הספר הזנה רעילה מתבסס על ההכרה המפתיעה – אף כי אינטואיטיבית – כי רעלנים נפשיים נישאים ומוחדרים לתוך המערכת הנפשית על־ידי אותו מזון המשמש אותנו בני האדם לגדילה ולהתפתחות. ההמשׂגה של מייקל אייגן מדויקת כל כך, עד שלאחר טלטלה קצרה מתעוררת בקורא השאלה “איך לא חשבתי על זה קודם?…”
ואולם, בעוד ההבנה כי אין רעל בלי מזון נוחה להתקבל על הדעת, הרי שההכרה הטרגית בכך שאין מזון בלי רעל מחייבת מהפך חשיבתי, התובע התבוננות בלתי שגרתית בעצם המעשה הטיפולי, כתהליך מזין, מגדל ומפתח.
בהמשׂגה הקולעת, המקופלת בשמו האוקסימורוני של הספר, אייגן מתמודד עם מצב נתון, שבו טיפול – ובכלל זה הטיפול הפסיכואנליטי – נושא בחובו, כמו כל קשר אנושי משמעותי, חומרי רעל שעלולים לפגוע במטופל: לחבור ל”כוחות השחור” הפועלים בתוכו, ולא רק לחזק את אזורי היכולת, התקווה והרשות; לשחזר ולטפח הפנמות טראומטיות, הרסניות ודכאניות, ולא רק אובייקטים מיטיבים ומגדלים./סיגל השילוני־אריאלי, מתוך הקדמתה לספר
מייקל (מייק) אייגן, פסיכואנליטיקאי יליד 1936, חי בניו יורק, ואחד הכותבים הפוריים והפופולריים ביותר בפסיכואנליזה מאלו החיים כיום. אייגן נחשב לפרשן מקורי ובולט להגותם של ויניקוט, ביון ולאקאן, וכתיבתו הפסיכואנליטית משלבת בין תורת הקבלה, לפוליטיקה וליחסים בתוך המשפחה. הזנה רעילה הוא ספרו הרביעי של אייגן הרואה אור בעברית. קדמו לו: תחושת מוות נפשי (תולעת ספרים, 2010); קשרים חבולים (סדרת פגישות: כרמל, 2014); העצמי הרגיש (תולעת ספרים, 2014).