מבוא
הספר נכתב מתוך אינטימיות של כתיבה לעצמי ובאמצעות דיאלוג דמיוני וממשי עם אחרים. הוא אינו מחקר מלומד ואקדמי, אין לי ראיות ולא ראיונות. אני אוספת את מחשבותיי, את מחשבות קרוביי ושל הוגים וסופרים הנוגעים בליבי ובנושא שלי, כתמה מרכזית בחיי. הספר הוא ניסיון ללכד ולבחון מעין אבטיפוס של "הומו אינטימוס", אדם שמהותו, סיבת היותו, היא חיפוש אחר האינטימיות, ושבמסע אל הארץ הנכספת הוא נקלע למכשולים ולפסגות, לחרדות ולתובנות, ולומד ליצור יחסים דיאלוגיים אינטימיים. היום, לאחר שהגעתי לאהבה ולאינטימיות, אני יודעת שהיא בכל זאת בת מימוש.
שנים לאחר שיצא לאור ספרי שחזור אינטימי, שבו עסקתי במהות האינטימיות באופן תיאורטי והדגשתי את היעדרה ביחסים בין ילדים והוריהם בלינה המשותפת בקיבוץ, בספר זה, על סמך התנסויות ותובנות, אני מנסה להפריט אותה למציאות ביחסים זוגיים. הכתיבה זורמת לה בכוח עצמה כתהליך של הבנה, ואני מנסה לענות על שאלות ועל סוגיות שונות, כגון כיצד נולדת האינטימיות, מה מסכן אותה ועד כמה קשה להחזיק בה ולאצור אותה.
לאורך הכתיבה אני מגלה שטווח האינטימיות מצטמצם באופן כלשהו שאינו מובן לי, כאילו אני צריכה למחוק כל מה שחשבתי ולהתחיל מההתחלה שוב ושוב, כי ייתכן שהנחות היסוד שלי פגומות ואין דבר כזה אינטימיות, ולבסוף, מרוב חיפוש וחיטוט אני עלולה לא להבין כלל מה אני מחפשת נואשות כל חיי.
במונח אינטימיות אני מתכוונת לסוג יחסים בין בני אנוש, כתהליך של דרמה, של השתנות מתמדת, של הקצנה של הרגשות ושל הרגישות. אינטימיות נעה בקוטביות בין חרדה ופגיעות לבין חיבור של הבנה הדדית ואושר, זהו מרחב מתפתח. הדיאלוג, שאקרא לו בהמשך שיחות בחושך, הוא המפתח למנעול העדין של האינטימיות.
כבר בהיותי ילדה ונערה חשתי שהפחד הוא הרגש שהכי משפיע על חיי, ויחד עימו, אגב התרסה נגדו, התקיימה שאיפה אדירה לאהבה שהובילה אותי להעז ולחפש אותה במחוזות שונים. השאיפה לאהבה ולאינטימיות לוותה גם היא בחרדה; חרדה מחשיפה ומפגיעות, המונעת ממני ליצור קשר אינטימי. וכאשר הוא מתקיים, הוא גם מלווה בחרדה, כי באינטימיות עצמה אין כל בטיחות, היא עלולה להימוג ברגע ואינה מסוגלת לסבול כבלים עליה. גם כאשר יש ביטחון בזוגיות, במגורים משותפים ובשותפות מלאה, לא בהכרח חווים התפתחות של חברות אמיצה יותר. אנו גם קופאים על השמרים וגם נזהרים ממכשולים ונצמדים לתחושת ביטחון, אף אם היא אינה קיימת בפועל. זוגיות לעיתים מלווה באיום ובפחד לאבד את מה שכבר רכשנו, פחד מהסתגרות ומהתעלמות של בן הזוג מאיתנו, ופחד מנטישה.
נראה שהשאיפה שלי למימוש אינטימיות חסרת גבולות אינה יכולה להתממש, מכיוון שגם אני יוצרת מחסומים נסתרים ולא מאפשרת את קיומה - זה לא תלוי רק בבן הזוג. השאיפה שלי אומנם אינה דועכת, אך אני לומדת קצת ולאט להשלים עם המגבלות ועם הפער בין השאיפה למציאות, להתפשר ביחס אליהן ולקבל אותן באהבה, ולא להטיל אשמה וביקורת, לא על עצמי ולא על בן זוגי, כשהאינטימיות אינה מתממשת כמצופה. עם זאת, השאיפה אינה מצליחה למות.
מרכיב משמעותי ביחסים האינטימיים הוא היכולת להתבונן בהם ולדבר עליהם, ללא הנחות מוקדמות וללא דפוסים אוטומטיים. לשים את עצמי ואת היחסים על שולחן ולהתבונן בהם בלי הכיסוי של היום־יום, שבו החיים זורמים במסלול מוכר, בשגרה שמנהלים ומתנהלים בה היטב: מדברים, מטיילים, רואים סרטים, קוראים, ישנים מחובקים וגם מתעלסים. אך האם די בזה כדי לחוות את האינטימיות? להיות יחד זה ליד זה? או שזו חוויית חיים עם הזולת, לחוות באופן כפול, מהצד שלי ומהצד שלו, במעין חלחול הדדי כחוויה נוספת על האירוע המשותף.
הספר בנוי כך שבתחילת כל פרק יש מעין תיאוריה ומחשבות כלליות, ובהמשכו, היחשפות וניסיון להבין את עצמי בתוך התיאוריות ולנסות לתת תוקף כללי לרגשותיי, למחשבותיי וליחסיי עם אחרים. אני כותבת מתוך הסובייקטיביות של עצמי, בתקווה שתתאים גם לאחרים והם יוכלו להזדהות ולהבין את עצמם ואת יחסיהם עם הסביבה הקרובה דרך הספר. אין כאן מקום לאיזו אובייקטיביות, אמת כלשהי, נכון ולא נכון, כיוון שאין לדעתי מבט כזה בחוויה הרגשית. לאחר דיון שהיה לנו עם חברים על זוגיות, אמר חבר שצריך לבקש מישהו שעומד מן הצד להסתכל על כל התמונה מבחוץ ולעזור לנו לברר את עמדתנו בתוך קונפליקט או אי־הסכמה בינינו. אך אני סבורה שכל צד שלישי יביא את עצמו לתוך הדיון בלא יכולת ממשית לחלץ את התנסותו, את תפיסת עולמו ואת כל הסובייקטיביות שלו מן המבט השלישי. הוא יכול לעזור לראות קצת יותר רחוק, אבל הצד שלו אינו בהיר יותר משני הצדדים המעורבים. למרות זאת, יש מעין מבט שמנסה להיות ניטרלי ולנקוט עמדה שתראה את שני הצדדים.
תודתי העמוקה למנשה, חברי ובן זוגי, על תרומתו ועל הסכמתו להכליל בספר את הערותיו ואת מבטו השונה על האינטימיות. בעזרתו אני נשארת מתלמדת וסקרנית, שחיה בערנות מתמדת, לומדת מטעויותיי ומשגיאותיהם של אחרים ומנסה להחכים בעזרתן.
לפני הדיון אביא בקצרה הגדרה גמישה לאינטימיות מתוך ספרי, שחזור אינטימי (2009), ובשינויים שהזמן שכלל:
אינטימיות היא קרבה רגשית בין אנשים, הנוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי דיאלוג מילולי. היא כוללת מעורבות, פתיחות ומתן רשות להיכנס האחד אל תוך עורו של האחר. היא אינה נמדדת במושגים של כאב או עונג, אלא במושגים של הרחבת המשמעות של הקשר עם הזולת והעשרתה. הקשר האינטימי מותיר אחריו ערך מוסף שנותר לאחר המפגש, שמביא לשינוי החשיבה, הרגשות וההיכרות העצמית. היא מסע אל תוך נפשנו בלוויית אדם העוזר לנו לגלות אותה, והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את חולשותינו בפני אותו אדם. הקשר האינטימי יוצר או חושף שפה ייחודית, השייכת לאנשים המעורבים בו. הדיאלוג האינטימי יוצר זיקה אכפתית לעתיד, ומעורר בנו רצון ואמונה שהקשר לא יופסק בפתאומיות. בד בבד עם הזיקה לעתיד, האינטימיות היא גם פתיחות כלפי העבר. העבר חי בנו ומלווה אותנו יום־יום, ולכן השיתוף בזיכרונות הילדות ובדרמות שעיצבו את חיינו הוא חלק מהותי של הקשר האינטימי. האינטימיות היא דיאלוג זורם, רצוף וספונטני. היא מנוגדת לחיים האוטומטיים והמכניים, שמספקים לנו תשובות מן המוכן. היא מעין עצירה והשתהות בנוכחות של ההווה ובהתבוננות אחד בשני המאפשרת לחדור מבעד למסכי היום־יום אל מאחורי הקלעים של האישיות, ולבחון איך היא מניעה את שחקניה. האינטימיות משאירה מרווח פרשנות לזולת, וכמו בספרות, אסור לה לתת פירוש חד־משמעי לא למילים ולא ליחסים (16).
אינטימיות אינה מצב המתקבע ונמצא אצלנו, אלא חוויה זורמת, תהליכית. אפשר להמשילה לגאות הים העולה ויורדת בקצב שנראה לנו מרחוק ספונטני, כך שלעיתים היא נעלמת כליל, ואם יש לה בסיס איתן היא תחזור לשמש רקע ליחסים יציבים ואוהבים. אפשר לאפיין אותה גם כחוויה של היעדר גבולות קבועים ומובהקים בינינו לבין האחר, וישנם חלחול והדהוד המשנים את הגבולות בינינו ושל שנינו. השאלה היכן מניחים את הגבולות, ואם באמת צריך גבולות, היא סוגיה נרחבת בכל קשר. נהוג לומר שבלעדיהם איננו יכולים כלל להפריד ולתחום כל דבר, ובלעדיהם לא נוכל להתקדם להשגת מטרותינו, כלומר צריך לשרטט גבולות ולאחר מכן להתפתח בתוכם. למען האמת, אני עצמי חווה היעדר גבולות רגשיים. אף על פי שהם ידועים לי, אני מנסה להתעלם מהם או לחצות אותם, בתחושה שרק פריצה של כל המחסומים תאפשר אינטימיות אמיתית.
כבוד הדדי, כבוד לשונות של האחר, למזגו, לאופיו, לרצונו ולאישיותו, הוא חיוני לאינטימיות. בבסיס היחס המכבד קיימת תפיסת עולם של שוויוניות והכרה באחרות של הזולת. הדדיות רגשית אינה רק שיתוף בין השניים אלא זרימה ספונטנית של יחסי גומלין בעזרה הדדית, בגילוי לב ובקשב הדדי. כשאנו מגיבים על דברי מישהו כלפינו באמירה "זה הדדי", כוונתנו היא שאנו מרגישים כלפיו באופן דומה לאיך שהוא מרגיש כלפינו, או לפחות נדמה לנו שאנו מבינים את רגשותיו כלפינו ומזדהים עימם, אך ככל שאנו מגלים את השונות בינינו, אנו מתקשים להזדהות, ועלינו לשים עצמנו בצד קמעה כדי לאפשר לנפש של האחר להיכנס אלינו. האם אנו באמת יכולים להזדהות עם האחר, או שזו רק נקיטת עמדה שלכאורה אינה בת יישום? זו שאלה קשה שנדונה על ידי פילוסופים רבים שהבינו את ההזדהות באופנים שונים לחלוטין. אני סבורה שמשמעותו של דיאלוג אינטימי היא שכל אחד מחלחל אל האחר בלא שיתעוררו איום וחלחלה מעצם היותנו חדירים על ידי האדם האחר. בעזרת דיאלוג של הזדהות אנו מרחיבים את הרגש ואת הדעת, ויכולים לחוות עם האדם האחר את חייו.
אינטימיות היא הפריה הדדית ולא העברה או השלכה חד־צדדית. זה חידוש, ערך מוסף ששניים מקבלים ומעניקים זה לזה. זו אולי המתנה הכי משמעותית ביחסים. באינטימיות יש מן הדרישה לראות את העולם ואת היחסים לא רק מתוך עצמי, אלא ממש דרך עיניו של השותף; לחוות את היחד בארבע עיניים. עם זאת, בזמן הכתיבה גיליתי שנקודת המבט שלי מופנית בעיקר כלפי עצמי וכלפי האופן שבו אני מבינה את האינטימיות, וכמעט שלא כתבתי על מה שאני מרגישה כלפי האחר; מה שאני נותנת לו ביחס האינטימי, באיזה אופן אני שמה אותו במרכז.
ההגדרות לאינטימיות בספרות רבות ומגוונות. בחרתי להציג את הגדרותיהם של רייס ופטריק (Reiss and Patrick) במאמר "היקשרות ואינטימיות, תהליכים משותפים" (Attachment and intimacy: Component processes, 1996), שבו הם עצמם ליקטו אוסף של הגדרות:
אינטימיות היא היכולת לגלות את האני הפנימי שלנו ולהרגיש את התגובה של השותף כלפינו, הכוללת הבנה, דאגה וקבלה שמעשירות ומרחיבות את האני שלנו. זה תהליך אינטראקטיבי שבו בעקבות תגובת האחר האדם מרגיש שמבינים אותו, שיש לו ערך ושהוא מקבל יחס אכפתי. אינטימיות מבוססת על היכרות מעמיקה המושגת על ידי חשיפה וגילוי עצמי של מחשבות, של רגשות ושל הסיפור האישי. היא סוג מיוחד של קרבה, שיש בה גם מעורבות והשפעה הדדית של המחשבות, הרגשות וההתנהגות. הרגש הוא מרכיב חיוני באינטימיות, והשותפים מחליפים תפקידים ביניהם באופן דינמי וספונטני ומסוגלים לשים עצמם בנפשו של הזולת.
הכותבים טוענים שאינטימיות אינה יכולה להתהוות אם השותפים אינם מרגישים שהגילוי העצמי שלהם יפגוש הבנה, שזו מהות החברות האינטימית. הם מצפים לחשיפה, לשיתוף וידיעה שהאחר מבין אותם. יש להם אמון בשותף שלהם, שלא יסגיר את סודותיהם. רייס ופטריק טוענים שאנשים מדרגים את האינטימיות כמשאלה נכספת בעלת חשיבות עליונה, והם גם מודעים לכך שיחסים קרובים מאוד עלולים לגרום לפגיעות רבה ביותר.
הדימוי שלי לדיאלוג אינטימי הוא כדור גמיש, מפלסטלינה למשל, שהוא האני שלי, ושאותו אני מגישה לאחר. האחר מגלגל אותו בין ידיו, מתבונן בו ומטביע בו את חותמו ומשנה אותו קמעה, מוסיף או גורע, משפר ומחזק —על פי רוחו ורגשותיו - ומחזיר לי את האני שלי כפי שהוא רואה ומרגיש אותו. אני עוברת על טביעת כף נפשו, מעכלת ובוחנת, ונפשי מתרחבת ומשתנה בהתאם לתוספות או להגבלות של האחר.
אינטימיות יכולה להפוך לחוויה קיומית. ככל שאתה נעשה קרוב לעצמך ויודע את עצמך, מצבך הפנימי מוקרן לכל מפגש. יש אנשים יודעי אינטימיות. הם מתחילים לטוות את הרשת האינטימית כלפי האחר בגילוי העצמי שלהם, שולחים שדרים אל עבר האחר ומזמינים אותו להיות שותף בחוויית האינטימיות. אינטימיות היא רובד ביחסי אנוש, וחלקנו רואים בה ייעוד, פסגת היחסים, ומייחסים לה אפילו קורטוב של גאולה; גאולה ממצוקות ומעימותים, שדורשת אומץ ומאמץ ושהיא בעלת ערך כשלעצמה.
