר מכפי שדם יוכל אי פעם להיות. לכן הוא נאלץ לבצע מספר משימות בו-זמנית. ואין דבר שאנטוניו שנא יותר מאשר להרגיש שדוחקים אותו לפינה.
עד כה הברונטית – מיז גילהאם – אפילו לא זקפה גבה למראה המיקום החריג של הפגישה, דבר שבישר טובות. שלא כמו המאבק שלה עם האמרה הסוררת של חצאיתה שהתרוממה מעל ירכי שמנת חטובות ברגע שהיא שקעה במושב העור הרך. קו המכפלת, שכאשר עמדה גבל בשמרנות יתר, היווה כעת הסחת דעת בלתי רצויה בעליל.
אנטוניו התרווח במושב לצידה ובחן את אמה גילהאם מזווית עינו. היא הייתה קטנטונת. יפהפייה, הודה, ואחר-כך תייק את העובדה ונפטר ממנה. השאלה אם העוזרת האישית העתידית שלו מושכת או לא הייתה לא רלוונטית. לפחות היא סוף-סוף הפסיקה להתעסק בחצאית שלה.
הלימוזינה יצאה מהחניון התת-קרקעי החשוך של משרדו הלונדוני והגיחה אל אור השמש החורפי החיוור ואל התנועה הסואנת של מרכז לונדון. אנטוניו גידף חרש וכבש את הדחף להציץ בשעונו. הוא ידע מה השעה, והוא יגיע ברגע האחרון.
"כדאי לנהג שלך לנסוע דרך סנט ג'יימס ואחר-כך דרך פאל מאל. חג המולד ורחוב ריג'נט לא הולכים טוב ביחד."
היא מיקדה בו את עיניה החומות-ירקרקות, ואנטוניו הרגיש התעוררות פתאומית בחזהו. מבטה לא שידר שום להיטות נואשת לרצות, שום התרגשות קדחתנית, וגם לא את הסקירה החושנית שרוב הנשים ערכו לו. הוא ידע שהוא מושך וניצל את העובדה הזאת – אבל אף פעם לא עם עובדות שלו.
אך חשוב מכול, לא הייתה שום יומרה בעיניה. וזה היה גם חריג, ועבורו גם יקר ערך.
בהשוואה לשלוש המרואיינות האחרות שפגש, על הנייר היא הייתה הכי פחות מרשימה. אמה גילהאם, שבקושי הייתה בת עשרים ושתיים, הייתה צעירה. אבל בעוד שגיל המועמדות האחרות נע בין סוף שנות העשרים לתחילת שנות החמישים, עד כה היא נראתה הכי פחות לחוצה. הוא לא נדרש להביט בקורות החיים שלה. מוחו החריף זכר את כל המידע הרלוונטי, והוא המשיך בריאיון למשרת העוזרת האישית החדשה שלו.
"את סיימת את התואר שלך במנהל עסקים בינלאומי מבית-הספר ללימודי המזרח ואפריקה של אוניברסיטת לונדון אחרי שהשלמת ארבעה מבחני גמר מתקדמים. את מדפיסה מאה עשרים מילים לדקה, ואת אוהבת לטייל ולקרוא," אמר והוטרד מעט לראות את הרסיסים החומים-ירקרקים בעיניה הופכים לקצף ירוק-ים. "את חרוצה – נתון שחזר וציין מנהל הכספים הראשי של המשרד שלי בלונדון, שם עבדת במשרה מלאה בחודשים האחרונים ובמשרה חלקית בשנה שלפני כן. במקביל סיימת את התואר שלך – דבר נוסף שהמנהל שלי חזר והדגיש."
תגובתה היחידה של אמה הייתה הנהון מהיר, דבר שהעלה קמטים במצחו. מועמדים לעבודה לרוב אהבו לפרט את מעלותיהם כשניתנה להם ההזדמנות. הוא חיכה שנייה, מרווח נשימה, כדי לאפשר לה להרחיב, אבל היא הוסיפה לשתוק.
"העבודה היא בניו-יורק. אני עוסק ברכישות עסקיות חשאיות ביותר שמחירן גבוה מאוד, ואני מצפה לשעות עבודה ארוכות, למיקוד מוחלט ולדיסקרטיות גמורה. גם בעניינים עסקיים וגם בהיבט האישי. אני לא תמיד נמצא במשרד בניו-יורק, אבל הנוכחות שלך שם תידרש במשרה מלאה."
"כמובן."
הוא המשיך לתור אחר כל שינוי קל בהבעתה. היא טרם הפגינה את ההתלהבות או אפילו את ההלם ויראת הכבוד המוסווים בדוחק שלמורת רוחו פגש בראיונות הקודמים.
"את לא נראית מעורבת בריאיון הזה, מיז גילהאם." לא הייתה לו טיפת סבלנות לאנשים שבזבזו את זמנו. ולא היה לו צורך ביסמנית, אבל בכל זאת. זה היה... יוצא דופן.
"עוד לא הצגת לי שום שאלה, מר ארקורי," אמרה ללא שמץ של האשמה או עלבון. "אפשר לדבר גלויות?" שאלה, והוא אישר זאת בתנועת יד מהירה.
"מר ארקורי, נערכו לי שלושה ראיונות מוקדמים למשרה הזאת – אחד אצל משאבי אנוש באנגליה, אחד מטעם משאבי אנוש באמריקה הצפונית, ואחד אצל העוזרת האישית הקודמת שלך. אני לא שוגה בשום אשליות לגבי הניסיון המוגבל שלי בהשוואה למועמדות מנוסות יותר, ואני יכולה רק להסיק שהנכונות שלך לצרף אותי ל'נסיעה' הזאת היא מחוות נימוס. ואני מעריכה את זה."
בזאת הקישה הברונטית על החלון כדי לדבר עם הנהג.
"שמאלה כאן, ואז בפנייה השנייה ימינה," אמרה לפני שהחזירה את מבטה אליו. "אני מאמינה שבשלב זה הבחירה שלך מתבססת על אישיות. ומבחינתך, בתור הבוס העתידי שלי, אין לי את זה. אתה רוצה מישהי שתחיה ותנשום את ארקורי אנטרפרייזס? את זה אני יכולה לעשות. אתה רוצה מישהי שתנהל יומן בינלאומי? אני יכולה לעשות זאת בעיניים עצומות. אתה רוצה מישהי שתשמש כמחסום ותטפל בכל דבר שעלול למנוע ממך לבזבז את זמנך היקר כראות עיניך? אני האישה שאתה מחפש. כל פרט נוסף עליי – הבדיקות שלך יכולות לחשוף או שאתה לא צריך לדעת. אני רוצה לעבוד אצלך כי אתה הכי טוב שיש. זה הכול."
הלימוזינה עצרה בגלישה מחוץ לבניין המרשים של מועדון אסקווית' בלונדון בדיוק כשאנטוניו עיכל את הנאום המרשים למדי, והמפתיע משהו, שנשמע במכונית.
מיז גילהאם חייכה, וחיוכה לא היה חף מאדיבות.
אנטוניו הרגיש שחיוך קטן מושך את זוויות שפתיו בתגובה.
"יש לי רק שאלה אחת, מיז גילהאם."
"כן?"
"אם היית נזנחת באי בודד והיית יכולה לקחת איתך רק דבר אחד, במה היית בוחרת?"
אנטוניו שמע תשובות שונות רבות לשאלה במהלך השנים. מוזיקה של מוצרט, כל המחזות של שייקספיר, פסנתר. אבל את התשובה שלה הוא שמע רק פעם אחת לפני כן. זו הייתה התשובה שהוא עצמו ענה.
"טלפון לווייני."
הוא הנהן מבלי להסגיר דבר.
"מר ארקורי, תודה על ההזדמנות לדבר איתך. אני מצפה לשמוע ממשאבי אנוש, ואני מקווה שתהיה לך ארוחת צהריים מהנה. אני אחזור למשרד בכוחות עצמי."
בזאת השאירה אמה גילהאם את אנטוניו יושב במכונית, המום לראשונה זה זמן רב. והוא לא היה היחיד, בהתחשב במבט הדומה ליראת כבוד שהנהג שלו שלח כרגע אל אמה המתרחקת.
כשאנטוניו יצא מהלימוזינה ועשה את דרכו אל החדר הפרטי באסקווית', שבו חיכו לו דימיטרי קיריאקו ודניאל נג'ם אל טריין, הוא הרחיק בכוח את מחשבותיו מתנועת הירכיים של מיז גילהאם כשעשתה את דרכה אל תחנת הרכבת התחתית פיקדילי סירקס.
ביעילות חסרת רחמים הוא שב ומיקד את מחשבותיו בווינרז סירקל.
שלושת הגברים נפגשו כסטודנטים, וחברותם התעצבה במעמקי הרגעים החשוכים ביותר שלהם. הם תמכו זה בזה, השתתפו זה בצערו של זה וחגגו זה עם זה לכל אורך הדרך. וכאשר אנטוניו נזקק להון כדי להקים את העסק שלו אחרי האוניברסיטה, דימיטרי, דניאל וסבו מצד אימו היו המשקיעים הראשונים שלו. הוא כמובן החזיר להם את כספם עם ריבית ובחצי מהזמן המובטח. אך הוא לעולם לא שכח את החוב שלו לחבריו.
אנטוניו ידע בליבו, בדמו, שהוא לא היה מגיע עד הלום בלעדיהם. והם יאמרו אותו הדבר לגביו. ועכשיו, אחרי שנה, שלושת הגברים – שכל אחד מהם כיכב בקביעות בעיתונים כאחד מאנשי העסקים הבולטים בעולם – סוף-סוף יימצאו שוב באותו חדר.
כשעשה את דרכו אל השולחן בחדר הפרטי, בלונדינית קטנה יצאה משם בחיפזון והעיפה בו מבט קודר בדרכה.
"מה פספסתי?" שאל אנטוניו למראה חבריו.
מאסר לא מוצדק השאיר חותם על דימיטרי, אולם תווי פניו היווניים החזקים עדיין סובבו את ראשה של כל אישה בסביבה. ודניאל לא היה צריך לנצל את מעמדו המלכותי כשייח' שעתיד לרשת את הכס בטרהרן. הוא הקרין עוצמה מהורהרת, כפי שציינה העוזרת האחרונה של אנטוניו.
רק כוחה של מערכת המשפט האמריקנית שם קץ לפגישותיהם הרבע-שנתיות – הגורם הקבוע היחידי ביומן ההולך ומתמלא של אנטוניו. אך בתוך שנה התברר שדימיטרי חף מפשע, וכעת הם סוף-סוף התאחדו שוב.
"הצעה," השיב דימיטרי בתגובה לשאלתו של אנטוניו.
"בפומבי? באמצע היום? רבותיי, המוניטין השערורייתיים שלי מתגמדים בהשוואה אליכם," טען אנטוניו.
"הצעה עסקית," נהם דניאל מבין שיניים חשוקות.
"היא – " הנהון ראש לעבר האישה הבלונדינית שיצאה מהחדר, "רוצה להשתתף במרוץ מטעם הסינדיקט בגביע הנלי," הבהיר דימיטרי.
"יש לנו רוכב," התערב דניאל.
"היא טוענת שהיא יכולה לנצח בכל שלושת המרוצים."
אנטוניו היה מסוקרן מעט. "זה לא נעשה מאז..."
"מאז שאבא שלה אימן את הסוס ואת הרוכב לפני עשרים שנה," המשיך דימיטרי.
מוחו של אנטוניו עיבד במהירות את המידע המרומז. "זאת הייתה מייסון מקאולטי?"
רטינה לא מכובדת הגיעה מכיוונו של דניאל.
אנטוניו שקל את האפשרויות... גובה הפרס, הסיקור של התקשורת העולמית. חדשות על סינדיקט המרוצים שלהם באו והלכו במהלך השנים, אבל איש לא יכול היה להתווכח עם ההצלחה שלהם. הסינדיקט, שהוקם זמן קצר אחרי ימי האוניברסיטה שלהם, היה היוזמה המושלמת בשביל שלושה גברים שאהבו את העולם התחרותי של הימורים, סוסים ואדרנלין.
אנטוניו היה פעם שחקן פולו רציני ברמה בינלאומית, אבל זה היה לפני שמעשיו של מייקל סטיל הרסו את משפחתו. אנטוניו כבש את הכעס המוכר שאף פעם לא היה רחוק ממחשבותיו והכריח את עצמו לחזור להתרכז בהצעה.
"היא מסוגלת לעשות את זה?" שאל.
דימיטרי משך בכתפיו, אבל דניאל נראה כשוקל את האפשרות.
"סביר להניח," אמר לבסוף.
"אני בעד," קבע אנטוניו במשיכת כתפיים איטלקית טבעית. אם מייסון מקאולטי תצליח לעשות את זה, הניצחון יהיה מדהים. אם היא תיכשל... נו טוב, האם סיקור יכול להיות שלילי? אנטוניו התלהב מהריגוש שזה יוסיף להם. הוא ממש חי בשביל זה.
"למה לא?" אמר דימיטרי והצטרף להימור.
דניאל הנהן כמעט בהסתייגות, שפתיו קו נחוש קודר. אנטוניו אולי לא ידע מה המקור למבט הזועם שדניאל העיף לעבר הפתח שדרכו יצאה מייסון מקאולטי, אבל הוא קיווה מאוד שהבחורה יודעת שהיא משחקת באש.
"ויסקי?" שאל דימיטרי כשאנטוניו התיישב סוף-סוף.
"בהחלט," השיב אנטוניו כשהתרווח בכיסאו והזין את עיניו בחבריו. "טוב שחזרת אלינו."
"אם תחזור על זה שוב, אדע שנעשית רכרוכי," נשמעה תשובתו הלקונית של דימיטרי.
"אם הייתי רוצה להקשיב לחבורת נשים רכלניות, יכולתי להישאר בבית ולבקר בהרמון," סיכם דניאל.
אנטוניו ענה בלגלוג, "אין לך הרמון. אם היה לך, אף פעם לא היינו רואים אותך."
אך במקום להתענג על החיבור המוכר שלו עם שני חבריו הקרובים ביותר, אנטוניו גילה שמחשבותיו נודדות אל האישה שזה עתה החליט למנות לעוזרת האישית החדשה שלו.
אמה גילהאם...
