"זה ודאי כפי שזה נראה," אמרו כולם לכולם כל הזמן, "ואין שום סיבה לחשוב שזה לא כך". לכולם היה ברור כי תוצריה של 'החברה המרכזית לחיים נהדרים' הם הטובים ביותר, או לפחות הרעים במיעוטם. ועצם העובדה שכולם חשבו כך הייתה ההוכחה לכך, זאת, והזמן הרב שהשקיעו בדאגה לשמרם כפי שהיו. קטלוג המוצרים המגוון של 'החברה המרכזית לחיים נהדרים' כלל מוצרים שנועדו לשפר את חיי לקוחותיה בצורה ניכרת, לפתח בהם תחושת שליחות ואלטרואיזם החלטי. האריזות המתוחכמות, הצבעים העזים, התורים הארוכים בקופות התשלום והשמות המבטיחים הפכו אותה לאמינה ולחסרת תחליף בקרב קהל לקוחותיה השבוי. צוותי חשיבה מוחבאים ובעלי גישה הבטיחו כי מדי פעם בפעם יוזכרו מתחריה בעיתוני הערב או במהדורות החדשות כחסרי מעוף, שרלטנים או סתם כחסרי טעם. צוותי חשיבה אחרים, מוחבאים יותר ובעלי גישה בלתי מוגבלת, דאגו להסבת תשומת הלב למוצרי החברות המתחרות, והצגתם ככאלה אשר מאיימות כליל על המרקם החברתי ועל חופש הביטוי.
מוצריה שלעולם נשארו זהים שווקו בזהירות ובחוכמה בכל פעם מחדש והבטיחו אושר ועושר שאיננו מוגבל בזמן. הוראות ההרכבה של מוצריה התווספו מן הרגע הראשון ובאופן קבוע לכל הזמנה. ההמונים שרכשו אותם קראו אותם בעיון. מתקני שירות לקוחות ותמיכה טכנית הוקמו בכל עיר מרכזית והיו מוקד עליה לרגל ללקוחותיה הנאמנים, מערכת דיוור אוטומטית פיזרה הבטחות ומסכים שמוקמו במקומות אסטרטגיים חיזקו את ידיהם של הרוכשים בהחלטתם, ברוב המכריע של המקרים מעסיקים אותם בעצמם על מנת שהשאלה אודות רכישתם לא תטריד את מנוחתם. מערכת נפרדת חילקה קנסות בשם החברה למי מרוכשי המוצרים שנדמה היה לה שפעל לא נכון אך הרגיעה שהיא עושה זאת למען חייהם הנהדרים של לקוחותיה.
על אף שמעולם לא אמרה זאת באופן ברור היה מובן מאליו שמוצריה הם הטובים ביותר. מוצריה הפכו עד מהרה למושא תשוקתם של מרבית האנשים ובעקבות כך החלה החברה לשווק חדרי שינה מיוחדים שימנעו חלומות אחרים ומיותרים. בתי ספר וצבאות המירו תשוקה וצמרמורות באמונה עיוורת ותוספות מזון, לימדו בלוחמנות וירו בצורה מושכלת אל עבר חסרי המזל שטרם הצליחו לרכוש את אחד ממוצריה הדומים. מי שביקש לרכוש מוצרים אחרים כונה בשמות אך הובטח לו כי בורותו היא דבר מה זמני. מוצר הדגל של 'החברה לחיים נהדרים', זה היקר ביותר וזה שהושג לאחר ההקרבה הגדולה ביותר, הגיע לרוכשים אותו ארוז בקרטון, לצידו תעודה חתומה בידי נשיאי החברה וכרטיס שמזכיר כי החברה לא הייתה ואיננה אחראית לדבר.
זמן רב חלמה אן על המוצר שלה. ארוז ומוכן להרכבה יופיע על מפתן דלתה. היא דמיינה את הרגע הזה מאז שהייתה קטנה, וכעת עמד חלומה להתגשם. לאחר שעשתה במשך שנים את מה שכולם עשו, שילמה והזיעה כמותם ואף יותר, יום המשלוח הגיע. סוף סוף יהיו גם לה חיים נהדרים. הייתה זו שעת ערב מאוחרת בשעה שנשמעה הדפיקה בדלת. אן רצה אל חדר הכניסה ופתחה אותה בחוזקה. בצידה השני, כצפוי לכולם, המתין כל אשר הובטח לה. היא הרימה את החבילה בזהירות והכניסה אותה לביתה. עוד בטרם פתחה אותה הייתה יכולה אן לחוש בגאווה שיחושו אימה ואביה ובקנאה שתאחז בחבריה. היא התיישבה והחלה פותחת את החבילה בעונג. את התעודה תתלה מאוחר יותר על הקיר בחדר המדרגות. המוצר היה יפה, קסום ונוצץ מבחוץ כשם שהיה ריק וחסר משמעות מבפנים. בדיוק כפי שהובטח. חלק אחר חלק הרכיבה אותם אן בזהירות ולא עבר זמן רב עד שעמד המוצר מוכן ומזומן להתחיל בפעולתו, לא גבוה ולא נמוך מדי, לא רחב ולא צר מדי, בדיוק כפי שנדרש, עמד בדיוק באמצע החדר.
השעה הייתה מאוחרת וכל ההתרגשות הזאת הייתה הרבה לערב אחד. אתחיל מחר, אמרה אן לעצמה, כפי שאמרו לעצמם רוב רוכשי המוצר שבדרך כלל סיימו להרכיבו בשעה מאוחרת מדי. למחרת בבוקר ניגשה אן למלאכה, לבושה בחגיגיות לקראת חייה הנהדרים אכלה אן את ארוחת הבוקר ועשתה הכנות אחרונות לקראת ההבטחות שהובטחו לה. רצף כפתורים וחוגות עיטרו את המוצר, ציור של גדר לבנה עיטר את הכפתור האחרון שנועד לצפצף ולהזכיר שהמכונה המשוכללת פועלת כראוי. זקופה ומלאה בקלישאות גנובות עמדה אן ולחצה על הכפתור. עברו מספר דקות אך דבר לא קרה. אן שידעה מאבקים לא היססה ולחצה עליו בשנית, אך גם הפעם דבר לא קרה. המומה אך מסרבת לקבל על עצמה אכזבה לחצה אן שוב אך נתקלה באותה התגובה......
שקט נפל על החדר ועל אף שנכנעה לו לרגע אן לא ויתרה. היא זכרה את שאמרה לה אימהּ כשהבטיחה לה שתזכה פעם בחיים נהדרים. באיטיות ובמחשבה סובבה אן שוב את החוגות ולחצה שנית על כל הכפתורים בדיוק כפי שהורו לה הוראות ההפעלה, אך גם הפעם דבר לא קרה. ליבה נכמר אך לא עליה לוותר. היא נלחמה בעצמה ועברה שוב על הוראות ההפעלה. להפתעתה, ממש בראש החוברת הקטנה היה רשום באותיות רשמיות: "במקרה של תקלה יש לתלות בראש המוצר את השלט המצורף בתחתית האריזה". אן שמחה לרגע ופנתה שנית אל ארגז הקרטון שעדיין המתין בפינה. על שלט קטן ולבן נכתב באדום: "עובד נהדר".
אן המתינה ימים ארוכים אך התחושה כי לא כך אמורים להיראות חייה הנהדרים לא עזבה אותה. היא בילתה שעות ארוכות בהתבוננות בתעודה שבישרה לעולם כי אכן חייה היא חיים שכאלה, אך משהו בה לא הצליח להירגע. לאחר התלבטות ארוכה החליטה אן לפנות למרכז התמיכה. משידעה בעל פה כיצד נראה המוצר שקנתה ומה הדרך למרכז התמיכה, כפי שידעו כולם, היא עשתה את הדרך ובהגיעה עמדה מלאת תקווה בתור הארוך ביותר שראתה מעודה. שעות לאחר מכן התבשרה בבשורה המרה. חסר לה חלק!
מאוכזבת אך חמושה במכתב רשמי, פנתה אן למרכז התמיכה הראשי. המרכז שנבנה במרכזה של עיר ובראשה של גבעה היה בניין יוצא מן הכלל. מעוטר באבני בניין מיוחדות, בסמלים גדולים בראשו ובחלונות צבעוניים, זרח הבניין באור השמש. משבילתה זמן רב בניסיון להגיע אליו, לא הייתה יכולה אן שלא להתרגש. בכניסה המתינו לה שומרים שווידאו את מטרת ביקורה, שדרשו ממנה לשלם סכום סמלי, שהובילו אותה הנה והנה, שביקשו ממנה לחתום על טפסים והצהרות רציניות, שכיוונוה להתבונן זמן מה בתמונה של נשיאי החברה, שלחשו שתקרא מספר אזהרות, שחמדו כי תשאיר את חפציה האישיים וחלק מאישיותה מאחור, שביקושו שתחלוץ את נעליה, שתכסה את כתפיה החשופות, שתשנן כמה מילים בשפה זרה מספר זר, שתסמן בידיה את סמלו של הבניין ושתשבע שלעולם לא תבקר באף בניין אחר. משסיימה הפנו אותה הלאה, לחדר בו המתינה מי שהייתה ככל הנראה אחראית על חלקים חסרים של חיים נהדרים. היה זה משרד קטן מאוד ואפור מאוד, בו ישבה אישה אפורה מאוד ואל מאחוריה טבלה אפורה ורחבה שהכריזה על חובותיה האפורים מאוד ועל הטעויות הנפוצות שפוקדות את הטופס היחיד עליו הייתה היא אחראית.
"אינני יודעת דבר," אמרה, "זה לא החדר הנכון. קחי את הטופס הזה ומלאי אותו שגוי ככל האפשר, רק כך אוכל לדעת משהו על משהו." הטופס אף הוא היה אפור ובתחתיתו נכתב באותיות אפורות: "אל תטרחו לקנות ביטוח חיים אם אתם כבר מתים".
לאחר שסיימה אן מלמלא אותו, עיקמה האישה האפורה את אפה, פשפשה באחת מערמות הדפים שנערמו על שולחנה והפנתה אותה למקום בו מטפלים בבעיות מן הסוג שלה. אל מעין מסדרון שנמשך מחדרה ואילך.
המסדרון היה נראה כאולם קונצרטים לבן וצר של חצי הדרך. עשרות טיפוסים, פרצופים, אנשי בוהמה ודודי תום עיטרו את קירות ההמתנה שלו. אליל מקומי עם תג בשם "בופ" נכנס פנימה עם חצי חיוך, משחק אותה צולע והתיישב ליד ילדה שמעולם לא נרדפה. ברמן מזדקן מחה שאריות שמחה מפרצופו, בעוד שמספר כאלה שרוו יצאו מדלת אחת ונכנסו לשנייה, מלאים בידיעה אודות סקרנותם של אחרים. ג'ימי אחד, בעל מזל רע, ישב באחת הפינות והסתכל על כמה בחורות של סופי שבוע שישבו בצידו השני של המסדרון, משוחחות עם עורך דין בעל חולצה מקומטת שחילק להן חומרי ניקוי. אנשי חוק חילקו הגבלות בזמן שאנשי מאפיה חילקו מחמאות, כולם היו נראים מרוצים. אל מול דלת חורקת אחת ישב מי שנראה היה כראלף אחד, שתמיד היה נמוך יותר מעצמו, ולצידו בחור עם סנטר בידו, שתמיד ידע יותר משהבין. בקצה המסדרון ישב תלמיד מזדקן עם עיניים מעץ שהתגעגע למראן של חצאיות, ואל מולו מורה צעירה מדי שידעה לנשק רק בצרפתית. אדם בר-דרג הילך הנה והנה אוחז בנשמה שקנה בחנות, ובחורה אחת, שהייתה כמעט בתולה ודיברה על העבר שלו, הצדיעה לו בחולפו. היו שם עשרות טיפוסים, פרצופים, אנשי בוהמה וטייני טימים שעיטרו את קירות ההמתנה. אדמוניים, בעלי שיער, כובעים חומים ובלונדיניות שעמדו להשכרה, אנשים שדיברו עם כלבים, שרדפו אחרי שעמום וחלמו על להתמרד, שהטעו את חלומותיהם בעצמם, ואז טענו שזה עתה סיימו להישדד. מסדרון לבן, ארוך וצר, שאל מול כל דלת שבו ניצבו מספר כיסאות חסרי משענת ולוח קטן שהציג את מספרו של מקבל השירות.
לצידה של כל דלת נתלה שלט קטן שהציג את שם הבעיה בה טיפלו באותו החדר, ותחתיו רשימה של שמות האנשים שהוזמנו לאותו היום. שעות הקבלה או שמות המוזמנים מעולם לא היו מדויקים. אן עברה בין החדרים והקהל הרב לאיטה, מתבוננת בשלטי החדרים וחושבת על החלק החסר שיהפוך סוף סוף את חייה לנהדרים.
חדר מספר שש - בעיות מונוטוניות מפתיעות. חדר מספר תשע - בעיות נפוצות בשכנוע עצמי. חדר מספר שתים עשרה - בעיות חמורות של חוסר אמונה וחוסר נימוס. חדר מספר שבע עשרה - בעיות של ככה וללא עם למה ומטרה. חדר מספר עשרים ושתיים - בעיות קולקטיביות של הגשמה עצמית. חדר מספר שלושים - בעיות ניידות וחופש פעולה. חדר מספר שלושים וחמש - בעיות שנגרמו בשל ספרים, אומץ או רעיונות דומים. בסוף המסדרון המתין החדר שנדמה היה לה כמתאים לבעיותיה, חדר מספר ארבעים ושתיים - חלקים חסרים, פחדים ויוצרים. אחרי המתנה קצרה צלצל פעמון קטן והודיע לה שהיא יכולה להיכנס. החדר היה רחב ידיים ומרשים מאוד. ספרייה גדולה ומלאה בספרי הוראות ישנים עיטרה את מרבית הקירות. במרכז החדר ישב איש קטן שהיה לבוש בבגדים של אנשים גדולים, אל מולו שולחן וכיסא אחד בודד. זה היה הכיסא היחיד שהיה קיים בחדר, היחיד שהיה אפשר לשבת עליו ועל מנת למנוע כל מקרה שבו עלול מישהו לחשוב שיש עוד כיסאות אחרים, נכתב על גבו: "אין עוד מלבדו".
אן צעדה את המרחק מן הדלת לשולחן והתיישבה על הכיסא. בקול חלש היא סיפרה לאיש את התקלה שיש לטענתה במוצר שרכשה וזה הנהנן ונאנח חזרה. הוא חשב עמוקות, הנהן פעם נוספת ופנה לאחת הספריות. הוא שלף ספר ישן והניח אותו על שולחנו.
"ראי, גברת..."
"אן." היא השלימה אותו.
"המוצר שרכשת הוא לכל הדעות מוצר מעולה, ועל אף שכמעט תמיד חסרים בו חלקים אנחנו לא מקבלים הרבה תלונות. הסיבה לכך נעוצה בעיקר בעובדה שלמען האמת איננו יודעים לגמרי איך הוא פועל. אנחנו מוכרים אותו במחיר יקר מאוד, אכן, אך לא באמת יודעים כיצד להפעילו."
"מה זאת אומרת לא יודעים כיצד להפעילו?" קטעה אותו אן.
"רגע, רגע, הירגעי." החזיר אותה האיש לשלוותה, והמשיך בדבריו. "זה שאין לנו שום מושג כיצד להפעילו, זה לא אומר שאיננו יכולים להסביר לך כיצד הוא עובד." הוא פתח את הספר הישן ושתק דקות ארוכות בשעה שקרא בדפיו. אן התבוננה בו וניסתה להבין. לפתע החל שוב מדבר, "זהו אחד מספרי ההוראות, כתב אותו מפעיל חכם מאוד. הוא כתב אותו בהתבסס על ההוראות שנתן לו מישהו אחר, והוא על אלה שנתן לו מישהו אחר, והוא כמובן על מה שאמר לו מישהו אחר. אותו מישהו כמובן ידע כיצד להפעילו."
הפגישה נמשכה זמן רב, ובמהלכה הופתעה אן פעם אחר פעם מכנותו של האיש הקטן ומחוסר ידיעתה. היא לא חשבה על כל אותם הממתינים במסדרון. בסוף הפגישה הובטח לה שהחלק החסר יישלח אליה בהקדם האפשרי, ושעד היום שהוא יגיע יהיה עליה לפעול בדרך אחרת בכדי להבטיח לעצמה חיים נהדרים. הוא רשם לה על פתק קטן באותיות אפורות סיפור קצר אותו יהיה עליה לספר לעצמה בכל עת שיעלה בדעתה שחייה אינם נהדרים. הסיפור נפתח ונסגר במילים: "זה ודאי כפי שזה נראה, ואין שום סיבה לחשוב שזה לא כך..."
