"מי את, רוזלינד?" מאת סם רקובר בהוצאת הספרים "כרמל", הוא רומן מרתק על רצח ונקמה, על עצב וכמיהה עמוקים, ועל יד זיכרון לאהבה גדולה.
מיכאיל וורושילובסקי, שיסד את בית הדפוס המשגשג "וורושילובסקי", הזמין לארוחת ערב מפוארת את שני בניו, אבשלום הצייר ואבנר הנשוי לרותי היפה המנהל למעשה את בית הדפוס מאז שמיכאיל פרש מניהולו לאחר מות אשתו, את עורכת הדין האחראית על עניני בית הדפוס, ואת גרישה ידיד נעוריו מאוקראינה המטפל בו בשנים האחרונות. מיכאיל הנוטה למות מבקש לומר להם דברים אחרונים לפני מותו. אולם במקום מילים של פרדה הוא מספר להם שלושה סיפורים, שניים קצרים ואחד ארוך מאוד המהווה את עיקר הרומן.
סיפור זה הוא על מפקחת שוש לוגסי, יפהפייה אדומת שער, חכמה וחוקרת מעולה. היא נמצאת בתקופה קשה, מחפשת בן זוג ושוקלת לעבור מהמשטרה לעריכת דין. שוש פונה לפרקליטות ופרקליט המחוז מבקש ממנה להכין חוות דעת על תיק רצח. הנרצח הוא יעקב פרח והחשוד הוא דוד יפתח. שוש סבורה שהתיק אינו בשל להעמדת דוד יפתח לדין ופותחת בחקירה. הפקפוקים באשמת הרצח גדלים למרות העדויות שדוד הוא נוכל וגנב. היא מגלה שאחיו של יעקב פרח, יוסף אברהמי, נפטר בבית אבות וחושדת שרציחתו נעשתה על ידי אותם אנשים שחיסלו את יעקב פרח.
סיפורו של מיכאיל על שוש משתלב בחייו האישיים של אבשלום הצייר. הוא מתחבט בציור של אישה בעירום בעזרת ליאת הדוגמנית. אבשלום מתאהב בדמותה של שוש לוגסי היפהפייה ולאחר מות אביו הוא מחפש תשובות לשאלות, מיהי שוש לוגסי? ומדוע נעלם גרישה מיד לאחר מותו של מיכאיל, שהוריש לו סכום כסף גדול מאוד.
אבשלום מגלה בבית הוריו מחבוא בו נמצא הפתרון לחידות. הכל התחיל בלוגנסק שבאוקראינה שנכבשה בשנת 1942 על ידי הנאצים. הוא מוצא תמונה של משפחת אביו ומשפחת גרישה. לאביו הייתה אחות יפהפייה, רוזלינד הדומה כשתי טיפות מים לשוש לוגסי, שעונתה, נאנסה ונרצחה בלוגנסק. הוא מוצא מכתב מאביו וגרישה המחבר בין רציחת שני האחים יעקב פרח ויוסף אברהמי לבין חיסול משפחתו, משפחת גרישה ורציחתה המזוויעה של רוזלינד. כתוצאה, נכנס אבשלום לקונפליקט אמוציונאלי קשה ומחליט גם לצייר את רוזלינד היפה נשקפת במראה. ציור זה מביא ביופיו ובטרגיות העולה ממנו את ליאת לידי בכי. אבל זה לא הסיום כולו, כי ישנה שם הפתעה.
+++
"ברגע שנחת מבטה על התבליט שעל לוח העץ, התחיל לבה להלום בקצב מטורף ובקושי הצליחה לבלום את עצמה שלא תפרוץ בבכי. הוי, הראש הנפלא הזה של הנערה הצעירה והיפהפייה. השיער הגועש שאופף את פניה הקורנות הבעה של תום; תמימות הנעורים הזו, האמונה שהכול פתוח לפניה, רק בואי וקחי, היצרים החזקים שהחלו ללבלב וזרמו בכיוון אחד לים האשליה הגדולה של האדם – האהבה. כך היא הייתה פעם באביב נעוריה. כך היא הייתה, שוש לוגסי הנערה הזו שבתבליט, הכול כל כך מלא חלומות, תשוקות ומאוויים. ומה נשאר? מה התממש? איך ההתממשות עיקמה ורפשה את נעוריה? ומה נשאר מהנערה הזו? הרי הכול התכסה בקליפות יבשות ומצומקות של אשליות לא ממומשות. והוא הבין את כל זה וביטא את כל זה בתבליט הנהדר הזה. אחח, אלוהים, מה זה? מה הוא גילף פה? תפילת אשכבה לנעוריה. רקוויאם. קינה על עלומיה שחלפו ולא יחזרו עוד. העכשיו שמתבונן בעבר, בנעורים שהפכו לזיכרון ערפילי, זיכרון שאינו מותיר גם סימן של תקווה על כפות הידיים המיובלות של העכשיו." (מתוך הספר)