אחת המגמות העיקריות במדיניות הנאצית האנטי־יהודית הייתה הדרת היהודים מן המרחב הציבורי הגרמני ודחיקתם למרחבים יהודיים "סגורים" ולבית המגורים הפרטי. מגמה זו התחזקה בעקבות חוקי הגזע של נירנברג (1935) וגברה עוד יותר לאחר "ליל הבדולח" (1938), ואז ניתן לה גם בסיס משפטי. היהודים הורחקו מברכות שחייה, ממסעדות, מבתי קפה ומגנים ציבוריים. כמו כן אתרי מרפא ונופש סגרו את דלתותיהם בפני יהודים. תהליך זה היה מנוגד בתכלית להרחבת המרחב הציבורי בתקופת האמנציפציה, שאפשרה ליהודים להשתתף בעיצוב תרבות פנאי גרמנית בורגנית. על דרך ההכללה אפשר לומר כי הפעילויות בשעות הפנאי במרחב הציבורי הלכו והתמעטו, הן בגלל ההדרה הן מסיבות תקציביות. במיוחד פגעה ביהודים אי־היכולת לבקר בקונדיטוריות ובבתי קפה, שהישיבה בהם הייתה פעילות שכיחה ושגרתית, כפי שנכתב במאמר בעיתון Israelitisches Familienblatt בשנת 1936: "לצאת, לבלות ולשמוח אין אנו יכולים עוד להרשות לעצמנו, ואפילו הקונדיטוריה עם העיתונים לקריאה היא הוצאה שאין אנו יכולים לעמוד בה. אנו יושבים אפוא בבית ומתמכרים למרירות הנפש ולהיעדר תקווה".
צמצום המרחב הציבורי של היהודים היה כאמור פגיעה קשה, אך בכך לא היה די. החיים היהודיים בגרמניה הנאצית התאפיינו גם בצמצום מרחב המגורים הפרטי ובהרעה בתנאי הדיור. נוכח קשיי הקיום הכלכליים נאלצו יהודים לעבור דירה לעתים מזומנות, לרוב לדירות קטנות וצפופות יותר מקודמותיהן. כך למשל כשהילדים היגרו מגרמניה נטו ההורים המבוגרים לעקור לדירות קטנות יותר. כמו כן בעלי בתים "ארים" סילקו לעתים שוכרים יהודים מדירות גדולות. גורם חשוב נוסף בצמצום מרחב המגורים הוא תופעת ההגירה הפנימית של יהודים מהכפרים ומהעיירות אל הערים הגדולות. היו יהודים כפריים שבאו להתגורר אצל קרובי משפחה כדי ליהנות מהאנונימיות ומהביטחון היחסי בעיר הגדולה ומעצם ההשתייכות לקהילות גדולות. לאחר החרם של אחד באפריל 1933 שבמהלכו משמרות של אנשי ס"ס ואנשי ס"א עמדו ליד חנויות ומשרדים של יהודים ודרשו מעוברים ושבים לא להיכנס אליהם, גבר החיפוש אחר מקורות פרנסה חדשים בעיר הגדולה. נוסף על כך צעירים ובני נוער באו לעיר לרכוש הכשרה מקצועית. יהודים רבים באו לעיר הגדולה — עיר המחוז — כדי להסדיר את הגירתם בלשכות ההגירה הגרמניות, במשרדים של ארגוני ההגירה היהודיים ובקונסוליות הזרות. הביקוש למגורים עקב ריבוי המהגרים הפנימיים הללו, יחד עם המצוקה הכלכלית וקשיי הקיום של היהודים בעיר הגדולה, גרמו לבעלי דירות להשכיר חלק מדירתם לקרובי משפחה ואף לזרים. הדבר חייב לעתים אחד או כמה מבני המשפחה לוותר על חדרם וללון בסלון, במטבח או אף מחוץ לבית.
העיתונות היהודית לא רק שיקפה את הבעיה שבצמצום מרחב המגורים הפרטי, אלא גם הציעה כלים להתמודד עמו. כבר ב־1933 פורסמה בעיתון C.V.-Zeitung מודעה שלפיה בווילה אלגנטית בברלין במרכז העיר, עם גינה ועם הנוחות המיטבית, יכולים להתגורר שוכרים־אורחים שישלמו תמורת לינה, עם כלכלה או בלעדיה. מאמר אחר משנת 1938 שפורסם ב־Blätter des Jüdischen Frauenbundes תיאר את צמצום מרחב המגורים כאחת מהצרות הגדולות של התקופה. המרחב המצטמצם "מקרב" את האנשים זה לזה אבל אינו יוצר קרבה. הכותבת הדגישה כי אין מדובר רק בדירות שחולקים עם שוכרים זרים, אלא גם בדירות קטנות מדי שבני המשפחה עצמה נאלצים לעבור ולהתגורר בהן. במרחב הצר התנגשו לא רק חפצים אלא גם בני אדם. השכרת הדירות פגעה בהכרח בפרטיות ובחיי המשפחה. חלוקת דירה או שכירות משנה דורשות הרבה טקט כדי שהחיים יהיו נסבלים. מילה לא מחושבת אחת יכולה להפר את השקט ואת השלום. שני הצדדים — בעלי הבית והשוכרים — צריכים לוותר על נוחות ועל הרגלי חיים. הכותבת המשיכה ושאלה: האם בעלת הבית מביאה זאת בחשבון? כיצד חשים השוכרים? האם השוכר חושב מה קורה למשפחה המשכירה? לדעתה צריך שלכל אחד מהדיירים יהיה מרחב פרטי משלו בתוך הדירה, ולו גם קטן, שיהיה מוגדר ומוסכם על הכל. למשל צריך למנוע מהילדים לשחק ולפזר צעצועים על שולחן העבודה של אבי המשפחה ויש לאפשר לו "זמן איכות" שאף אחד — ילדים ושוכרים כאחד — לא יפריע לו בו. כאן מקומה של עקרת הבית. עליה לתכנן היטב את המקום ואת זמן הפעילות של כל המתגוררים בבית. מילות המפתח לחיים ביחד בדירה המצטמצמת הן אפוא התחשבות הדדית, תכנון זמני פעילות ומניעת חיכוכים והתנגשויות.
המעבר התכוף של יהודי גרמניה מדירה לדירה היה בדרך כלל חד־כיווני: מדירה גדולה לדירה קטנה יותר. או אז עלתה השאלה כיצד אפשר יהיה להעביר לדירה הקטנה את כל הריהוט והחפצים שהיו בדירה הגדולה. במאמר המוקדש לעניין זה שפורסם ב־Blätter des Jüdischen Frauenbundes ב־1938 נטען כי לא רק המרחב משתנה. צמצומו גורם לשינוי המבט על הצרכים העכשוויים ועל הניצול היעיל של הרהיטים ושל כלי הבית. צו השעה הוא שניהול הבית ועבודות הסידור והניקיון יצריכו פחות זמן ומאמץ ויעלו פחות כסף. כמו כן יש להתחשב בעובדה שלעתים לא יוכלו עוד הדיירים להעסיק עוזרת בית. מכאן נבע שיש "להיפרד" מפריטים ומחפצים כבדים וגדולים שלא ייעשה בהם שימוש, הן בסלון הן במטבח, גם אם הללו יקרי ערך. הרי בסופו של דבר מדובר רק בחפצים. ממילא לא יהיה להם מקום בדירה החדשה ועל כן עדיף לא לנסות כלל להעבירם. נראה שבתפיסה זו גלומה ההכרה שאולי נחוץ לוותר על אידאל הבית הבורגני שהיה מלא בריהוט כבד, בחפצי נוי ובכלי מטבח שעברו מדור לדור. כמו כן המליץ המאמר לכל מי שעובר דירה לעצב את הדירה החדשה דווקא בצבעים בהירים ומאירי עיניים ולהשתמש בבדים ובאריגים צבעוניים, ססגוניים ועליזים, בניגוד לצבעים הכהים והשקטים שהיו מקובלים בבית הבורגני. בכך יש כדי לסייע בהתמודדות עם המצב העגום, שכן הדירה החדשה אמורה לנסוך "אומץ חדש לכינון חיים חדשים". משהצטמצם מרחב המגורים המליצו כותבי המאמרים לשלב בשינוי חידוש שיכול להועיל. כך הם ניסו לעודד ולראות את הטוב גם נוכח מציאות קשה שהלכה והחמירה. המגמה המרכזית במאמרים שעסקו בצמצום מרחב המגורים והדיור הייתה מתן עצות והצעות של "מספר יודע כל" הממליץ על סתגלנות, גם במחיר הוויתור על רכיבים מתוך האתוס הבורגני.
הרגלי תזונה ושינויי תפריט
שינויים בתפריט הארוחות ובהרגלי התזונה הם תוצאת הגזרות על היהודים מראשית התקופה הנאצית. למאמרים שהתייחסו לשינויים האלה אופי כפול: הם מספקים הדרכה מעשית כיצד לגוון את התפריט, וכן הסבר רציונלי כביכול ליתרונות שבשינויים הללו. השינוי העיקרי נדרש בשל איסור השחיטה הכשרה (להלן). יש ניסיון לשכנע את הקוראים שצריכת דגים ואוכל צמחוני היא בריאה וזולה יותר מארוחות בשריות. מתברר שהעיתונים הובילו כאן קו של הסתגלות למצב החדש. בימי רפובליקת ויימר התפריט של יהודי גרמניה דמה בעיקרו לתפריט של המשפחה הגרמנית הבורגנית, והתבסס על תבשילי בשר ונקניקים. הדבר נבע לא רק מהרצון להידמות לחברה הסובבת, אלא גם משום שרוב המשרתות במשפחות היהודיות האמידות, כולל האורתודוקסיות, לא היו יהודיות. יכולה להעיד על כך פרסומת למרגרינה צמחית כשרה העשויה מחלב שקדים — Tomor. במודעה שפורסמה ב־Israelitisches Familienblatt נכתב שאין במרגרינה שומן מן החי והיא טובה לבישול ולטיגון. כמו כן היא מתאימה לארוחת ערב גרמנית טיפוסית משום שאפשר למרוח אותה על הלחם מתחת לפרוסת נקניק.
כאשר פורסם החוק הכלל־ארצי לאיסור השחיטה הכשרה (21 באפריל 1933) הוכו כל יהודי גרמניה בתדהמה. למען הדיוק יש לומר שהחוק לא אסר שחיטה, אלא דרש קודם לכן הימום, כלומר קבע שבעלי חיים יהיו ללא הכרה לפני השחיטה (ההלכה היהודית אוסרת שחיטה של בעל חיים שאינו חי מדין נבלה). מיום 1 במאי 1933 לא יכלו עוד יהודים בתוך גבולות הרייך לשחוט באופן חוקי בעלי חיים
על־פי השחיטה היהודית. הטענה העיקרית נגד השחיטה היהודית הייתה העדפת העיקרון של "צער בעלי חיים" על פני עקרון "חופש הדת". טיעון נוסף נגד השחיטה היה החשש לכאורה מפגיעה בבריאות ובהיגיינה. לצורכי תעמולה תיארו הנאצים את השחיטה היהודית כביטוי לצימאון דם ולאכזריות, והעיתון Der Stürmer (העיתון הנאצי הפופולרי) אף חיבר בינה לבין רצח לצורכי פולחן.
השוחטים שביצעו שחיטה לא חוקית נענשו קשות בידי הרשויות ולעתים אף נכלאו במחנות הריכוז שקמו זה לא כבר. למרות זאת, ועל־אף האזהרות של פרנסי הקהילות, השחיטה הלא חוקית המשיכה להתקיים גם לאחר כניסת החוק לתוקף.
שתי הקלות שהיו בחוק עצמו אפשרו לראשי הקהילות ולרבנים להתמודד באופן חלקי עם הגזרה החדשה: האחת, הותר ייבוא בשר כשר מארצות אחרות. בתקופה זו (1933–1936) ניסו ראשי הקהילות לחלק בתבונה את הכמויות הקטנות והמוגבלות של הבשר הכשר שהיה עדיין בידיהם. ב־1936 נאסר לחלוטין לייבא בשר כשר. השנייה, הנאצים התירו שחיטה שנעשתה מיד לאחר הימום הבהמה גם אם השחיטה נעשתה בידי יהודים.
סוגיית השחיטה לאחר הימום עוררה דיון הלכתי סוער בקרב רבני גרמניה. רבנים ליברלים "הכשירו" אותה לעתים בנימוקים כגון "כורח הנסיבות", בעיקר כאשר הדברים היו אמורים בחולים ובילדים. היו גם רבנים אורתודוקסים שחשבו תחילה שיש מקום להקל, בין השאר בגלל החשש שהאיסור יוביל לצריכת בשר לא כשר. רבני גרמניה האורתודוקסים פנו בצר להם לגדולי רבני פולין וליטא בראשות הרב גרודזינסקי לקבלת פסיקה. האחרון פסק שהימום לפני שחיטה אסור בתכלית. כל רבני גרמניה האורתודוקסים קיבלו את פסיקתו, ובכללם הרב יחיאל יעקב ויינברג, שפרסם את נימוקיו להיתר רק אחרי תום המלחמה. חילוקי הדעות בציבור האורתודוקסי עד לפסיקת הרב גרודזינסקי לא פורסמו בעיתונות.
המדיניות המקלה של מקצת הרבנים הליברלים בנושא השחיטה עוררה עליהם את כעסם של החוגים האורתודוקסיים. הדבר בא לידי ביטוי בעיתונות האורתודוקסית שפרסמה מאמרים שביקרו קשות את התופעה. בעיתון האורתודוקסי Der Israelit התפרסם בשנת 1934 מאמר שהזהיר מפני שלטים שנכתב עליהם "כשרות חדשה", שנתלו על בתי עסק, מסעדות ובתי הבראה. הכותב הזהיר שזהו בשר טרף לחלוטין משום שנשחט לאחר הימום הבהמה. הוא דומה לכל בשר טרף שנקנה באטליזים לא־יהודיים. יש להתייחס לכל בשר כזה, בין בעיר ובין בכפר, כאל בשר נבלה וטרפה. במאמר אחר באותו נושא ובאותו עיתון בשנת 1938 נכתב כי אף רב אורתודוקסי לא יתיר אכילת בשר בהמה שעברה הימום לפני השחיטה המסורתית, כפי שדורשת הממשלה הגרמנית. את המצב של יהודי גרמניה עדיין אי־אפשר להגדיר בתור פיקוח נפש, ועל כן אכילת בשר אינה שאלה קיומית עבורם. משום כך אין להם כל היתר לאכול בשר שאינו כשר.
נוכח הקושי להשיג בשר כשר טרי בכל רחבי הרייך התגייסה העיתונות היהודית לגווניה לסייע למשפחה היהודית בעצות מעשיות כדי להסתגל למצב החדש, שדרש שינוי מהותי בהרגלי התזונה. למן אביב 1933 החלו העיתונים היהודיים הגרמניים להתחרות ביניהם בניסיון לספק לקוראות מתכונים ותפריטים עשירים ומגוונים של מאכלים לא בשריים, המבוססים בעיקרם על דגים. זאת ועוד, כותבי המאמרים ציטטו מדענים ורופאים שטענו כי בשר דג בריא לאין ערוך מבשר בהמה וכמובן הוא גם זול יותר. בעיתון Der Israelit למשל פורסם באפריל 1933 מאמר שטען כי נוכח המצב החדש שדורש עריכת שינויים בהרגלי התזונה של היהודים ראוי להביא דעה מוסמכת של רופא־חוקר שפורסמה בביטאון הרופאים הגרמני. הלה טען כי זוהי טעות לחשוב שהדג אינו "בשר אמתי". נוסף על הערך התזונתי שלו בהיותו מקור לחלבונים, בדומה לבשר, יש בדג גם ויטמינים חשובים ויוד, החיוני לחילוף חומרים. בשר דגים מומלץ במיוחד לבעלי קיבה רגישה המתקשים לעכל בשר, וכמובן שהוא זול לאין ערוך. מבין הדגים הדגיש הכותב את חשיבותו של ההֶרינג — דג מלוח בלשוננו. זהו דג ים המכיל חלבונים, שומנים ומינרלים הנחוצים מאוד לגוף האדם ומחירו נמוך במיוחד. לטענה האפשרית בדבר החשש לחוסר טריות של הדגים השיב הכותב כי סחר הדגים בגרמניה פועל מצוין: הדגים מועברים בקרונות קירור מודרניים במהירות רבה מהדייג, דרך הסוחר לצרכן ולכן אין חשש לטריותם. הכותב שומר המצוות סיים את המאמר באומרו כי יד ההשגחה העליונה מאפשרת לנו קיום פיזי טוב בעזרת הדגים וצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כך.
מאמר זה הוא דוגמה מובהקת למגמה הסתגלנית, קרי להשלמה עם המציאות החדשה, שביטא ה־Der Israelit בסוגיית איסור השחיטה. מסתבר כי גם העיתונים האחרים נקטו גישה דומה. במאמר אחר משנת 1936 שפורסם ב־Israelitisches Familienblatt גרס הכותב שיש לצמצם באופן ניכר את צריכת הבשר מסיבות בריאותיות וכלכליות כאחד. בריאות המשפחה נתונה בידיה של בעלת הבית. מתוך הרגל היא מעדיפה את המטבח הבשרי, המצטייר כנוח יותר וכחוסך בזמן. אולם זהו עניין של הרגל. לאחר כמה ימים של אי־נוחות אפשר ליהנות ממטבח צמחוני עשיר ומגוון. תזונה צמחונית במשך כמה ימים בשבוע תועיל הן לבריאות הן לצמצום ההוצאות המשפחתיות. רפואה מונעת היא הטיפול הטוב ביותר.
מאמר נוסף שפורסם ב־Blätter des Jüdischen Frauenbundes באותה שנה (1936) טען כי ראוי לגוון את התפריט בארוחות הבוקר והערב. הנקניק "הנצחי" צריך לצאת מהתפריט משום שהוא מצמיא מאוד. במקומו אפשר להכין סרדינים או פטריות ברוטב שמנת עשוי מחמאה טרייה. טיעון זהה, שלפיו הבשר והנקניקים קשים לעיכול, מלוחים ומצמיאים, הופיע במאמר בעיתון C.V.-Zeitung משנת 1938. . המאמר כבר השתמש במונחים של הגירה וגרס כי מי שמתעתד להגר לארצות חמות חייב להתרגל לתפריטים כבדים פחות, וגם הנשארים בגרמניה חייבים להמעיט באכילת בשר הן מסיבות בריאותיות הן נוכח איסור השחיטה הכשרה.
לסיכום אפשר לומר כי העיתונות היהודית על כל זרמיה הובילה בעניין איסור השחיטה הכשרה קו של השלמה ושל הסתגלות למצב החדש, באמצעות תהליך של רציונליזציה. נעשה מאמץ מכוון לשכנע את הקוראים שיש לגוון את התפריט מסיבות בריאותיות וכלכליות כאחד. זאת ועוד, כדי שהמהלך יצליח ניתנו מעל דפי העיתונות עצות מעשיות ומתכונים. במאמרים משנת 1938 הופיע נימוק נוסף לגיוון התפריט, הקשור להגירה המתגברת — תפריט בשרי כבד אינו מתאים לארצות חמות. נוסף על המאמרים בעיתונות פרסמה ברית הנשים היהודיות בשנת 1935 ספר בישול ובו מתכונים צמחוניים. בשנתו הראשונה הודפס הספר ארבע פעמים, עובדה המעידה על תפוצתו הרחבה.