הקדמה
קזימיר, נסיך הכתר של ביזנמאך, התעורר במחשבות על אישה מסוימת ועם כאב בחלציו. הוא התגלגל ונשכב על גבו ופלט גניחה כשסדין הכותנה הכבד התחכך בו בדיוק באופן שגרם לאגן הירכים שלו לנוע שוב. ושוב. לא הסיפור הזה עוד פעם. לא היא שוב – זאת הייתה כבר הפעם השלישית השבוע.
זה לא היה כלל לרוחו.
לקח לו זמן רב יותר מתמיד לגרש מראשו את זיכרונות ההתעלסות הסוררים הללו ולהתגלגל החוצה מהמיטה. עירום ויחף הוא דידה על שטיחי המשי העתיקים לעבר המרפסת שהובילה אל בית המרחץ שבחוץ – מבנה שיש לבן בעל כיפה עגולה, שללא ספק היה מוצא חן בעיני הגלדיאטורים של רומא העתיקה.
אוויר קריר הלם בחזהו ברגע שפתח את הדלתות הכפולות הענקיות, ואם הוא לא היה ער לגמרי לפני כן, הוא בהחלט היה כעת. הקיץ היה בשיאו בביזנמאך, אבל כאן, בפסגות המושלגות של צפון הממלכה, עדיין שררה צינת החורף, כמו שתמשיך לשרור תמיד. הוא עמד בקור מפני שאהב את הליטוף המקפיא על עורו וכיוון שזה הפך את רגע כניסתו אל הבריכה החמימה כל כך למתוק הרבה יותר.
שום דבר לא היה יכול להפיג את המתח בגופו ולפזר את הערפל בראשו מהר יותר מבילוי של חמש דקות מתחת למפל המים המלאכותי שבקצה הרחוק של הבריכה החמה, ועוד חמש דקות כשהוא טובל ללא תנועה במים בקצה השני של הבריכה. הגישה אל בית המרחץ הזה הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שהוא קבע את מגוריו בטירת החורף הנידחת של ביזנמאך.
הדוניסט שכמותו. מעולם הוא לא טען שהוא אינו כזה. מרדף אחר תענוגות היה חלק בלתי נפרד מהאופי שלו.
אבל רק חלק. הוא היה הרבה יותר מרודף תענוגות.
האישה שטרדה את מוחו – אנה – הייתה טעות, מעידה של ימי נעוריו, שטות הדוניסטית, ומדי פעם בפעם היא שבה לרדוף את מחשבותיו. היא הייתה סטודנטית שלמדה לשונות אירופאיות באוניברסיטה של ג'נבה. הוא היה בדרכו הביתה משיחות רשמיות, והיה משועמם מאוד. הבר שבו הם נפגשו לראשונה נקרא 'החבית והעופר'.
מי בכלל זוכר פרטים כאלה שבע שנים אחרי אותו מפגש?
השביל שהוביל אל בית המרחץ היה חשוף מצידו האחד לאיתני הטבע, תודות לקיר של אבן שהגיע רק עד לגובה המותניים ולאכסדרה של עמודים וקשתות. הנוף שקיבל את פניו נפרש לעבר העמק שלמטה, ועדיין הצליח להפעים, לא משנה כמה פעמים הוא כבר ראה אותו. אבל ברגע שהחורף יגיע, הוא כבר יעדיף לעשות את הדרך הארוכה ולהישאר בתוך הארמון. בינתיים הוא עדיין נהנה מליטוף אוויר ההרים הקריר על עורו. אולי זה יצליח לצנן גם את להט יצריו הבוקר.
זה לא הצליח.
איך זה ששבע שנים אחרי הרומן, אנסטסיה דגלאס היא עדיין הזיכרון שאליו הוא פונה באופן אוטומטי כשגופו זקוק לפורקן?
איך זה שהוא נזכר באיך שהיא נהגה לשתות את הקפה שלה בבוקר, בשעה שיש לו מאות, אם לא אלפי, זיכרונות חשובים הרבה יותר להעלות בדעתו.
אספרסו כפול, בלי חלב, עם אחד סוכר, ושיהיה חם מספיק כדי לגרום לך לכוויה פה.
שערה היה עננה שחורה מתולתלת מסביב לפנים בעלות מבנה עצמות יפהפה, בעת שהיא גרגרה בסיפוק ונשפה על המשקה השחור כדי לצננו לפני שהרימה אותו אל שפתיה.
הוא לא היה ההדוניסט היחיד במערכת היחסים הקצרצרה הזאת. הדברים שהיא הייתה מסוגלת לעשות עם הפה הזה שלה...
הוא נרעד, וזה לא היה רק בגלל אוויר הבוקר הצונן.
היה משהו באוויר, במים, בלילה שבו הוא פגש אותה. משהו שגרם לו לנהוג בחוסר איפוק רב מכפי מנהגו. הוא היה זה שעשה את הצעד הראשון, השתמש בכל טיפת קסם אישי שיש בארסנל שלו, ולפני שהלילה הגיע אל קיצו, הם כבר מצאו את עצמם עירומים בדירת הסטודנטים הקטנטנה שלה, בפאתי העיר. הוא נותר ללון אצלה, ובמקום לעזוב למחרת בבוקר הוא נשאר אצלה עוד ארבעה לילות כשהוא מפנה את גבו לכל דבר מלבדה. כשהוא לומד להכירה. אוהב אותה. נדחף אל תוך חייה ולא נתקל בשום שמץ של התנגדות.
הוא השתלט כליל על לילותיה והסתנן גם לימים שלה.
הם היו שרועים על הדשא, בפארק הקטן המגודר, עם השמש בפניו וראשה של אנה בחיקו, כשהיא מקריאה לו שירה ברוסית נטולת רבב ואז מתרגמת לו את השירים גם לאנגלית. היא שלטה בצורה מושלמת בשתי השפות, לפחות על פי דבריה, תודות לאימהּ הרוסיה ולאביה האנגלי, אבל התוצאות של תרגומה היו מבלבלות למדי.
שירה רוסית היא משהו שלא נועד מעולם להיקרא באנגלית, היא אמרה לו, מה שהעלה את השאלה מדוע היא בכלל התפתתה לנסות את הבלתי אפשרי.
היא רוצה להיות מתורגמנית, היא אמרה. אולי בפרלמנט האירופי, אולי במזכירות האו"ם, וכדי לעשות את זה היא צריכה להיות העילית שבעילית. אז היא מתאמנת.
היא שיתפה אותו בתוכניות ובשאיפות שלה, בגופה ובביתה.
הוא לא שיתף אותה כמעט בכלום.
היא בכלל לא ידעה שהיא מדברת עם נסיך הכתר של ביזנמאך, נצר לשושלת המרשימה, אדם בעל מטוסים פרטיים וטירות שנחצבו בצלעותיהם של הרים נישאים.
הוא לא אמר לה שהוא קזימיר – יורש העצר והבן המסור, הלומד את רזי הפוליטיקה מיום שהיה גדול מספיק כדי לעמוד לצד כיסאו של אביו ולהקשיב.
במשך ארבעה ימים וארבעה לילות הוא לא היה קזימיר – עם זיכרונות האם והאחות שהלכו לעולמן, עם האב החולה ועם כל החובות שהוא עדיין לא מרגיש מוכן לקחת על עצמו. היא קראה לו קאז, פשוט קאז. והחופש להיות פשוט קאז היווה הקלה כה עצומה.
אולי בגלל זה הוא שב ונזכר באנסטסיה דגלאס לעיתים כל כך קרובות. בזעקותיה המתנשפות וברכות של עורה, באופן שבו היא כרכה את עצמה סביבו... אולי הוא קישר אותה לחופש, או לאשליה של חופש. אולי כמיהתו להיות מסוגל לבחור לעצמו נתיב תקועה לו כמו קוץ בתת-מודע, למרות שהוא השלים כבר מזמן עם חובותיו המלכותיות.
מי בריכת המרחצאות נצצו בכחול עמוק ובכסף בוהק באור הבוקר המוקדם. אדים הסתחררו ועלו לעבר התקרה הגבוהה והקמורה, וליטוף המים על כפות רגליו בעשותו את הצעד הראשון פנימה גרם לו להיאנח בעונג.
הוא אהב את זה שהמים היו כמעט חמים מכדי שניתן יהיה לשאת את חומם.
כמו שאנסטסיה אהבה את הקפה שלה בבוקר.
הוא עשה צעד נוסף לתוך הבריכה, ואחריו עוד אחד, והמים כבר התרפקו כעת על ירכיו. זקפתו שבהחלט לא שככה עדיין, גם בעקבות המפגש עם צינת אוויר הבוקר, הייתה הבאה בתור לפגוש את המים החמים.
בקרוב הוא התעתד להציע נישואים לנסיכה מוריאנה מממלכת ארוּן השכנה. מוריאנה הייתה נבונה, משכילה, בקיאה בענייני הממלכה ובעלת קשרים רבים מאוד. זה לא היה זיווג של אהבה, אבל הוא לא עמד להתחרט על האיחוד הזה. מוריאנה תהיה טובה בשבילו ובשביל ביזנמאך. את זה הוא ידע.
מוריאנה, לא אנסטסיה.
הוא ניסה להעביר את מחשבותיו אל כלתו המיועדת, אבל ללא הועיל. אנה פשוט גברה עליה.
אנה תמיד ניצחה.
הוא חג על מקומו ויצא מהבריכה, ושם פעמיו לעבר המקלחת שהייתה נסתרת למחצה במעמקי החלל, ליד הדלת הרחוקה. הוא סובב את הברזים, כיוון את החום והניח לטיפות המים לצנוח על הרצפה לפני שפסע קדימה והתייצב מתחת לסילוני המים. הוא שלח את ידו אל שמן הרחצה ולא אל הסבון, ולקח את עצמו בכפו.
אולי הוא צריך לברר מה מעשיה של אנסטסיה דגלאס בימים אלו, ורק אז הוא יצליח להוציא אותה מתוך ראשו. אולי היא כבר נשואה, מאושרת מאוד עם בעלה ועם שני ילדיה, ואולי אפילו בהיריון. לא פנויה, בלתי ניתנת להשגה. כבר לא האישה שאהבה אותו בהיותו רק קאז, האישה שאיחלה לו רק אושר.
זיכרונות חדשים, פחות משמעותיים, תפסו את מקום הזיכרונות שעדיין רדפו אותו. אנה מסופקת ומחייכת, כולה רגליים ארוכות, עור צחור ושיער משי שחור שגבר היה יכול לאבד בתוכו את אגרופו. אנה על ברכיה לפניו, כשהוא ממלמל מילים כמו בבקשה או עוד בכמה וכמה מקרים. אנה עם כל חושניותה הטבעית הפתוחה שממש הציתה את החושניות שלו.
בלי שום לחץ, בלי שום מוניטין שהוא צריך לשמר. בלי שום ציפיות ושום תביעות. עונג לשם העונג ותו לא. ידיים מהירות ומיומנות ושפתיים שינקו אותו לתוכן בכל המקומות הנכונים. שפע מילים של להט ותשוקה שנגעו ישר לנשמתו, למרות שהמילים עצמן לא היו מובנות לו כלל וכלל.
ודאי במחשבותיו, אם לא בשום מקום אחר, זה עדיין יכול להיות לו.
הוא עצם את עיניו, הפנה את פניו מעלה אל סילוני המים והניח לזיכרונות לבוא ולשטוף אותו.
1
"הוד מעלתך, רק רגע מזמנך בבקשה."
קזימיר הרים את מבטו מהדפים שעל שולחנו והנהן לעבר רודולפו כדי שייכנס. יועצו הראשי של המלך נראה מודאג עוד יותר מתמיד, אך זה היה צפוי בהחלט בהתחשב בכך שהמלך שלו, אביו של קזימיר, היה על ערש דווי. מתוך נאמנותו המוחלטת לא שש רודולפו בכלל לקראת התהליך של העברת השלטון מלאונידס לידיו של בנו קזימיר. נסיך הכתר או לא, רודולפו היה ראשית ומעל לכול יועצו הנאמן של המלך הזקן.
ולא תמיד הוא אהב את השינויים שקזימיר התעקש להכניס.
בקרוב מאוד ייאלץ קזימיר לעזוב את טירת החורף שלו ולעבור להתגורר בארמון שבעיר הבירה. בקרוב הוא כבר לא יצטרך לחזות בהתקרבותו הבלתי פוסקת של אביו לעבר קץ חייו. קרבה גדולה לא שררה מעולם בינו לבין אביו. חלק גדול בתוכו תיעב את האיש, ויתעב אותו תמיד. חלק אחר ריחם עליו. ונוסף לכך היה גם חלק זעיר מנשמתו של קזימיר שהשתוקק לזכות בהערכתו של האיש.
לא היה אופייני לרודולפו להשתהות כך בפתח, אך היועץ הקשיש עדיין לא נכנס לחדר, ותנוחת גופו הייתה נוקשה מהרגיל. משהו לא היה כשורה. "מה חדש אצל אבי?" הוא שאל.
"אביך מרגיש הערב בנוח. המורפיום עוזר. הוא ישן כעת." רודולפו קרב אל שולחן הכתיבה, מבטו חלף על פני ערימות הניירות שנחו בצורה מסודרת משני צידי מחשבו הנייד של קזימיר. "אתה צריך להתחיל להעביר לידי אחרים חלק מהעבודה הזאת."
"זה מה שאני מתכוון לעשות. מייד אחרי שאצליח להבין מה בדיוק אני צריך להעביר לידיהם." חלק מחובותיו אלה היה לגמרי חדש לו. לא חלק גדול, אבל בכל זאת, וקזימיר היה בהחלט בן-אדם יסודי. "הייתי בטוח שעזבת כבר מזמן את הארמון." קזימיר הניח לגבתו המורמת לשאול את השאלה המתבקשת.
אם המלך ישן במנוחה ולרודולפו יש ערב חופשי נדיר, מדוע הוא עדיין פה?
רודולפו הניח מעטפת מנילה צהובה על השולחן, כאילו היה להוט להוציאה מחזקתו. "הדו"ח שביקשת בנוגע לאנסטסיה דגלאס הגיע. נטלתי לעצמי את הרשות לפתוח אותו ולהציץ בו."
"אתה פותח הכול." לא היה בזה שום דבר חריג.
"לא כל דו"ח שבו אני מציץ גורם לכך שאתקשה לנשום. אתה ידעת?"
קולו של הקשיש קיבל נימה קשה וקפדנית, והסתתר בו משהו נוסף שקזימיר לא הצליח לזהות בדיוק. חשש? ייאוש? אולי הייתה זאת אכזבה. "ידעתי מה?"
"אני אהיה במשרדי," אמר רודולפו והסתלק לו כשבגבו הזקוף כמו תורן הוא מביע את מורת רוחו.
אז זאת הייתה אכזבה. קזימיר נתן מבט מלא חשד במעטפה לפני ששלח את ידו אליה.
זיכרונות חדשים שיתפסו את מקומם של הישנים, הוא הזכיר לעצמו בנחישות. סגירת מעגל, לא סקרנות. אין פה שום סיבה לדאגה. בשביל זה הוא הזמין את הדו"ח.
אז למה ידו רעדה, ולו רק קמעה, כשהוא שלח אותה לשלוף את תוכן המעטפה?
היו בה תמונות, הרבה תמונות, וזאת שנחה למעלה הייתה תקריב של פניה של אנה. פנים עגולות כמו לב, מצח רחב וסנטר מחודד, עם עיניים שאפשר לטבוע בתוכן ושפתיים שמבטיחות גן-עדן. גבות עזות ומעוצבות וריסים עבים ושחורים שהפכו את הכחול העמוק של עיניה מהפנט עוד יותר. בתמונה הזאת נמתח שערה אחורה בקוקו מרושל. בתמונה הבאה השיער הקיף את פניה, גלי וכבד, בצנחו עד לכתפיה. אלו היו פנים שיכלו לגרום לגבר לעצור את נשימתו. קזימיר הרים את ידיו אל הפנים שלו וחיכך אותם בכוח לפני שעבר אל התמונה הבאה.
אז היא התבגרה אל תוך היופי שלה. זה לא היה מפתיע כלל וכלל.
התמונה הבאה הייתה של מלוא גופה של אנה בעלותה בגרם מדרגות חיצוני רחב – בחיפזון, ככל הנראה, מפני שגופה ביטא תנועה חלקה. רגליים דקיקות וקימורים מעוגלים, ושוב אותה רעמת שיער כהה. היא הייתה לבושה בחצאית ובז'קט אפורים כהים, עסקיים למראה, ותיק שחור היה תלוי על כתפה השמאלית. שני תצלומים נוספים הציגו ואריאציות דומות של המראה המקצועי.
בתמונה הבאה היא כבר הייתה בג'ינס ובחולצת טריקו ורודה, קצרת שרוולים, כשהיא ניצבת מחוץ לשער של בית ספר עם תלמידה צעירה לצידה. הצלם תפס אותן מאחור, בדיוק כשאנה מסדרת את רצועות תרמיל הגב של הילדה. אז היא כבר אמא – כל הכבוד לה. יש לקוות שיש לה בעל אוהב וחיי משפחה יציבים. קזימיר הביט לעבר ידה כדי לראות אם היא עונדת טבעת נישואים, אך התמונה לא הייתה חדה מספיק כדי להבחין בפרטים כל כך קטנים.
התמונה הבאה הייתה תמונת רשמית של בית הספר של הילדה.
וזהו השלב שבו העולם כפי שקזימיר הכיר אותו פשוט עמד מלכת.
לא היה שום צליל. לא היה אוויר.
שולי שדה הראייה שלו איימו להאפיל.
לא.
כן.
לקזימיר הייתה בעבר אחות. במשך שבע שנים הייתה לו אחות, צעירה ממנו בשלוש שנים. ואז המורדים מהצפון חטפו אותה, וכשאביו סירב להיענות לתביעותיהם, הם הרגו אותה ושלחו אותה בחזרה, בחתיכות קטנות, כדי להוכיח את זה.
אימו לא הצליחה מעולם להתגבר על מה שקרה. היא נטלה את חייה בכפה, בדיוק שנה אחת לאחר מכן, בהותירה את בעלה ובנה להמשיך להתמודד לבדם.
הם לא שוחחו על זה, קאז ואביו. מעולם לא, וכפי הנראה לעולם גם לא ישוחחו על הנושא. היעזרות בפסיכולוגים לא באה מעולם בחשבון – הסיכון שהמידע ינוצל בעתיד היה גדול מכדי שיאפשרו למישהו לחדור לראשו של נסיך ביזנמאך הצעיר, אז קאז התמודד לבד כמיטב יכולתו.
תמונות דיוקן של אימו ואחותו המשיכו להיות מוצגות במקום בולט בארמון – תזכורת תמידית של כישלון, אובדן ואבל. אחד הדברים הראשונים שהוא התכוון לעשות כמלך היה לעביר אותן אל אחד מחדרי האוכל שנמצאים פחות בשימוש ולסגור עליהן את הדלת.
פקודה כל כך קטנה וקטנונית בשביל שליט חדש.
הוא לא היה מסוגל להתיק את עיניו מהתצלום של הילדה. עננת השיער הפרוע, התלתל על רקתה, אפה החד והאריסטוקרטי.
העיניים הללו.
הוא הרים את הידים אל עיניו ושפשף אותן, אך התמונה נותרה עדיין שם.
מזה אי אפשר יהיה להיפטר.
תמונות נוספות הגיעו לאחר מכן, וכל אחת מהן הביאה עימה מתקפה של רגשות סותרים, מפני שמרחוק יכלה הילדה להיות סתם ילדה קטנה, אך מקרוב... מקרוב, ובעיקר סביב העיניים – הגוון החום-זהוב של עיני הנץ שלה...
התמונה שלה, מסתחררת בגינה, זרועותיה פשוטות קדימה, כאילו כדי לתפוס את האבק שבאוויר...
שיעזור לו אלוהים. הוא כאילו שב להיות בן עשר, רק שהפעם הוא לא הותיר את אחותו לבד בגן והלך להביא צנצנת כדי ללכוד בתוכה גמל שלמה, ובשובו לגן גילה שהיא נעלמה.
נלקחה.
נחטפה.
ולא שבה לעולם.
חולשה לא הייתה משהו שמתאים לו. אבל הוא היה מעדיף לנקר את עיניו ולא להביט בעוד תמונה אחת של בתה של אנסטסיה דגלאס. הוא עצם את עיניו והתרכז במטלה הפשוטה בדרך כלל, להמשיך לנשום.
קול נקישת הכוסות והבקבוק אשר הונח על השולחן מנע ממנו לעשות דבר מבין השניים. רודולפו שב לחדר והביא עימו בקבוק של הברנדי המלכותי. ורידים וכתמי זקנה בלטו בידיו של הקשיש בעת שמזג מנה נכבדה לכוס שאותה הוא הדף לעבר ידו של קזימיר.
"אני לא יודע מהו הפרוטוקול המלכותי למקרים כאלה," חרק רודולפו בקולו. "אבל שתה. אתה חיוור מאוד."
"היא... זה..." קאז לקח נשימה עמוקה ומחשלת. "זאת לא היא."
"לא. זאת לא היא," אמר רודולפו בקול נטול הבעה. "אבל הדמיון ממש ניכר. על כמה מהדו"ח הספקת לעבור?"
ללא מילים הרים קזימיר את תמונת הילדה בגינה. רודולפו העווה פנים.
"תן לי את התקציר," הורה קזימיר.
רודולפו נאנח ובהה לרגע בבקבוק הברנדי. קזימיר החווה אליו שימזוג לעצמו מנה, והצליח רק להעליב את האיש. רודולפו היה בן לדור הישן ובשום פנים ואופן הוא לא היה יושב וחולק משקה עם קזימיר, נסיך הכתר. זה היה דבר שלא ייעשה. הפרה של אלפי כללי טקס. "הילדה בת שש ובעלת תעודת לידה בריטית מאחר שהיא נולדה בבית החולים פורטלנד שבלונדון, ומאחר שאימהּ בחרה להיות אזרחית בריטית."
כעת היה זה תורו של קזימיר להעוות פנים בחשבו על בת לממלכת ביזנמאך שבוחרת באזרחות זרה.
"האם היא אנסטסיה ויקטוריה דגלאס," המשיך רודולפו. "בת עשרים ושש. מצבה המשפחתי: רווקה. מקצועה: מתורגמנית בפרלמנט האירופי ובמזכירות האומות המאוחדות. מתגוררת כרגע בג'נבה, שם מתנהלת רוב העבודה שלה."
"והאבא?" הוא היה חייב לשאול. למרות שכבר ידע את התשובה.
"זהותו של האב אינה ידועה."
אכן.
לקזימיר, המלך העתידי של ביזנמאך, יש בת לא חוקית, בת שש. בת שנראית כמו העתק מושלם של אחותו שנלקחה מהעולם לפני שנים רבות.
"שמך לא מופיע בתעודת הלידה," ציין רודולפו חרש. "אולי הילדה אינה שלך. אולי אנסטסיה דגלאס לא יודעת מיהו האב."
קאז עלעל בדממה בתמונות עד שמצא את תמונת התקריב של הילדה, במדי בית הספר, והציג אותה בפני רודולפו.
רודולפו התקשה לאלץ את עצמו להביט בתמונה. "אולי לאם יש חולשה לגברים בעלי עיניים חומות-זהובות. מה שאני מנסה לומר הוא שאימהּ של הילדה לא יצרה איתך שום קשר במשך שבע שנים. היא לא ביקשה ממך דבר, ובוודאי שלא ביקשה שתכיר בילדה כבתך. היא מצליחה לכלכל את הילדה בצורה נאותה. יש לילדה קורת גג מעל ראשה, חינוך טוב, סבא וסבתא אוהבים. הילדה נבונה מאוד. לא יחסרו לה אפשרויות בחייה."
"אתה מציע שאני לא אכיר באבהות שלי?"
רודולפו נותר דומם.
"זאת העצה שלך?"
"או שתוכל להביא אותה לפה," אמר רודולפו לבסוף. "ולעשות כמיטב יכולתך כדי להגן עליה."
זעמו של קאז התלקח. "אתה חושב שאני לא מסוגל לכך?" שלא לדבר על כך שקזימיר היה זה שמלכתחילה הותיר את אחותו לבד ולא מוגנת. "אתה חושב שאני כמוהו?"
"אני חושב..." רודולפו השתתק לרגע, כאילו ברר בקפידה את מילותיו הבאות. "אני חושב שהילדה התמימה הזאת נראית כמו אחותך שקמה לתחייה. היא תהיה מטרה לכל האויבים שלך מהרגע הראשון. נושא מושך לכותרות הראשיות של התקשורת."
הדממה השתררה שוב. דממה מהסוג העמוק והמעיק.
"זה נשאר בין שנינו בינתיים," אמר קזימיר לבסוף.
רודולפו פגש את מבטו. "זה יכול להישאר בין שנינו לעד אם זה מה שאתה רוצה."
האם הוא מסוגל לכך? קזימיר הציץ בתמונות שהיו פזורות על שולחן הכתיבה שלו. האם הוא מסוגל באמת לאטום אותה בחוץ, כמו שאטם כל זיכרון של אחותו בת השבע ושל אימו שהתגלתה כחלשה מדי בשביל החיים בעולמנו? להשיב את כל התמונות למעטפה, לחתום אותה ולא להביט אחורה לעולם?
האם הוא יכול באמת להמשיל בחייו כאילו הילדה הזאת פשוט אינה קיימת?
הילדה הייתה דם מדמו. האחריות שלו. מישהי שעליה מחובתו להגן. "מהו שמה?" הוא שאל בקול חורק.
"הוד מעלתך, ככל שתדע פחות כך יהיה לך קל יותר ל – "
"מהו שמה?"
"סופיה." רודולפו נשמע מובס. "סופיה אלכסנדרה דגלאס."
שם ראוי לבתו של מלך.
האם היא ידעה? האם היה ידוע לאנסטסיה דגלאס עם מי בדיוק היא נכנסת למיטה?
"הוד מעלתך – "
"מספיק!" מה שזה לא יהיה, הוא לא היה מעוניין לשמוע את זה.
"הוד מעלתך, אנא. קח קצת זמן. תישן על זה. תחשוב בזהירות בטרם תחשוף את הילדה לביזנמאך מפני שלא תהיה שום דרך חזרה מזה. הם יקחו אותה ויציגו אותה בתור מה שהם הכי רוצים, וגם מפני זה אתה תיאלץ לגונן עליה."
"כמו שאבי לא גונן עליי מעולם?" שאלתו של קזימיר הייתה חרישית כמשי חלק, וקטלנית מאוד.
רודולפו נותר דומם. הוא לא התכוון, בשום אופן, לדבר סרה במלך שאותו הוא שירת במשך ארבעים שנה.
"אתה שואל אם אני מסוגל לקבל את הילדה הזאת כבן-אדם בזכות עצמו – עם היכולות ועם החולשות שהיא סיגלה לעצמה במהלך חייה. האם אני מסוגל להגן עליה מפני ציפיותיהם של אחרים? האם אני יודע איך להיות אבא לילדה שנושאת על שכמה את הציפיות של אומה שלמה? האם זה מה שמדאיג אותך?"
רודולפו לא אמר דבר.
"אני הייתי כזה ילד," הוא חרק בקולו. "מי מתאים יותר ממני להגן עליה מפני ניצול כזה?"
קזימיר הזעיף פנים ושלח את ידו שוב אל כוס המשקה שלו. הוא ידע בדיוק מה אביו היה עושה עם מידע כזה, וזה היה כמו שרודולפו אמר. הוא היה משתמש בילדה כדי לחזק את תמיכת העם עד שיוולד לו יורש עצר חוקי, ואז היה משליך אותה לכל הרוחות, מפני שלא היה בה כבר שום צורך והיא לא מתאימה לעולמו המושלם של שליט ביזנמאך. חיים קלים לא יהיו לה כאן. לאף ילד לבית ביזנמאך לא היו מעולם חיים קלים.
שולחן הכתיבה, החדר הזה וכל מה שנמצא בו מסריחים מחובה ומהמשקל הכבד שנלווה אליה. "אתה באמת חושב שחלק ממני לא מבין שהדבר הרחום ביותר שאני יכול לעשות למען שתיהן הוא להותיר אותן כמו שהן?"
כל זה, ועדיין...
"היא שלי," הוא אמר. "הילדה שלי. דם מדמי. האחריות שלי."
השורה התחתונה בכל העסק הזה.
ועם זאת.
ועם זאת...
האם הוא יכול באמת לחשוף את הילדה הזאת לכל הסכנות אשר אורבות לה כאן בביזנמאך?
"יש דבר אחד נוסף." רודולפו הביט בו בזהירות. "אנחנו לא היינו היחידים שהתעניינו בהן. אנסטסיה דגלאס ובתה היו כבר תחת מעקב. חוליה הייתה מוצבת מול הבית, ועוד אחת בבית ספרה של הילדה. עד כמה שהצלחנו לברר, מי שמעניינת אותם בעיקר זאת הילדה ולא האם."
אימה גרמה לזיעה קרה לצוץ על עורו. "מי הם היו?"
"אנחנו לא יודעים. הם נעלמו לפני שהספקנו לטפל בהם. הם היו טובים."
לא טוב.
הוריתי להציב חוליית אבטחה נסתרת שתעקוב אחריה ותמתין להוראות נוספות," אמר רודולפו. "לא נראה לי שיהיה נבון לערב את אביך בכל החלטה שנקבל בשלב הזה."
לאביו נותרו רק ימים ספורים בחייו. זה מה שרודולפו התכוון לומר. "אני אטפל בזה."
"אם אתה זקוק לייעוץ נוסף – "
קזימיר חייך בעוגמה. "אני לא."
