1


הנסיכה מוריאנה מארוּם לא הייתה בחורה לא הגיונית. הייתה לה סבלנות למכביר והיא הייתה מוכנה לתת לכל אחד ליהנות מהספק, לפחות פעם אחת. אולי אפילו פעמיים. אך כשהיה לה ברור שמעבירים אותה מיד ליד כמו חזיז של חג המולד, שאיש לא מעוניין למשוך בחוט ההפעלה שלו, פשוט נמאס לה.


אחיה, אוגוסטוס, אמר שאינו פנוי לדבר איתה הבוקר. יש לו אנשים לפגוש. ממלכה שצריך למשול עליה.


ממש לא ניסיון להתחמק ממנה עד שתשוב לעצמה, לאחר ההשפלה של זניחתה הפומבית אתמול... פחדן שכמוהו.


אז מה אם קזימיר מביזנמאך כבר לא רוצה להתחתן איתה? הרי ממילא, זה מעולם לא היה הרעיון של קזימיר שהם יתחתנו, ובטח שזה לא היה הרעיון שלה. כשאתם צאצאי מלכים, נהוג בהחלט שיארגנו לכם נישואין, שיביאו תועלת פוליטית. ועם זאת... באופן לגמרי לא מובן... נטישתו של קזימיר, אחרי תקופת אירוסין כה ארוכה, פגעה בה ממש קשה. הוא גרם לה להרגיש קטנה וחסרת כל חשיבות, לא רצויה, בודדה, ומעל לכול, לא מספיק טובה. כל המאמץ שהיא השקיעה, האירועים החברתיים והפוליטיים האינסופיים, האיפוק שהנחה כל צעד ושעל בחייה, איזו תועלת הם הביאו?


כלום.


ממש-ממש כלום.


הארמון המלכותי של ארוּם היה מקום קודר, בעיקר מפני שכך תוכנן על ידי אבותיה של מוריאנה. נוקשה, אפור, ולעולם לא חם מספיק, הארמון עודד התמסרות לחובותיך ולא בזבוז זמן אווילי. העדיף פונקציונליות על פני יופי, ולא משנה כמה אמנות יפה היא מצאה, כדי לתלות על קירותיו. הארמון העדיף גנים סגורים ומסוגננים, ומוחות חפים מכל שטות.


אחיה בחר להתגורר באגף הדרומי של הארמון, בחדרים הקודרים ביותר, ומוריאנה תהתה, לא בפעם הראשונה, מדוע בדיוק. מזכירו האישי של אחיה – יועץ קשיש אשר שירת את משפחת המלוכה של ארום, עוד לפני שהיא נולדה – הרים את מבטו בהגיעה, בהבעת פנים לגמרי ניטראלית ושלווה.


"נסיכה, איזו הפתעה נעימה."


היא תיארה לעצמה שהופעתה לא הייתה מפתיעה או נעימה בכלל, אבל האיש הפגין גינונים חברתיים, כהרגלו. "הוא נמצא?"


"הוא מנהל שיחת טלפון חשובה."


"אבל הוא נמצא," היא השיבה, והמשיכה לצעוד ישר לעבר דלתו הסגורה של אחיה. "טוב מאוד."


האיש המבוגר נאנח ולחץ על כפתור האינטרקום, בעת שהיא חלפה על פניו. אבל הוא לא ממש דיבר אל תוך האינטרקום. מוריאנה הייתה די בטוחה שיש לו כפתור מיוחד – רק בשבילה – שמודיע כי מוריאנה האדומה מגיעה.


אחיה הרים את מבטו בהיכנסה, אמר למי שזה לא היה מצידו השני של הקו שהוא יחזור אליו, והניח את מכשיר הטלפון.


לעזאזל, היה ממש קפוא כאן, בחדר הזה, שלא לדבר על כך שהאביב שהסתיים היה צונן, והקיץ לא מיהר כלל להגיע. "למה החדר הזה קפוא כמו פריזר?" היא שאלה. "אין פה שום חימום שאתה יכול להפעיל? אין חדרים חמימים יותר, שמהם אתה יכול למשול?"


"לחילופין, את יכולה ללבוש בגדים יותר חמים," הציע אחיה, אך לא היה שום פסול באופן בו היא התלבשה. שמלת הצמר הדקה שלה הייתה בעלת צווארון סירה ושרוולים ארוכים, וצנחה עד קצת מעל לברכיה. גרביונים הוסיפו שכבת הגנה נוספת לרגליה. היא נעלה מגפי עור בגובה הברך, ובנוסף לכול היא לבשה גם מעיל, שהיה יכול לשמש אותה במסע לאנטארקטיקה.


"מזג האוויר ממש נחמד היום בחוץ," היא השיבה. "למה אתה בוחר להשתמש בחדרים הכי קרים שיש לנו פה?"


"אם היו לי חדרים יותר נעימים, יותר אנשים היו מתפתים לבוא לבקר אותי, וכך לעולם לא הייתי מצליח להשלים את העבודה שלי." עיניו היו כמעט שחורות, עטורות ריסים עבים ושחורים, בדיוק כמו עיניה. חיוכו היה סבלני, בהתרווחו אחורה בכיסאו, כשידיו שלובות על שולחנו – יכול להיות שכל הפוזה של אני שולט ביקום כולו משפיעה על אנשים, אבל היא גדלה איתו וידעה איך אוגוסטוס נראה כשהיה בן שש וחלה באבעבועת רוח, ואיך הוא נראה כנער מתבגר עם ההנגאובר הראשון שלו. היא הכירה את קול צחוקו ואת הטבע של החרטות שלו. הוא יכול להתהדר בסמכותו המלכותית בפומבי והיא תשתחווה בפניו, אבל בפרטיות, כשהם היו רק שניהם, הוא לא היה יותר מאח גדול, קצת מעצבן לפעמים. "מה אני יכול לעשות למענך?" הוא שאל.


"ראית את זה?" היא הרימה דף עבה, בצבע צהבהב בהיר מאוד.


"תלוי," הוא אמר.


היא הטיחה לפניו את המכתב המעליב, על שולחן העץ הכהה. דפי נייר לא משמיעים בדרך כלל רעש, בהיותם מוטחים על שולחנות, אך למכתב הזה היה המשקל הנוסף של ידה, שסייע לו. "ת'או שלח לי הצעה רשמית."


"בסדר," הוא אמר בזהירות, עדיין מביט בה ולא במכתב.


"מין הצעת רפאים להתחתן."


שפתי אחיה זעו קמעה.


"שלא תעז," היא הזהירה.


"טוב, זה דווקא הגיוני שהוא יעשה את זה," אמר אוגוסטוס. "את פנויה, והוא נמצא תחת לחץ הולך וגובר להעמיד יורש ולהבטיח את עתיד הכתר, ומבחינה פוליטית, זהו זיווג רב מעלות."


"אנחנו מתעבים אחד את השנייה. אין שום סיבה בעולם שת'או ירצה לבלות אפילו ערב אחד בחברתי, שלא לדבר על חיים שלמים, לנצח-נצחים."


"יש לי תאוריה בנוגע לזה – "


"אל תתחיל אפילו."


"זה הולך בערך ככה. הוא משך לך בצמה, כשהיינו ילדים. את החטפת לו פנס בעין, ומאז אתם אויבים בלב ונפש. אם רק תבלי קצת זמן בחברתו של האיש, אני בטוח שתגלי שהוא לא נורא כמו שנדמה לך. האיש ראה עולם, קרא הרבה ספרים. הוא נבון במידה מפתיעה, והוא מנהל משא ומתן בצורה ממש מעולה. כל התכונות הללו שאת מעריכה."


"מנהל משא ומתן בצורה מעולה? אתה צוחק עליי? הצעת הנישואין של ת'או נראית כמו טופס משוכפל. הוא מילא את שמי למעלה והוסיף את חתימתו למטה."


"ויש לו חוש הומור," אמר אוגוסטוס.


"מי אומר?"


"כולם, מלבדך."


"זה לא מלמד אותך משהו?"


"כן."


הו, הוא מחפש צרות.


היא משכה לעצמה כיסא, קשה ולא מזמין – כי זה כל מה שהיה בחדר המגוחך הזה. היא התיישבה. הוא נאנח. היא שילבה רגליים, ולעזאזל עם כל כללי הטקס והנימוסים. שתי שניות אחר כך, היא הורידה בחזרה את הרגל, מתחה את שמלתה מעבר לברכיה וישבה זקופה לחלוטין, נועצת בו את מבטה. "אתה אירגנת את זה?" כי היא בהחלט יכלה להאמין שהוא יעשה כזה דבר. הוא ושלושת שליטי הממלכות הסמוכות היו חברים קרובים. הם רקחו ביחד תוכניות, באופן די קבוע.


"אני? לא."


"אז קזימיר?" המלך השכן, שהפר את תוכנית הנישואין שלהם. זה, שהתגלה פתאום שיש לו בת.


"אני בספק. הרי, הוא עסוק בקבורת אביו ובתכנון טקס ההכתרה שלו, באבהות שנפלה עליו בבת אחת ובניסיונותיו לחזר כרגע אחרי אימהּ של הילדה... אני די משוכנע שידיו מלאות, כרגע."


מוריאנה תופפה באצבעותיה על משטח שולחן העץ המכוער, גם מפני שזה נתן לה זמן לעכל את דבריו של אחיה, וגם בגלל שהיא ידעה עד כמה זה מעצבן אותו. "אז של מי היה הרעיון הזה?"


הוא הביט לרגע באצבעותיה המרגיזות, ואז פתח את מגירת שולחנו והוציא ממנה סרגל עץ ארוך. הוא החזיק אותו בידו, כאילו ביקש לראות עד לאיפה יוכל להגיע איתו, ואז הוריד אותו בעדינות על כף ידו השנייה. "תפסיקי להתעלל בשולחן שלי."


"או שתרביץ לי? תעשה לי טובה," היא נזפה בו. ובכל זאת, היא הפסיקה לתופף ומשכה בחזרה את ידה, כדי לבחון מקרוב את ציפורניה. לא נגרם להן שום נזק שהוא מהתיפוף. אולי היא תצבע אותן בלק שחור אחר כך, כדי שהן יתאימו לשולחן הזה ולמצב רוחה. אולי המרידה שלה תתחיל בקטן. "לא ענית על השאלה שלי. של מי היה הרעיון הזה?"


"אני מניח שהוא היה של ת'או."


היא הרימה את עיניה, ומצאה את אוגוסטוס משיב לה מבט יציב, כאילו ידע משהו שנסתר ממנה.


"זה לא עלבון, מוריאנה; זה כבוד. את נולדת וחונכת להיות במעמד כמו זה שת'או מציע לך. את תוכלי להשפיע על השלטון שלו, ולסייע לו להביא יציבות לאזור כולו."


"לא," היא קטעה אותו. "לא תצליח לגרום לי להיענות לו מתוך תחושת אשמה. נמאס לי להיות הנסיכה הטובה, שעושה כל מה שאומרים לה, זאת שנותנת ונותנת ושוב נותנת, בלי שום מחשבה על מה שאני צריכה. אני טסה לקאן, לחגוג ולבלות ולחולל שערוריות. חוסר אחריות יופגן פה, אורגיות עם כוכבי קולנוע חסרי מוסר."


"מתי?" אוגוסטוס לא נשמע מודאג.


"בקרוב." הוא גם לא נראה מודאג, והוא היה צריך להיראות. "אתה לא חושב שאעשה את זה. אתה בטוח שאני נזירה חסרת הומור שלא תדע לבלות, אפילו אם יומטרו עליי אפשרויות לבילוי. טוב, אז הן יומטרו עליי עכשיו. אני רוצה את הלהט של מגעו של מאהב. אני רוצה שגבר יסתכל עליי בתשוקה. לעזאזל, לשם שינוי, אני רוצה לעשות פעם אחת בחיי משהו שיספק אותי!" נמאס לה כבר. "כל הדברים האלה, שחינכו אותי להציב בראש סדר העדיפויות? המוניטין שלי? תחושת המחויבות שלי לכתר ולממלכה, הבתולים שלי? אני נפטרת מכל אלה."


"בסדר, בואי לא נהיה פזיזים."


"פזיזים?" נסיכות לא צווחות בקול גבוה וכעוס. מוריאנה הנמיכה את קולה באוקטבה שלמה והעניקה לו, במקום זה, קצת חיספוס. "יכולתי לשכב עם נער האורוות, כשהייתי בת שמונה-עשרה. הוא היה יפהפה, חסר דאגות, וידע לרכוב כמו שד משחת. בגיל עשרים ושתיים, יכולתי לעשות את זה עם שייח שהונו נאמד במיליארדים. הוא היה צריך רק להביט בי וכבר הייתי נמסה. שנה אחר כך, פגשתי מוזיקאי עם ידיים שניתן רק לחלום על שכמותן. בשמחה הייתי לוקחת אותו למיטה שלי, אך לא עשיתי את זה. אתה רוצה שאמשיך?"


"בבקשה, לא."


"קזימיר אינו בתול," היא המשיכה בקדרות. "הוא הכניס להיריון בחורה בת תשע-עשרה, כשהיה בן עשרים ושלוש! אתה יודע מה אני עשיתי, כשהייתי בת עשרים ושלוש? אני לקחתי שעורי ריקוד, רק כדי שאזכה להרגיש את מגע ידו של מישהו עליי."


"חשבתי שאלו היו שיעורי סיוף."


"אותו הדבר. אולי רציתי להרגיש משהו קטן ננעץ בי." במשך כל השנים הללו, היא מנעה מעצמה כל סוג של עונג, שכל שאר בני האדם רואים כדבר מובן מאליו. "אני חיכיתי. בלי שום רומנטיקה, בלי מאהבים. אין ילדים למוריאנה לבית ארוּם. רק חובה ומסירות. ולשם מה? כדי שהיום, אזכה להתעורר לכותרות מעליבות בעיתונים, שטוענות שאני קרירה מדי, נוקשה מדי וממוקדת יותר מדי באיסוף תרומות וקידום מערכת החינוך לילדי הממלכה, מכדי שיהיה לי זמן להקדיש לאיזה גבר? זאת אומרת, לא פלא שקזימיר מביזנמאך פנה לחפש תחליף, נכון?"


אוגוסטוס העווה פנים. "אף אחד לא אומר את זה."


"בכלל ראית את העיתונים היום?"


"כאן אף אחד לא אומר את זה," הוא תיקן את עצמו.


"מה עשיתי לא בסדר, אוגוסטוס? אני הובטחתי לילד אדיש וחסר עניין, כשהייתי רק בת שמונה. עכשיו אני מקבלת טופס של הצעת נישואין ממלך פלייבוי הולל, שהתיעוב שלו כלפיי נודע בכל העולם. ואתה אומר שאני צריכה להרגיש שזה מבטא כבוד כלפיי." קולה נסדק. "למה אתה מוכר אותי בכזאת קלות? אני באמת עד כדי כך חסרת כל ערך?"


היא מתחה את כתפיה, החליקה את כפות ידיה על בד שמלתה, ווידאה שהמכפלת שלה מונחת בקו ישר ומוקפד. היא שנאה לאבד את שלוותה, שנאה להרגיש תלותית ותאוותנית, וכמו מישהי שלא קל לאהוב. היא חונכה לעשות הכול כדי לשאת חן בעיני אחרים. אולפה מיום לידתה.


אבל זה... לצפות ממנה להתמלא התלהבות, להיענות להצעה של ת'או... "דודו של ת'או שוב עושה גלים ותוהה ביחס לכשירותו למשול בממלכה. אני כן קוראת את הדוחות שמגיעים." היא קראה כל אחד ואחד מהם. "אני מבינה את הצורך של ליזנדאך ביציבות ובעתיד בטוח, ושלנו, בארוּם יהיה נוח יותר להתעסק עם ת'או ולא עם הדוד שלו. אבל אני איני הפתרון לצורך שלו להתחתן בנישואי בזק."


"בעצם, את פתרון מושלם." אוגוסטוס התבונן בה בזהירות. "כבר שנים, את מחכה ליום בו תהיה לך משפחה. ת'או צריך יורש. את תוכלי להיות בהיריון, תוך שנה."


"שלא תעז." נכון, היא רצתה ילדים. בעבר, בטיפשותה, היא הייתה בטוחה שבשלב הזה היא כבר תהיה נשואה, עם כמה ילדים.


"לך ולת'או יש מטרות שמצטלבות יחדיו. אני רק מציין את הברור מאליו."


מוריאנה חיבקה את עצמה ונעצה את מבטה בחודי מגפיה. המגפיים היו בגוון טיפה כהה יותר מהסגול של שמלתה. הפנינים סביב צווארה תאמו את הפנינים שעל תנוכי אוזניה. היא הייתה התגלמותה המושלמת של הנסיכה הטובה, שמתפרקת לרסיסים מבפנים. "אולי אני כבר לא רוצה ילדים. אולי לדאוג שילדי משפחת המלוכה יהיו שלמים ובריאים וגם ירגישו מאושרים ובטוחים שאוהבים אותם, זאת משימה לא אפשרית."


"נראה לי שהורינו הצליחו בה לא רע."


"הו, באמת?" היא ידעה שמוטב לה לנצור את לשונה. היא לא נצרה אותה, וכל השנים של ניסיונותיה לשמח את כולם, בלי הצלחה, עלו והתפרצו מתוכה כעת. "נראה לך שאני הרגשתי אהובה? על ידי מי?" היא כמעט נחנקה, כשצחקה. "על ידיך, אתה שמוכן למכור אותי לתוך עוד נישואין בלי אהבה, רק למען יציבות אזורית? קזימיר, שמעולם לא רצה אותי בכלל, ופשוט לא היה לו האומץ להגיד לי את זה? ת'או, עם טופס הצעת הנישואין הרשמי הזה ומצעד המאהבות האינסופי שלו? אתה באמת חושב שהתבשמתי בחומה של אהבת הורים שניתנה בלי תנאים, ביחד עם הערכה רבה, במשך עשרים ושמונה השנים האחרונות? שיעזור לי אלוהים, אוגוסטוס. על איזה כוכב בדיוק אתה חי? אף אחד מכם לא זוכר אף פעם את עצם קיומי, אלא אם כן אני עושה משהו למענכם."


היא הרגישה כמו טיפשה. טיפשה, על כך שהשהתה את חייה במשך עשור שלם, ומעולם לא הטילה שום ספק בנישואין שאורגנו בילדותה. היא יכלה לדרוש מקזימיר איזו מסגרת זמן ברורה. יכלה ללחוץ, כדי לקבל מחויבות ברורה. היא יכלה לסרב להרבה דרישות ולהפסיק לנסות לשמח אנשים, שממש לא מרגישים כלפיה שום דבר. היא החוותה לעבר מכתבו המעליב של ת'או. "הוא אפילו לא מנסה להעמיד פנים, שיש פה איזו אהבה או משיכה. אפילו לא חיבה קלה."


"זה מה שאת רוצה?"


"כן! אני רוצה להיות עם מישהו שאכפת לו ממני. למה כל כך קשה להבין את זה?"


"אולי הוא כן מבין."


"מה."


"ת'או. אולי כן אכפת לו ממך."


"אתה לא באמת מצפה שאחשוב שזה נכון." מוריאנה הביטה בו בהשתוממות. "אתה כן. הו, אתה בטח משוכנע שאני לגמרי מטומטמת."


"זאת רק תאוריה."


"אתה רוצה שאפריך לך אותה?" כי היו לה שנים על גבי שנים של היתקלויות עם ת'או, שמהן יכלה לשאוב דוגמאות. "אני יכולה למנות על אצבעות יד אחת את המקרים, שבהם הרגשתי שהאיש לטובתי. הפעם הראשונה הייתה הלוויה של אימא שלנו, כשהוא תפס אותי כשמעדתי על מדרגות הכנסיה. הוא הכריח אותי לשבת, לפני שאפול. הוא הביא לי מים וישב איתי בשקט, בלי לשתף אותי בשנאה שלו לנשים שלובשות בגדים שחורים. הפעם השנייה והאחרונה בה הוא תמך בי, הייתה בועידת המים האזורית, כשאחד הנציגים השיכורים הניח את ידו על ישבני. ת'או אמר לו שהוא ישבור לו אותה, אם לא יסיר אותה מיד."


"זה מוצא חן בעיניי," אמר אחיה בחיוך קלוש.


"כמובן, שזה מוצא חן בעיניך."


"הוא יודע איפה את נמצאת, באולם מלא אנשים," אמר אוגוסטוס. "תמיד הוא מודע לזה. הוא מסוגל לתאר באופן מדויק מה את לובשת."


"טוב, אז הוא חד הבחנה."


"זה יותר מזה."


"אני חולקת עליך. אולי הוא התעניין בי פעם או פעמיים, אני מוכנה להודות בזה. אבל רק לשם תמיכה, ורק בגלל שהוא ידע שאני לא יכולה להיות שלו." היא חטפה את המכתב המודפס מהשולחן וקיפלה אותו, כך שמילותיו המעליבות הוסתרו מעיניה. "לא, אוגוסטוס. זאת הצעה פיקחית. ת'או הוא אדם פיקח. אני יכולה לראות בדיוק איזה רווח פוליטי זה יכול להביא לו. אבל לי, לא ייצא מזה שום דבר שהוא. שום דבר שאני ממש רוצה."


"אני שומע אותך," השיב אוגוסטוס בשקט.


"טוב מאוד." היא העניקה לאחיה חיוך קפוץ. "אולי אשלח לו את הסירוב שלי בצורת טופס דומה. "מגיש הצעה יקר, לאחר בחינה מדוקדקת, צר לי להודיעך שהצעתך לא עלתה יפה. אני מאחלת לך הצלחה רבה יותר בעתיד."


"זה יזמין אותו לעשות עוד ניסיון. הרי מדובר פה בת'או, את זוכרת?"


"אתה צודק." מוריאנה חשבה שוב על מה שאמרה. "הצלחה רבה יותר, במקום אחר?"


"כן." אחיה חייך, אבל עיניו נותרו עכורות מדאגה. "מוריאנה – "


"לא," היא התפרצה. "אל תנסה לטעת בי רגשי אשמה, עד שאחליט לנסות את זה."


"אני לא מנסה לעשות שום דבר. את חופשייה לבחור. חופשייה להיות. חופשייה להתנסות, ולגלות מה יעשה אותך מאושרת."


"טוב מאוד. שיחה טובה. אני צריכה להתחיל לשפוך את הלב בפניך, לעיתים יותר קרובות."


אוגוסטוס נראה כאילו עצם הרעיון מחריד אותו.


מוריאנה הקיפה את שולחן הכתיבה המפחיד של אחיה ונישקה אותו על פדחתו, בעיקר בגלל שידעה שהפגנת חיבה בוטה כל כך תצליח לעצבן אותו. "מצטערת," היא לחשה. "אני בעד מה שת'או עושה למען הממלכה שלו. אני מצדיעה לקדמה וליציבות שהוא מנסה להביא לאזור, ואני רוצה שהוא ימשיך בכך. יש הרבה סיבות להעריך אותו כיום, ואילו הייתי סבורה שהוא באמת מחבב אותי, או שיש איזה סיכוי שהוא יוכל למלא את הצרכים שלי, הייתי מתחתנת איתו ומפיקה מזה את המירב. אני לא צריכה מישהו שיסחף אותי למערבולת של אהבה. אבל הפעם, אני כבר דורשת חיבה ותשומת לב ונאמנות בתמורה לשירותיי. אפילו אהבה, ירחם האל שבמרומים. וזה לא משהו שת'או מסוגל להעניק."


אוגוסטוס, המלך המושל בארוּם ואחיה של מוריאנה האדומה, ראה איך אחותו חגה על עקב מגפהּ ופונה לצעוד לכיוון הדלת.


"מוריאנה." קל יותר היה לדבר אל גבה המתרחק, מאשר אל פניה. "אני כן אוהב אותך, את יודעת. אני רוצה שתהיי מאושרת."


צעדיה נעשו מהוססים לרגע, אבל היא לא הסבה לאחור את מבטה, בטרם סגרה את הדלת מאחורי גבה.


אוגוסטוס, האח הגרוע ביותר בתולדות הימים, כיסה את פניו בידיו ולקח נשימה עמוקה, לפני ששלח את ידו להרים את הטלפון שעל שולחנו.


הוא לא ידע, לא היה בטוח אם ת'או נשאר על הקו או לא. אבל בכל מקרה, האפשרות לעשות זאת הייתה פתוחה בפניו.


טעות גדולה.


הוא הרים את הטלפון והקשיב לרגע, אבל הייתה שם רק דממה. "אתה עדיין שם?" הוא שאל לבסוף.


"כן."


לעזאזל. "הייתי שמח, אם לא היית שומע את כל זה."


"היא נהדרת." במרחק של אלף וחמש מאות קילומטרים משם, המלך תאודוסיוס מליזנדאך פלט נשיפה והעביר את אצבעותיו בשיערו הקצר. הוא התברך בשיער הזהוב ובעיניים התכולות-אפורות של אבותיו, במבנה גוף של לוחם, ואף אישה לא סירבה לו מעולם. עד עכשיו. הוא לא ידע אם הוא צריך לחוש עלבון או להריע לה. "נער האורוות? באמת?"


"את זה הייתי מעדיף לא לשמוע גם בעצמי." אוגוסטוס נשמע עייף מאוד. "מה פתאום, שלחת לה מכתב רשמי של הצעת נישואין, לעזאזל? חשבתי שאתה מעוניין בשיתוף הפעולה שלה."


"אני באמת רוצה שהיא תשתף פעולה. אני מודה, לא ציפיתי למענה כל כך שלילי ממנה."


"חשבת שהיא ממש תשמח לקבל את ההצעה שלך?"


"חשבתי שהיא לפחות תסכים לשקול אותה."


"היא שקלה אותה." נימת קולו של אוגוסטוס הייתה לגמרי יבשה. "למתי נועד הדיון, בעצומה להוריד אותך מכס השלטון?"


"לשבוע שאחרי השבוע הבא, בהנחה שהדוד שלי יזכה לתמיכה שלה הוא זקוק. הוא קרוב לזה." העצומה התבססה על סעיף בחוקת ליזנדאך, שעל פיו ניתן להוריד מכס השלטון מלך, שאין לו שום כוונה להינשא ולהעמיד יורש. סעיף בו לא נעשה שימוש, מזה למעלה משלוש מאות שנים.


"כדאי לך לחשוב על תוכנית חלופית," אמר אוגוסטוס.


"יש לי תוכנית חלופית, היא כוללת שיחה עם אחותך, פנים אל פנים."


"אתה שמעת אותה. היא לא מעוניינת."


"נער אורוות," חרק ת'או בקולו. "כוכב קולנוע בעל מוסר מפוקפק. אתה מעדיף שהיא תלך עם אחד מהם?"


"מה הופך אותך ליותר ראוי? מכתב רשמי ארור, ת'או." נדמה היה שגם אוגוסטוס בעצמו מתחיל להתרגז. "לא יכולת לטרוח, לפחות, ולהגיע בעצמך? חשבתי שאכפת לך ממנה. באמת חשבתי שהיא חשובה לך, יותר מכפי שאתה מראה, אחרת לעולם לא הייתי מעודד את הצעד הזה."


"היא באמת חשובה לי." היא כל מה שמלכתה לעתיד של ממלכת ליזנדאך צריכה להיות. אלגנטית, רבת יכולות, בעלת מודעות פוליטית וגם יפהפייה. ממש-ממש יפהפייה. הוא דחה את הרגע שנים רבות מדי, בכל מה שנוגע להבאת מלכה לליזנדאך.


וכעת מוריאנה, הנסיכה מארוּם, חופשייה מכל מחויבות.


כעסה על המצב הנוכחי בו מצאה את עצמה לא היה גדול מזה של ת'או, בחשבו על כל הזמן שהם בזבזו. "אחותך הקפיאה את חייה למען גבר שבכלל לא רצה אותה, ואתה – קודם כל כאחיה, ובנוסף גם בתור המלך שלה – לא עשית שום דבר, כדי לזרז או להתיר את המחויבות שהייתה ביניהם. במשך כל השנים הללו, היא ישבה בשקט וחיכתה. כל הביטחון העצמי שהיא צברה נרמס, על ידי אדישות מנומסת. לך בכלל אכפת ממנה? לקזימיר היה בכלל אכפת אי-פעם? כי מנקודת הראות שלי, איש משניכם לא היה יכול להפגין פחות דאגה לאינטרסים שלה. יכול להיות שאני לא אוהב אותה, באופן שבו היא רוצה להיות נאהבת. למען האמת, אני לא אוהב אף אחד בצורה הזאת, ולא אהבתי מעולם. אבל לפחות, אני שם לב לקיומה."


דממה, מצידו של מלך ארוּם.


"אתה עשית טעות, בשליחת המכתב הרשמי הזה," אמר אוגוסטוס לבסוף.


"ככה זה נראה," פלט ת'או.


"עצתי לך היא לתת לכעס שלה להצטנן טיפה, לפני שאתה יוזם עוד איזשהו קשר."


"לא. למה אתה אף פעם לא מאפשר לאחותך לבטא את כעסה?" אפילו בילדותם, הוא שנא לראות איך המזג הסוער של מוריאנה נמחץ תחת המכבש הכבד של ציפיות מלכותיות. ולאחר מכן, זאת הייתה אחת הסיבות לכך שהוא הרבה כל כך לריב איתה. לא הסיבה היחידה – גם לתסכול מיני היה חלק בעניין הזה. אבל כשהוא ומוריאנה היו מתנצחים, הלהט שלה בער ולא כבה כל כך מהר, והא אהב לראות את זה.


"אני צריך לראות אותה." ת'או העביר יד בשיערו, שכבר היה פרוע. "אני לא מבקש ממך, שתדבר איתה בשבילי. כבר שמעתי אותך עושה בדיוק את זה, ודרך אגב, תודה על כלום. איזה מין דיפלומט אתה? נכון, לוחצים עליי להינשא ולהעמיד יורשים. אבל זה לא טיעון שבו הייתי מנסה לפתוח את מסע השכנוע שלי."


"אני לא פתחתי אותו. רק הזכרתי את העובדה, כבדרך אגב. הרביתי גם לדבר בשבחך, ולחצתי למענך יותר ממה שהייתי צריך ללחוץ. על לא דבר."


"אני יכול לתת לה את מה שהיא רוצה. חיבה, מסירות, אפילו נאמנות."


לא אהבה. אבל אי אפשר לקבל הכול בחיים הללו.


"זאת ההערכה שלך. לא שלה."


"אני צריך לדבר איתה."


"לא," אמר אוגוסטוס. "אתה צריך להתרפס בפניה."