1


נסה או'סליבן מעולם לא סברה שתהיה מסוגלת לבצע פשע קטן, ולמרות זאת הנה היא מחוץ לנכס פרטי, תחת מעטה אור הירח, עומדת לפרוץ לבית כדי לגנוב דבר שלא שייך לה.


היא העוותה פניה. טוב, ליתר דיוק היא לא באמת עמדה לפרוץ לבית, כי היו ברשותה המפתחות של אחיה למשרד שלו במשרדי חוות ההרבעה ברבייה. לוק ברבייה. די היה במחשבה על הבעלים של אורוות ההרבעה והמרוצים האלו כדי שצמרמורת חשש תרעיד את גופה הדק של נסה. היא השתופפה מתחת לענף שהשתרבב ממעל בשולי מדשאה מטופחת לעילא, מול בנייני הקבלה הראשיים. היא השאירה את המיני קופר החבוטה שלה במרחק מה מהשערים וטיפסה על חומה נמוכה.


בית המשפחה של נסה עצמה עמד לא הרחק, לכן היא הכירה היטב את השטח הסובב את חוות ההרבעה הזאת. היא שיחקה כאן כילדה כשהמקום היה בבעלות אחרת.


אך כל תחושה של היכרות התפוגגה כשינשוף קרא בסמוך והיא קפצה, ליבה נוגח בעצם החזה שלה. היא הכריחה את עצמה לנשום עמוקות כדי להרגיע את עצביה וקיללה שוב את אחיה הגדול חם המזג שברח ככה. מצד שני, האם היא באמת יכלה להאשים את פדי ג'וניור על כך שלא התייצב מול לוק ברבייה – הילד הרע הצרפתי המאיים של עולם מרוצי הסוסים, מי שהיה בגדר תעלומה?


הופעתו הנאה, המאיימת והקודרת של לוק הולידה שפע של שמועות... שהוא יתום למשפחה צוענית ושהוא חי ברחובות לפני שהפך למעין אגדה בעולם המרוצים בזכות היכולת שלו לאמן את הסוסים הבעייתים ביותר.


בפרק זמן קצר מאוד הוא התקדם והפך לבעלים של אורוות מרוצים משלו מחוץ לפריז, וכעת היה הבעלים של חוות ההרבעה הנרחבת הזאת באירלנד שהייתה צמודה לאורוות מרוצים אחרות. בחווה זו החזיק מספר מרשים של סוסי מרוץ מצליחים שאומנו בידי המאמנים הטובים בעולם, תחת השגחתו הצמודה.


אנשים אמרו שהיכולת שלו היא מעין כישוף שהורישו לו אבותיו המסתוריים.


לפי שמועות אחרות, הוא היה סתם פושע מצוי שגדל בצד הלא נכון של המסילה והצליח לטפס מן הביבים אל מעמדו הנוכחי באמצעות כישרון, מזל ותושייה חסרת רחמים.


המסתורין בדבר מוצאו רק תרם לספקולציות הקדחתניות סביבו, כי יחד עם תחום המרוצים, הוא השקיע גם במבחר תעשיות אחרות ושילש את הונו בפרק זמן קצר, ובכך הבטיח את מעמדו כאחד היזמים העשירים ביותר בעולם. אך מרוצים ואימונים נותרו העניין העיקרי שלו.


פדי ג'וניור דיבר על האיש בקול חרישי ומעריץ בשנתיים האחרונות, מאז שברבייה העסיק את אחיה של נסה כמנהל הרבעה זוטר.


נסה עצמה ראתה אותו ממרחק פעם או פעמיים במכירות אקסלוסיביות של סוסים איריים – שאותן פקדו בקביעות השמות החשובים ביותר בתחום המרוצים מכל רחבי העולם. שייח'ים, בני מלוכה ואחרים עשירים כקורח.


הוא נישא מעל כל סובביו. שיער שחור כדיו, סמיך ופרוע, שנגע בצווארון שלו. פנים שחומות וחזקות ובעלי הבעה חמורת סבר, עיניו מוסתרות מאחורי משקפיים כהים. זרועות משורגות שרירים היו שלובות על חזהו הרחב, וראשו עקב אחר הסוסים שהוצעדו מול הקונים העתידיים. הוא דמה יותר למאבטחים השתקניים שהקיפו כמה מהשייח'ים או לכוכב קולנוע מסתורי מאשר לבעל אורוות.


לא הייתה סביבו שום אבטחה גלויה לעין, אך נסה זכרה היטב את אווירת האיום הקלה שהרחיקה ממנו אנשים. הוא יהיה מסוגל לחלוטין להגן על עצמו.


הסיבה היחידה שהיא בכלל הייתה כאן הלילה ותכננה לעשות את המהלך הטיפשי הזה למען אחיה הייתה שאחיה הבטיח לה שלוק ברבייה נמצא כרגע בצרפת. לא היה לה שום רצון להיתקל באיש פנים אל פנים, כי באותן פעמים שהבחינה בו ממרחק, התעוררה בבטנה הרגשה מטרידה מאוד – מעין מודעות שהייתה זרה לה לחלוטין ושלא היה ראוי להרגיש כלפי זר גמור.


היא נשמה נשימה עמוקה נוספת, הגיחה מתחת לעץ וחצתה את המדשאה אל הבניינים. כלב נבח, ונסה קפאה ועצרה את נשימתה. הנביחות פסקו, והיא המשיכה להתקדם. היא הגיעה לבניין הראשי ועברה תחת המעבר המקומר המוביל אל חצר, שסביבה היו פזורים משרדי ההנהלה.


היא עקבה אחר הוראותיו של פדי, מצאה את המשרד הראשי ופתחה את הדלת במפתח הגדול יותר. ליבה הלם אך הדלת נפתחה ללא קול. שום אזעקה לא נשמעה. נסה נשמה לרווחה ושכחה לתהות מה הסיבה לכך.


בפנים היה חשוך אבל היא הצליחה להבחין במדרגות. היא טיפסה בהן לקומה העליונה בעזרת יישום הפנס בטלפון שלה ונשמה לרווחה כשמצאה את משרדו. היא פתחה את הדלת במפתח הנוסף ונכנסה לחדר בשקט רב ככל האפשר, לפני שסגרה אותה שוב. היא נשענה עליה רגע בלב הולם. זיעה זרזפה במורד גבה.


כשנרגעה מעט, נכנסה לתוך המשרד וניווטה את דרכה בעזרת הטלפון שלה אל המכתבה שלדברי פדי הייתה שלו. הוא אמר לה שהמחשב הנייד שלו אמור להיות במגירה העליונה, אך היא פתחה אותה וגילתה שהיא ריקה. היא פתחה את המגירות האחרות אבל גם הן היו ריקות. היא בדקה בפאניקה קלה את המכתבות האחרות, אבל לא היה שום זכר למחשב הנייד. המילים הבהולות של פדי הדהדו בראשה: "המחשב הנייד הוא הסיכוי היחידי שלי להוכיח שאני חף מפשע, אם רק אוכל להתחקות אחר המיילים ולהגיע אל הפַצְחן..."


נסה עמדה במרכז המשרד ונשכה את שפתה בתחושת בהלה משלה.


לא היו שום אזהרה או קול שירמזו שהיא לא לבד, לכן כשדלת פנימית במשרד נפתחה ואור הציף פתאום את החדר, נסה הספיקה רק להסתובב במהירות ולמצמץ בתדהמה אל הדמות המוצקה שמילאה את הפתח.


היא קלטה במעורפל שהאיש שמילא את הפתח היה לוק ברבייה. ושהיא צדקה בחשש שלה להתייצב מולו פנים אל פנים. הוא היה הגבר הכי משגע ומאיים שראתה אי פעם מקרוב, וזה אמר הרבה בהתחשב בעובדה שגיסה היה שייח' נאדים אל-סאקר ממרקזאד, שהיה זכר אלפא וגברי מאין כמותו.


לוק ברבייה היה לבוש כולו שחור, ג'ינס וחולצה ארוכה, דבר שרק הדגיש את האנרגיה המהורהרת שלו. עיניו היו עמוקות וכה כהות עד שנראו כמו בריכות תהומיות. בלתי קריאות לחלוטין.


הוא הרים מחשב נייד כסוף דק ונסה הביטה במחשב בטיפשות.


"אני מבין שבשביל זה הגעת לכאן?"


קולו היה נמוך ומחוספס כחצץ ומתובל במבטא סקסי, וזה סוף-סוף החדיר אל נסה את המציאות כמו זריקת אדרנלין ללב. היא עשתה את הדבר היחיד שיכלה לעשות – היא סבה על עקביה, רצה בחזרה אל הדלת שדרכה עברה לפני רגע ופתחה אותה, אך גילתה שמאבטח שרירי ענקי עומד מהעבר השני ולובש הבעה חמוצה.


הקול נשמע מאחוריה שוב, הפעם עם נימת פלדה ברורה. "לסגור את הדלת! אף אחד לא יוצא מכאן."


כשהיא לא זזה, המאבטח שלח יד מעבר לה, סגר את הדלת וכך לכד אותה בפנים עם לוק ברבייה. שככל הנראה לא היה בצרפת.


היא הסתובבה אליו, בהסתייגות רבה, והייתה מודעת ביותר לעובדה שהיא לובשת מכנסי ריצה שחורים וסוודר פליז שחור צמוד וששערה תחוב מתחת לכובע מצחייה כהה. היא בטח נראתה אשמה כהוגן.


לוק ברבייה סגר את הדלת השנייה. המחשב הנייד נח על מכתבה לצידו, והוא רק עמד שם בידיים שלובות וברגליים פשוקות כאילו רצה להיות מוכן לקראת ניסיון בריחה חוזר שלה.


"נו, מה הסיפור שלך?" הוא שאל.


ליבה של נסה דפק בחוזקה. היא שמרה על פה סגור ומיקדה את מבטה בנעליים המבריקות שלרגליו, בתקווה שהכובע יסתיר את פניה.


הוא נאנח בקול. "אנחנו יכולים לעשות את זה בדרך הקשה, או בדרך הקשה יותר. אני יכול להזעיק לכאן את המשטרה בתוך עשר דקות ואז לא תהיה לך ברירה אלא לספר להם מה הקטע שלך ומה יש לך לחפש בשטח שלי... אבל שנינו יודעים שהמטרה שלך היא להשיג את זה, נכון?" הוא טפח באצבעות ארוכות על המחשב הנייד המונח על השולחן. "ברור שנשלחת על-ידי פדי או'סליבן."


נסה בקושי שמעה את המשפט האחרון. מגוחך ככל שזה יהיה, היא הצליחה להתרכז רק בידיו היפות. גדולות וגבריות ועם זאת חינניות. ידיים מוכשרות. ידיים סקסיות. הרטט בבטנה הפך למשהו מטריד פי כמה וכמה.


השתיקה ביניהם התארכה שוב, ואז הוא פלט לפתע קללה נמוכה בעלת צליל אלים בצרפתית, הרים את המחשב הנייד וניגש אל הדלת. ברבייה כמעט הגיע לשם לפני שנסה קלטה שהמעורבות של הגארדאי האירי תהיה אסון גדול עוד יותר. העובדה שברבייה עדיין לא הזעיק אותם הפיחה בה מעט תקווה שהיא עוד יכולה להינצל מהמצב הזה.


"חכה!" קולה נשמע גבוה מאוד בדממה.


הוא עצר בגבו אליה ליד הדלת. גבו היה כמעט מאיים כמו חזיתו. הוא הסתובב לאט. "מה אמרת?"


נסה ניסתה להרגיע את ליבה הרועם. היא פחדה להרים את מבטה יותר מדי והשתמשה במצחיית הכובע שלה כדי להישאר חבויה ככל האפשר.


"אמרתי חכה. בבקשה." היא התכווצה. כאילו מילת נימוס כמו בבקשה תתקבל יפה במצב הזה.


עוד שתיקה השתררה ואז הוא סינן באי-אמון, "את נערה?"


התגובה שלו פגעה בנסה במקום פגיע מאוד. היא ידעה שהיא לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש ושהיא חובשת כובע, אבל היא באמת הייתה כל-כך אנדרוגינית? היא ידעה היטב שהיא נטולת גינונים נשיים, אחרי שבילתה את רוב חייה במגפי גומי, שקועה בבוץ עד הברכיים. היא זקרה את סנטרה והזעימה אליו פנים, כועסת מכדי לזכור לנסות להסתיר את עצמה. "אני בת עשרים וארבע, ממש לא נערה."


הוא נראה ספקני. "לזחול דרך שיחים אל שטח פרטי זו הסגת גבול וזה גם לא מעשה של אישה בוגרת."


המחשבה על הנשים שגבר כמוהו הכיר – שהיו מרחק שמיים וארץ מנסה – כיסתה את עורה בעקצוצים של מודעות עצמית, והפגיעות שלה הפכה להתגוננות. "אתה אמור להיות בצרפת."


לוק ברבייה היה המום. והוא לא היה גבר שנדהם בקלות. אבל הבחורה הקטנטונת הזאת – אישה? – ענתה לו בחוצפה כאילו היא לא פלשה במהלך שערורייתי לנכס הפרטי שלו מתוך כוונות קרימינליות ברורות.


"הייתי בצרפת, ועכשיו אני לא."


הוא הרשה למבטו לבחון אותה ביתר ריכוז והרגיש שמשהו מציף את דמו... עניין. כי כעת הוא ראה. כן, היא הייתה אישה. גם אם רזונת וקטנטונת על גבול הנעריות. אך הוא ראה שדיים קטנים מעוצבים נדחקים אל הפליז הצמוד של הסוודר השחור שלה.


הוא הבחין בלסת שהייתה עדינה מכדי להיות גברית ותהה איך לא הבחין בכך קודם. כמו כן הוא ראה שפה תחתונה רכה מאוד, שכרגע הייתה לכודה בין שיניים לבנות. הוא הרגיש התעוררות בלתי רצויה ביותר של תשוקה וצורך לראות יותר.


"תורידי את הכובע שלך," שמע את עצמו דורש לפני שאפילו היה מודע לדחף.


הסנטר הקטן הזדקר והשפה הרכה השתחררה מהשיניים הלבנות. הוא ראה את המתח שלה. לרגע מתוח לא היה לו ברור מה היא תעשה. אחר-כך, כאילו הבינה שאין לה ברירה, היא הרימה יד קטנה והסירה את הכובע.


לרגע יכול היה לוק רק ללטוש עיניים בטיפשות כשפקעת של שיער אדום כהה ארוך חמקה מהכובע וצנחה על כתפה.


ואז הוא בחן את שאר פניה והרגיש אפילו מטופש יותר. הוא ראה אינספור נשים יפהפיות, שחלקן נחשבו לנשים היפות בעולם, אך בזה הרגע כולן היו טשטוש לא ברור בזיכרונו.


היא הייתה מהממת. עצמות לחיים גבוהות. עור שמנת חיוור ללא מתום. אף ישר. עיניים חומות-ירקרקות ענקיות – מבזיקות בזהב ובירוק ותחומות בריסים כהים ארוכים. והפה שלה עסיסי ורחב.


גופו התקשה, וההלם של התגובה למראה הנערה הדקיקה גרם ללוק לבטל את התגובה הסוררת. הוא לא הגיב לנשים אם זה לא היה בהתאם לתנאים שלו. הוא הגיב מפני שהיא הייתה בלתי צפויה.


קולו היה קשה. "עכשיו, תגידי לי מי את או שאני אזעיק משטרה."


נסה בערה מהסקירה היסודית שברבייה ערך לה. היא הרגישה חשופה מאוד ללא הכובע. חשופה להשפעה המלאה של קרבתו. והיא לא יכלה להסב את מבטה. היא הרגישה כאילו השמש היפנטה אותה. הוא היה פשוט... יפהפה, בדרך גברית ומחוספסת מאוד, כולו זוויות קשות וקווים חדים. אך פיו ניחן בחושניות פרובוקטיבית – הרכות היחידה בפניו. זה היה מסיח את הדעת.


"אני מחכה."


נסה, שנתפסה על חם, הסמיקה. היא הסיטה את מבטה והתמקדה בתמונה של סוס מרוץ מפורסם על הקיר מאחוריו. היא ידעה שאין לה ברירה אלא למסור לו את המידע. החלופה הייתה למסור את המידע לגארדאי, ומפני שהיא הגיעה מקהילה כה קטנה ומלוכדת, היא ידעה שהשמועה בדבר מעשיה תתפשט בתוך דקות. פרטיות או אנונימיות לא היו קיימות כאן.


"קוראים לי נסה..." היא היססה לפני שהוסיפה במהירות, "או'סליבן". היא הגניבה מבט נוסף אל ברבייה וראתה שהוא מקדיר פנים.


"או'סליבן? את קשורה לפדי?"


נסה הנהנה באומללות לנוכח האסון שאליו הפכה ההרפתקה הלילית שלה. "אני אחותו הצעירה."


ברבייה עיכל זאת רגע ואחר-כך אמר בעיקום פה, "הוא שולח את אחותו הקטנה לעשות את העבודה המלוכלכת שלו?"


נסה נחלצה מייד להגנת אחיה. "פדי חף מפשע!"


לוק ברבייה לא התרשם מהתפרצותה מלאת הלהט. "בהיעלמות שלו הוא החמיר מצב גרוע גם ככה, והעובדות לא השתנו: הוא קידם רכישה של סוס מחוות ההרבעה הסיציליאנית של ג'יו קורטי. אנחנו קיבלנו את הסוס לפני שבוע, ומיליון אירו יצאו מהחשבון שלי אך לא הגיעו לחשבון של קורטי. אין ספק שאחיך ניתב את הכספים לכיסו הפרטי."


נסה החווירה לשמע סכום הכסף העצום אך הכריחה את עצמה להישאר חזקה, למען פדי. "הוא לא ניתב כספים. זו לא הייתה אשמתו. עבדו עליו – מישהו התחזה איכשהו למנהל ההרבעה בסיציליה, ופדי שלח אליו את הכסף במלואו מתוך אמונה שהוא נשלח למקום הנכון."


הקווים בפניו של ברבייה היו קשים כשחם. "אם זה המצב, למה הוא לא כאן כדי להגן על עצמו?"


נסה סירבה לקרוס מול עמידתו המאיימת של האיש הזה. "אתה אמרת לו שהוא יועמד לדין ויהיה חייב לשלם את מלוא הסכום. הוא הרגיש שאין לו ברירה."


קולו הבהול של פדי נשמע בראשה.


"נס, את לא יודעת מה האיש הזה מסוגל לעשות. לפני כמה ימים הוא פיטר את אחד הסייסים על המקום. בעולם של ברבייה המושג 'חף מפשע עד שתוכח אשמתו' לא קיים. הוא יעשה ממני קציצות! אני בחיים לא אעבוד שוב בתעשייה..."


ברבייה חשק את שפתיו. "הבריחה שלו אחרי שיחת הטלפון ההיא רק מפלילה אותו יותר."


מילות הגנה נוספות קפצו אל שפתיה של נסה אך היא בלעה אותן. הניסיון להסביר לאיש הזה שאחיה הסתבך עם החוק בנערותו, כשעבר שלב מרדני, לא יגרום לפדי להיראות אשם פחות. פדי עבד שעות ארוכות וקשות כדי לפתוח דף חדש, אך נאמר לו שאם ייתפס שוב עובר על החוק, הוא יישב בכלא וייפתח לו תיק פלילי. זו הסיבה שהוא נכנס לפאניקה וברח.


לוק ברבייה בחן את האישה שלפניו. העובדה שהוא עדיין ניהל איתה דו-שיח הייתה שערורייתית. ועם זאת, הלהט שלה והרצון הברור שלה להגן על אחיה בכל מחיר – אפילו על חשבונה שלה – עוררו את סקרנותו. מניסיונו האישי, נאמנות הייתה מיתוס. כל אדם דואג לעצמו.


באותו רגע עלתה מחשבה בדעתו, והוא קילל את עצמו על שלא חשד בזה מוקדם יותר. דעתו הייתה מוסחת ממפל השיער האדום הסמיך וממבנה הגוף הדקיק. כמה מרגיז.


"אולי את מעורבת בזה? ואת מנסה להשיג את המחשב הנייד כדי למחוק את כל הראיות?"


גפיה של נסה הפכו לג'לי. "ברור שאני לא מעורבת בזה. באתי לכאן רק בגלל שפדי – " היא השתתקה כי לא רצתה להפליל אותו יותר.


"כיוון שפדי... מה?" שאל ברבייה. "פחדן מדי? או כיוון שהוא כבר לא במדינה?"


נסה נשכה את שפתה. פדי ברח לאמריקה כדי להסתתר אצל אחיה התאום, אוון. היא הפצירה בו לחזור, ניסתה לשכנע אותו שהבוס שלו לא יכול להיות כזה מפלצת. המילים של פדי חזרו להדהד בראשה.


"אף אחד לא מתעסק עם ברבייה. אני לא אתפלא אם יש לו קשרים בעולם הפשע..."


לרגע נתקפה נסה בחילה. מה אם ברבייה באמת מקושר ל... היא מיהרה לכבות את המחשבה ואמרה לעצמה שהיא סתם מלודרמתית. אך פתאום חדר למוחה רסיס של ספק – מה אם פדי באמת אשם?


היא הלקתה את עצמה ברגע שהמחשבה עלתה במוחה. היא נחרדה מכך שיכלה לחשוב דבר כזה ולו לרגע. האיש הזה גרם לה לפקפק בעצמה ובאחיה, למרות שהיא ידעה שפדי לעולם לא יעשה מעשה כה אסור, יהיו העבירות הקודמות שלו אשר יהיו.


לסתה של נסה נחשקה. "תראה, פדי חף מפשע. אני מסכימה איתך שאסור היה לו לברוח, אבל זה מה שהוא עשה." היא היססה רגע ואחר-כך התנצלה במחשבתה בפני אחיה לפני שאמרה, "הוא פיתח הרגל לברוח כשעניינים מסתבכים – הוא ברח לשבוע אחרי ההלוויה של אימא שלנו."


ברבייה נראה אדיש לחלוטין ואחר-כך אמר, "שמעתי שהאירים יודעים להיחלץ ממצבים קשים בחלקלקות לשון, אבל זה לא יעבוד איתי, מיס או'סליבן."


הכעס ניצת בה שוב. "אני לא מנסה להיחלץ משום דבר." היא הכריחה את עצמה להירגע. "בסך הכול ניסיתי לעזור בכך שאקח את המחשב הנייד שלו. הוא אמר שבעזרת המחשב הוא יוכל להוכיח את חפותו."


ברבייה הרים את המחשב הנייד הכסוף הדק. "בדקנו את המחשב ביסודיות ואין בו שום הוכחה שתומכת בחפותו של אחיך. לא עשית לאחיך שום טובות. עכשיו הוא נראה אפילו אשם יותר, ואת קרוב לוודאי סיבכת את עצמך."


לוק ראה צבע שוטף את פניה מלאות ההבעה, ומתרוקן מהן. זה כשלעצמו היה מרתק, שכן רבים כל-כך מהאנשים שפגש הקפידו לעטות מסכות. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה, או אי פעם, הוא הרגיש חופשי מספיק כדי לחשוף את רגשותיו האמיתיים.


עם זאת הוא לא יקנה את הצגת התמימות הראויה-לפרס הזאת. זו תהיה טיפשות מצידו להאמין לה, ואחיה כבר התייחס אליו כאילו הוא טיפש.


נסה הרגישה שכל רסיס של תקווה בה מתפוגג. ברבייה היה איתן כמו סלע. הוא הניח את המחשב הנייד בצד, שילב שוב ידיים והשעין את ירכיו על המכתבה שמאחוריו, רגליו פשוקות, משדר כאילו הם מנהלים שיחה מנומסת. לא היה שום דבר מנומס באיש הזה. סכנה נדפה מכל נקבובית שלו: נסה פשוט לא ידעה איזה סוג של סכנה. היא לא הרגישה שום סכנה לביטחונה האישי, למרות טענותיו המחרידות של פדי או המאבטח שמחוץ לדלת. הסכנה הייתה הרבה יותר אישית ואיימה על מקום שפעם ממודעות עמוקה בתוכה. מודעות שהייתה רדומה כל חייה, עד עכשיו.


טון קולו של ברבייה היה לעגני. "אז את באמת מצפה ממני להאמין שהגעת לכאן רק מתוך אהבה לאחיך המסכן החף מפשע?"


היא אמרה בלהט, "אני אעשה הכול בשביל המשפחה שלי."


"למה?"


שאלתו הפשוטה של ברבייה הפתיעה אותה, ונסה מצמצה. היא אפילו לא תחקרה את פדי כשהוא התקשר אליה וביקש עזרה. היא הרגישה מייד כל אינסטינקט מגונן מתעורר בה על אף שהייתה צעירה ממנו.


המשפחה שלהם הייתה יחידה מלוכדת שעברה תקופות קשות והתחזקה במהלכן.


אחותם הגדולה איזולט החזיקה את כולם מאוחדים – פחות או יותר – אחרי מותה הטרגי של אימם, שעה שאביהם שקע בביצה של אלכוהוליזם. היא הגנה על נסה ועל שני אחיה מההשפעות הקשות של שתייתו של אביהם לשוכרה ועזרה לו להתאושש לאט בזמן שחוות ההרבעה והאורוות שלהם קרסו סביבם.


אך איזולט לא הייתה כאן עכשיו. היא חייתה חיים מאושרים שזכתה בהם ביושר הרחק מכאן. כעת היה זה תפקידה של נסה לשאת בנטל הזה למען אחיה ומשפחתה.


היא הביטה בברבייה. "אעשה הכול כי אנחנו אוהבים אחד את השני ואנחנו מגינים זה על זה."


ברבייה שתק ארוכות. אחר-כך אמר, "אז עכשיו את מודה שהיית מוכנה אפילו לשתף איתו פעולה בביצוע פשע."


נסה נרעדה תחת כיסוי הפליז הדק שלה. היא הרגישה בודדה מאוד באותו רגע. היא ידעה שהיא יכולה ליצור קשר עם שייח' נאדים ממרקזאד, בעלה של איזולט ואחד הגברים העשירים בעולם. הוא יוכל לפתור את התסבוכת הזאת בתוך שעות, אם יֵדע עליה. אבל היא ופדי הסכימו ביניהם לא לערב את איזולט או את נאדים. הם ציפו לתינוק בעוד שבועות אחדים ולא היו צריכים להיגרר לבלגן הזה.


היא יישרה את כתפיה ולטשה עיניים בלוק ברבייה, מתעבת את הנונשלנטיות הקרה שלו. "אתה לא מכיר את המושג משפחה ואת הרצון לעשות הכול בשבילם? לא היית עושה אותו הדבר בשביל המשפחה שלך?"


ברבייה נראה פתאום מאובן. "אין לי משפחה, אז, לא, המושג זר לי."


החזה של נסה התהדק מצביטת רגש. בלי משפחה. מה זה אומר? היא לא יכלה לדמיין את התחושה של חוסר במשפחה. בתחושת ההגנה הזאת.


"ואם אתם כל-כך קרובים, אז אני אפנה אל מי שכן מסוגל להחזיר את אחיך או את הכסף שלי." לוק אמר.


פאניקה קטעה את התפרצות הרגש של נסה. "רק אני ופדי מעורבים בעניין הזה."


ברבייה זקף גבה. "אני אערב את כל מי שאצטרך כדי להשיג את כספי בחזרה ולוודא ששום פרסום שלילי לא ידלוף כתוצאה מהסיפור."


ידיה של נסה התאגרפו בצידי גופה כשניסתה למשול ברוחה ולפנות אל מעט ההגינות שאולי הייתה בו. "תראה, לא שזה עניינך, אבל אחותי עומדת ללדת בקרוב מאוד. אבא שלי עוזר לה ולבעלה, ואין להם שום קשר לזה. אני לוקחת אחריות על אחי."


אני לוקחת אחריות על אחי.


גוש רגש הדוק הופיע בחזה של לוק מהרגע שהיא שאלה אם הוא מכיר את המושג משפחה. ברור שהוא לא הכיר. איך הוא יכול היה להכיר, כשאביו האלג'יראי נעלם לפני שהוא נולד, ואימו חסרת האחריות והמעורערת מתה ממנת יתר של סמים כשהוא היה בן שש-עשרה בלבד?


הדבר הקרוב ביותר למשפחה שהיה לו זה השכן הזקן שלו – גבר שהחיים שברו אותו ושלמרות זאת סיפק ללוק מוצא.


לוק קרע את מוחו מהזיכרונות. הוא היה המום כולו מהעובדה שהנערה – אישה – הזעירה הזאת התעקשה להתייצב מולו. ושהיא לא ניסתה להיעזר ביופיה כדי לנסות להסיח את דעתו, במיוחד כשהוא לא היה בטוח שהסתיר את תגובתו אליה. הוא שנא להודות בכך, אפילו בינו לבינו, אבל הוא הרגיש דקירת הערכה.


היא הייתה מלאת התרסה, אפילו לנוכח האפשרות שתועמד לדין. אם היא ניסתה לקרוא עליו תיגר כדי לבדוק אם יוציא לפועל את האיום שלו, היא עשתה זאת היטב. הוא עדיין יכול היה להזעיק לכאן את המשטרה בתוך דקות, והיא תיגרר מכאן באזיקים כשהמשקל המלא של הצוות המשפטי שלו רובץ על כתפיה הצרות לפני שהיא תבין מה קורה בכלל.


אבל זה לא שהמשטרה הייתה אי פעם בראש הרשימה של הגורמים שאליהם לוק יפנה במצב כזה. לא מפני שהיו לו דרכים מרושעות יותר לאכוף את החוק – הוא ידע על השמועות שסבבו אותו, והן שעשעו והגעילו אותו בה-במידה – אלא בגלל החוויות שלו כמי שגדל בפרבריה הקשים של פריז. ההישרדות הייתה מבחן סיבולת יום-יומי. השוטרים אף פעם לא נחלצו לעזרתו, לכן הוא לא בטח בהם, בלשון המעטה.


הוא אהב לטפל בדברים בדרכו שלו. מכך נולדו השמועות. שנוספו לשמועות נוספות. עד שהוא הפך ליותר מיתוס מאשר אדם.


הוא הכריח את מוחו לחזור למשימה שלפניו. ולאישה. "אז איך נמשיך מכאן, מיס או'סליבן? אם את מוכנה לקחת אחריות על אחיך, אז אולי תואילי בטובך לרשום לי צ'ק על סך מיליון אירו?"


נסה החווירה. מיליון אירו היה סכום גבוה מכפי שככל הנראה תראה אי פעם בחייה, אלא אם כן הקריירה שלה כג'וקי11 תמריא ואנשים יתחילו לתת לה הזדמנות לרכוב במרוצים חשובים ולבנות את המוניטין שלה.


"אין לנו סכום כזה," היא אמרה בתקיפות רבה ככל האפשר.


"טוב," אמר ברבייה בקול משיי, "זה ממש לא מקדם אותנו. למעשה זה רק מחמיר את המצב. בגלל המעשים של אחיך, עכשיו אצטרך להעביר מיליון אירו נוספים לג'יו קורטי כדי להבטיח שהוא לא ישאל למה הוא עדיין לא קיבל את הכסף."


נסה הרגישה בחילה. היא לא חשבה על זה. "אולי תוכל לדבר איתו? להסביר מה קרה?"


ברבייה צחק, אך צחוקו היה גס ולא משועשע. "אני לא צריך לתרום לרכילויות עם סיפור שלטענתי התרחשה הונאה כדי להתנער מעמידה בתשלומים."


נסה רצתה לשבת. רגליה היו שוב חלושות והיא הרגישה מסוחררת.


"את בסדר?" שאלתו החדה של ברבייה הייתה כמו סטירה בפניה. היא התנשמה עמוק. הוא פסע פסיעה לעברה ופתאום החדר הרגיש קטן עוד יותר. הוא היה עצום בגודלו. וכל-כך כהה. יש להניח שהוא היה האדם הכי מבהיל שפגשה מימיה.


היא לא יכלה להיאבק בגבר הזה. הוא היה עשיר מדי, מצליח מדי. משגע מדי. היא בלעה את רוקה. "הלוואי שהייתי יכולה לתת לך את הכסף שלך כאן ועכשיו, מר ברבייה, תאמין לי. אבל אני לא יכולה. אני יודעת שאחי חף מפשע גם אם המעשים שלו מרמזים על ההפך."


נסה הוגיעה את מוחה בניסיון למצוא דרך לפייס את ברבייה כדי שהוא לא ירדוף אחרי פדי. לפחות עד שלפדי תהיה הזדמנות לנסות להוכיח את חפותו. אבל מה היא יכולה להציע לגבר הזה? ואז עלתה בראשה מחשבה. "תראה, כל מה שאני יכולה לעשות זה להציע את שירותיי בהיעדרו. אם תסכים לקבל אותי, אולי תוכל להשלים עם הידיעה שאני מוכנה לעשות הכול כדי להוכיח את חפותו?"


דבריה של נסה ריחפו רגע באוויר, והיא כמעט דימתה לעצמה שהצליחה לחדור אליו. אך אז הוא התיישר מהשולחן וארשת פניו התקדרה. הוא סינן, "הייתי צריך לדעת שמעטה התמימות הזה טוב מכדי להיות אמיתי."


המבט השחור המלחיץ הזה סרק אותה מעלה ומטה, בוז חקוק בפניו. "אני חייב להודות שאולי הייתי מרגיש אחרת אם היית מופיעה בלבוש קצת יותר מפתה, מיס או'סליבן, אבל אפילו אז לא הייתי יכול להגיד שאת הטיפוס שלי."


נסה התאמצה להבין – לא ייתכן שהוא התכוון... אבל אז התחוור לה מה אמרה ואיך דבריה עלולים היו להתפרש. והיא קלטה שהוא מביט בה בשאט נפש, לא בבוז. בטנה התהפכה כשגל השפלה שטף את כל גופה, יחד עם עלבון, שהחמיר את הרגשתה אפילו יותר. היא בערה מהשפלה ומזעם.


"אתה יודע שלא התכוונתי לזה."


הוא זקף גבה בהתנשאות. "למה כן התכוונת, מיס או'סליבן?"


נסה, שהתחילה להתהלך מרוב חרדה, עצרה והסתובבה אליו. "בבקשה תפסיק לקרוא לי ככה – השם שלי הוא נסה."


קולו היה קשה. "נסה."


האופן שבו אמר את שמה השפיע עליה פיזית, כמו אגרוף בבטן. היא התחרטה מייד שפתחה את פיה אבל הפנייה אליה כמיס או'סליבן התחילה לעלות לה על העצבים. הגבר הזה. ה... פגישה הזאת... סטתה מדי מהמסלול וכבר לא היה לה ברור על מה הם מדברים או מה מונח על הכף.


היא הכריחה את עצמה להישאר ממוקדת ורגועה. "מה שהתכוונתי לומר, מר ברבייה, זה שאני אעשה כל מה שבכוחי כדי לשכנע אותך שאחי חף מפשע."


1 ג'וקי – רוכב סוסים מקצועי.